מבוי
שהוא גבוה פרק ראשון עירובין
י.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי היא דאמר בעינן ב'. שיורין לחצר של עשר הנפרצת במלואה: חצר ניתרת בפס אחד. אם נפרצה לרשות הרבים ונשתייר בה מצד א'
א) לקמן יב., ב) [לקמן מא.
א [שו"ע א"ח סי' שסג
מותרת. ובשאין הפירצה יותר מעשר עסקינן דאי יותר מעשר לא מהני ליה מחיצה להאי חצר: האי מאי אי אמרת בשלמא. מתני' כדהוה
סו: עג. פט: נדרים מא.
סעיף יג]
נה ב מיי' פי"ז מהל' שבת
מכות ד. נדה לט. סג:],
שמעינן לה מעיקרא במכוונת קטנה כנגד אמצעיתה של גדולה ומהאמה היתירה נשארו שלשה לכאן ושלשה לכאן וי"ל נראה מבחוץ ושוה הלכה יד סמג עשין
ג) [לקמן טז: כתובות מא:
מבפנים משני רוחות ואפילו הכי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים לא מהני (א) ורבי בשני פסין דחצר כרבי יוסי סבר לה דאמר במתני'ו)
ב"ק טו:], ד) [לעיל ב:],
דרבנן א טוש"ע א"ח סי'
❖
ה) וא"ת ומה לפסי ביראות
שסג סעיף כו:
אין לחי פחות מרוחב שלשה וכל שכן
שכן צריך שם ד' מחיצות ולכך
רבי
פסין דחצר דבעי רוחב כדבעי רבי
רבי היא דאמר בעינן שני פסין דתניא חצר
היא דאמר בעינן שני פסין
א)
לא התרת בהן יותר מי"ג
יוסי בלחי: ודרבינא. דאוקמא [ט:]
אמות ושליש תאמר במבוי
דתניא וכו'. משמע לרבנן רבינו חננאל
ניתרת בפס אחד רבי אומר בשני פסין האי
דסגי בג' וי"ל דאין חילוק בין
במופלגין מזה בשנים ומזה בארבעה
אפילו בחצר מרובעת סגי בפס משהו
מאי אי אמרת בשלמא נראה מבחוץ ושוה
ד' לג' אפילו ב' מחיצות
ור' היא דצריך בחצר שני
ליתא דא"כ לא הוה משתריא גדולה
דבמרובעת פליגי כמו שאפרש לקמן (ג):
חשיבי לר' יהודה שפיר משם
פסין, דתניא חצר ניתרת
מבפנים אינו נידון משום לחי ורבי סבר לה
דפס ב' טפחים לא מהני וכיון דליתא
ושני טפחים סגי. האי ב' טפחים
ד' מחיצות כדאמר לקמן
בפס אחד ר' אומר בשני
כר' יוסי ודרבי זירא ודרבינא ליתא משום הכי
בפרק ב [דף כב.], ו) [לקמן
פסין. עכשיו אם תאמר
לדרבינא ליתא נמי לדרבי זירא
לאו דוקא דהא אמרינן (לקמן
דף יד:], ז) ס"א למשריי'
דר' זירא דאמר בנכנסין
קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה משום
דאוקמא [שם] בנכנסין דכיון דמכוונת
בלבוד מב' רוחות דהא איכא
כותלי קטנה בגדולה ג'
ד' יב.) בשתי רוחות משהו לכאן
דר' סבר לה כר' יוסי אלא אי אמרת נראה
שלשה מכאן ושלשה מכאן כניסה מאי
פחות מג' מכאן ומכאן מיהו
ליתה. ודרבינא נמי דאמר
ומשהו לכאן ואין סברא לומר דמשהו
כי אמרי' לבוד ונראה מבחוץ
במופלגת [מכותל זה] ד'
מהניא הא כי נכנסין נמי איכא
מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ודרבי
משכחת להו לב' פסין של ג'
לאו דוקא כדאמרינן פרק חלון
ומכותל זה ב' ליתה,
ז) למשרייה (ב) בנראה מבחוץ ושוה
זירא ודרבינא איתא ור' לא סבר לה כר' יוסי
בסדר עובי הכותל ואפ"ה לא
ולעולם אין נכנסין
(לקמן ד' פ.) גבי שיתופי מבואות
מבפנים מב' רוחות ולא שרינן לה
שרינן לה דמוקמינן ליה
כותליה ולא אחד מהן
גדולה באחת עשרה למה לי ממה נפשך אי
וצריך להגביה כל שהוא וכמה כל
בנראה מבחוץ ושוה מבפנים
רחוק ד' טפחין וכותליהן
דמוקמינן ליה בנראה מבחוץ ושוה
למשרייה לגדולה קאתי בעשר ושני טפחים
ח) [היא
אינו וכו'. (ח"מ),
שווין, וזו י"א אמה וזו י'
שהוא טפח דאם כן הוה ליה לפרושי
מבפנים אינו נידון משום לחי משום
אילו מופלגת רש"ש],
אמה, נמצאת הגדולה
סגיא ואי למיסרה לקטנה קאתי לאשמועינן
כי התם אי נמי בפס גמור סגי
❖
ט) בס"א: דהוה,
הכי יהיב תנא שיעור לעודפה של
יתירה על הקטנה ג'
דמפלגי טובא אלא לאו ש"מ נראה מבחוץ
טפחים מיכן וג' טפחים
בשני משהויין אבל כותל עצמו לא
גדולה שתהא יתירה על הקטנה אמה
מיכן. ומתני' ר' היא, ור'
ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ש"מ א"ר
חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין
ב)
כי היכי דניהוו לה לגדולה שלשה מכאן
סבר לה כר' יוסי דאמר
הגהות הב"ח
היכר כל כך בכותל כמו בפס גמור:
יוסף לא שמיע לי הא שמעתתא א"ל אביי
ושלשה מכאן משום דרבי שני פסין
רוחבן של לחיים ג'
(א) רש"י ד"ה האי מאי
טפחים לכל אחד, ולחיים
עושה
בעי ורחבי' שלשה כרבי יוסי ומשום
את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן דאמר
וכו' ושוה מבפנים לא מהני
מעליא הוו. ואמאי קטנה
היתר גדולה נקט לה:
אלא אי אמרת
דאינו נדון משום לחי
אסורה דנראה מבחוץ
רמי בר אבא אמר רב הונא לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד' אמות
א
ורבי בשני פסין דחצר:
ושוה מבפנים אינו נידון
נראה מבחוץ. מהני וקטנה דאסירא
נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי ואסור
(ב) ד"ה ודרבינא וכו' הא
משום לחי. אלא אי
היינו טעמא משום דאיתא לדרבי
כי נכנסין נמי איכא
אמרת נראה מבחוץ ושוה
להשתמש בכולו ואת אמרת לן עלה שמע מינה תלת שמע מינה בין לחיין
זירא בנכנסין ולדרבינא במופלגין
למשרייה בלבוד משתי
מבפנים נידון משום לחי,
אסור ושמע מינה משך מבוי בארבע ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים
רוחות כצ"ל ותיבות בנראה
ודר' זירא (לדרבינא)
וליכא לבוד משני רוחות ואפילו הכי
מבחוץ ושוה מבפנים
[ודרבינא] איתא, ור' לא
נידון משום לחי והלכתא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ג) תיובתא
גדולה משתריא בגיפופין הנשארין
נמחק: (ג) תוס' ד"ה רבי
סבר לה כרבי יוסי, אמאי
והלכתא אין משום דתני רבי חייא כוותיה: והרחב מעשר ימעט: אמר אביי
לה מאחורי הכניסות ואף על פי
הוא וכו' שאפרש לקמן.
תני אדא גדולה בי"א
נ"ב בדף י"ב ע"א ד"ה ורב
קטנה בי', אי לאסור
שרוחב האחד אינו אלא ב' טפחים
תנא והרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ועד כמה סבר
ד)
ב
❖
נחמן:
קטנה קאתי לאשמועינן
דלא סבר לה כר' יוסי: גדולה בי"א.
רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש וקל וחומר
אפילו מפלגא טובא. אי
דיהיב תנא שיעורא לעודפה אמה
למישרי גדולה לשמעינן
מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד
ה)
דגדולה יתירה על הקטנה
למה לי: אי למשרייה לגדולה. דליהוי
מוסף רש"י
לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ
שני משהויין, משהו מיכן
לה שיור משני צדדין קאתי: בעשר
אמר רב יוסף לא
ומשהו מיכן, דהווין
מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש
שמיע לי הא
ושני טפחים סגי. דהא רבי לא סבר
לחיים של גדולה, כדתנן
שמעתתא. רב יוסף חלה
והיא הנותנת פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר
רחבן ועוביין כל שהוא.
לה כר' יוסי: ואי למיסרה לקטנה
ושכח תלמודו והיה אביי
אלא לאו ש"מ נראה
בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על
קאתי. כדי שירחקו כותלי אורך
תלמידו מזכירו (לקמן מא.
מבחוץ ושוה מבפנים
העומד תתיר בו יותר מי"ג אמות ושליש אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות
אינו נידון משום לחי
הגדולה מכניסתה של קטנה ד' טפחים
סו: עג. מכות ד. וכעי"ז נדה
❖
לט.).
ש"מ. אמר רב יוסף לא
מצד האחד דלא לימצי למימר לבוד
דאקילת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחרינא מבוי כלל כלל לא תני לוי
שמיע לי הא שמעתא.
למשרייה ולאגמוריה דאי לאו הכי
כבר פירשנוה הא דאמר
מבוי שהוא רחב עשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו הוא תני לה
רב יוסף לא שמיעא לי
הוה שרינן לה בקטנה בנראה מבחוץ
רב ניסים גאון
והוא אמר לה דאין הלכה כאותה משנה איכא דאמרי אמר שמואל משמיה
הא שמעתא במקומות
ע"י לבוד: לישמעינן. גדולה רחבה
הרבה, דבר זה מפורש
אי אמרת בשלמא נראה
דלוי אין הלכה כאותה משנה אלא היכי עביד אמר שמואל משמיה דלוי
הרבה ומיפלגי טובא דהוי מילתא
בנדרים, כד חלש רב
מבחוץ ושוה מבפנים אין
עושה
יוסף איעקר תלמודיה
נידון משום לחי, ור' סבר
דפסיקא דהא לאו מילתא דפסיקא
ואנשייה מצעריה, וכד
לה כר' יוסי. זה הדבר
היא הואיל ומופלג'ח) מכותל זה בשלשה ומכותל זה בשלשה ואי הגדולה רחבה הרבה הוה תני הוהט) גמרינן מינה טפי דמשום הפלגה מיתסרא
איתפח אהדריה ליה
חוזר על מה שאמר ר' יוסי
והא ליכא למימר דדק תנא בשיעורין לאשמועינן דבהכי הוא דמיתסרא ובבציר מהכי לא דהא בי' וד' טפחים נמי מיתסרא וכגון דמופלגת בחצי
אביי, היינו דאמר את
במשנה בפירקין ברוחב
אמרת לן ואהא אמרת לן,
הלחיים ר' יוסי אומר
טפח מכאן ובשלשה וחצי מכאן דמשתריא גדולה בגיפוף משהו מכאן ושלשה וחצי מכאן וקטנה מיתסרא דליכא לבוד משני רוחות: אלא לאו
בלחי המושך עם דופנו
רחבן ג' טפחים. אמר ר'
ש"מ. על כרחך דוקא שלשה מכאן ושלשה מכאן למשרייה לגדולה נקט לה ואפ"ה קטנה אסורה דנראה מבחוץ לא מהני ש"מ: לא שמיע לי
של מבוי פחות מד'
יוסף לא שמיע לי הא
הא שמעתא. דרבה בר רב הונא מרב הונא אבוה דנראה מבחוץ נידון משום לחי: לחי המושך עם דופנו של מבוי. לחוץ שנראה כמאריך
אמות נידון משום לחי
שמעתתא, אמר ליה אביי
ומשמש עם חודו הפנימי.
את אמרתה ניהלן ואהא
את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן דמיכסי חודו בעוביו של דופן דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי
ד' אמות נידון משום
אמרת ניהלן. תמצא
הדופן שרחב ממנו: בכולו. בכל המבוי שהרי אין כאן לחי: שמע מינה משך מבוי ארבע. מדקאמר נידון משום מבוי:
בין לחיים אסור.
מבוי וצריך לחי אחר
במסכ' נדרים בפרק אין
מדקאמר עד חודו הפנימי: ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. מדקאמר נידון משום לחי: תיובתא והלכתא. דהא
להתירו כו'. ואסיקנא
בין המודר הנאה מחבירו,
והילכתא נידון משום
רב יוסף חלש אייקר ליה
אותביניה מחצר קטנה שנפרצה לגדולה: דתני רבי חייא כוותיה. כותל שצידו אחד כנוס כו' [ט:]: עד כמה. יהא רחב ולא יהא צריך למעט לרבי
לחי. פיסקא, והרחב מי'
תלמודיה, אהדריה אביי
יהודה: פסי ביראות שהתרתה בהן. שלש עשרה אמה ושליש דתנן בפרק שני (לקמן יז:) עושין פסין לביראות שברשות הרבים והן עמוקין עשרה
אמות ימעט. ואמרינן הא
קמיה. ובכל דוכתא היינו
דאמר ר' יהוד' [דא"צ]
דאמר רב יוסף לא שמיעא
ואסור למלאות מהן ולהניח על שפתן שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והתירו חכמים לעשות ארבעה דיומדין לארבע פיאות ולשוויה בין
למעט אם הוא רחב כמה
לי הא שמעתתא. פסי
הפסין רשות היחיד ומותר למלאות ושרי רבי יהודה להרחיק זה מזה מלא שני רבקות של ארבעה ארבעה בקר ועוביה של פרה אמה ושני
אליבא דר' יהוד' אין
ביראות שהתרתה כאן
שלישי אמה דהוו להו שלש עשרה אמה ושליש לשמונה בקר: והיא הנותנת. מדה זו שאתה מביא בה איסור ליותר משלש עשרה אמה ושליש
צריך למעט. ובאנו לפרש
פרוץ מרובה על העומד
טעמיה דר"י מפסי
לא התרתה בהן יותר מי"ג
למבוי משום טעמא דלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד היא הנותנת טעם להיתר דהתם הוא דאיכא עומד מועט משום הכי לא
ביראות דמתיר התם רחב
אמה ושליש. עיקר שלו
התרתה בו יותר משלש עשרה אמה ושליש אבל מבוי דרובו סתום שרי ביה טפי: אי נמי לאידך גיסא. דלא תיתי ליה מפסי ביראות
בין הדיומדין כמלוא שתי
בפרק ב' דתנן עושין פסין
דאילו התם הוא דהקלת בה קולא דמכשרת ליה בפרוץ מרובה על העומד אקיל נמי קולא אחריתי דלהוי חשוב פתח עד שלש עשרה
רבקות של ד' ד' בקר,
לביראות ד' דיומדין נראין
הנה ח' פרות, וכל פרה
כח', ולפי שרוחב הדיומד
אמה ושליש: כלל כלל לא. טפי מעשר לא: אין הלכה כאותה משנה. דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה:
מפורש כי עוביה אמה
ו' טפחים שהן אמה,
ומעמידו
ושני שלישי אמה, נמצא
נמצא לשני הדיומדין ב'
המקום שמפיל ח' פרות
אמות ובהן הותר לטלטל
ח' אמה, ונשאר עדיין מעובי הפרות שני שלישי אמה לפרה והן ח' פרות, הרי י"ו שלישים ה' אמה ושליש. נמצא
ביניהן בפרוץ מרובה על העומד. ובתלמוד ארץ ישראל גרסי שבכל מקום עומד מרובה על הפרוץ וכאן הקלתה עליו שיהא
הכל י"ג אמה ושליש אמה. וא' ק"ו מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ י"ג אמה ושליש על העומד,
הפרוץ רבה על העומד. והחמרתה עליו בדבר זה שבכל מקום עושה פס של (י') [ד' טפחים וכאן של ו'] טפחים. ופירוש
והוא הדיומד שהוא רחבו ג' טפחים, ג' מיכן וג' מיכן וזהו הפרוץ מרובה על העומד, מבוי שלא התרתה בו פרוץ
י"ג אמה ושליש שביניהם הוא ששנינו בסוף המסכת ור' יהודה אומר שלד' ד' קשורות ולא מותרות. נמצא בין ב' הדיומדין
מרובה על העומד כו'. ודחינן היא הנותנת. כלומר זו היא הראייה שהבאת ללמד ממנה, מראה כי חילוף מה שאמרת.
רוחב שיעור ח' פרות, כשתתן לכל אחת מהפרות ב' אמות פחות שליש. וכשתצרפנו לח' ימצא י"ג אמה ושליש. ומיכן
הא דתהי לוי מבוי שרחב כ' אמות נועץ קנה באמצעיתו ודיו כו', לית הילכתא כוותיה. והיכי עביד הא. אמר אבייא)
אמרו לא התרתה בהן יותר מי"ג אמה ושליש. ומה שאמרו מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד. כבר מפורש הוא
בזה הפרק במשנה ובלבד שלא יהיו פרצות יתירות על הבניין. ובברייתא יש עוד ואם הוה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד
העומד אסור. וזה כלל לכל מחיצות שבת חוץ מפסי ביראות, כמו שביארנו שהיא מיוחדת.
א) לפנינו שמואל משמיה דלוי.