פב:
כיצד
משתתפין
פרק שמיני עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עד
אמר רב יהושע. ודאי כדאמרת בן ה' אינו יוצא עד שיערבו עליו
ועד בכלל. לא בעי לשנויי הא דאיתיה לאבוה במתא כו'
ה א ב ג מיי' פ"ו מהלכות
א) [ברכות כו: וש"נ],
ב) כתובות סד: כלים פי"ז
ורב אסי נמי בשעירבה אמו עליו קאמר וקמ"ל דאם עירב עליו אביו
עירובין הלכה כא סמג
כדמשני בסמוך דא"כ הוי פליגי דרבי ינאי ור"ל אדרב אסי
מי"א, ג) [שם מקום ויש
עשין א טוש"ע א"ח סי' תיד
לרוח אחרת בתר אמו שדינן ליה: מיתיבי כו' עד בן שש. (ו) הא ליכא
והלכתא כרב אסי דמייתי לה הש"ס בסוף פ' אע"פ (כתובות דף סה:):
מפרשים ככרין שאוכלין הרועי'
סעיף א:
הא
למימר בשערב עליו זה לכאן וזה לכאן דהא עד קתני דמשמע בן
דאיתיה לאבוה במתא כו'. לרב יהושע בריה דרב אידי לא הוי
ו ד מיי' שם הלכה ז וסמג
ערוך ערך אכר], ד) מגילה ז:,
ה) [כתובות סד:], ו) רש"ל,
שם טוש"ע א"ח סי' תט
שנה ובן שתים ושלש עד בן שש יוצא
מצי לשנויי הכי דהא לא מפליג
ז) [שם], ח) [ע"א], ט) [עמוד
סעיף ז:
בעירוב אמו וכי היכי דבן שנה ובן
בין איתיה לליתיה מדלא משני הכי
אמר רב יהושע בריה
דרב אידי כי קאמר
ז ה מיי' פט"ז מהלכות
א], י) [תזריע פרשה ז],
שתים בלא זיכוי עירוב קאמר בן ד' כ) בס"א ליתא,
❖
וכן פירש בקונטרס:
טומאת צרעת הלכה ו:
רב אסי כגון שעירב עליו אביו לצפון ואמו
מערב ע"י בנו ובתו הקטנים.
ח ו מיי' פ"ד מהלכות
ובן ה' נמי בלא עירבו עליו קאמר וכי
לדרום דאפילו בר שש נמי בצוותא דאמיה
❖
טומאת אוכלין הל"א:
נמי אמרינן עד ולא עד בכלל הויא
ואור"י דאף רבי יוחנן
ניחא ליה מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא
הגהות הב"ח
תיובתא דרב יהושע דתריץ דבן ה'
מודה הכא דקטן קטן ממש:
מפני שידן כידו. אעבדו ושפחתו
בעירוב אמו עד בן שש תיובתא דרב יהושע
(א) גמ' בין שלא לדעתן מפני
צריך לזכות לו תיובתא: לימא תהוי
רבינו חננאל
שידן כידו אבל אינו מערב:
בר רב אידי תיובתא לימא תיהוי תיובתיה
תיובתיה דרב אסי. דעד ולא עד
קאי כדאמרינן בריש הזורק
(ב) שם תניא אידך וכו'
והא דתניא קטן יוצא בעירוב
דרב אסי אמר לך רב אסי עד ועד בכלל
בכלל משמע ואיהו אמר אפילו בן שש:
בגיטין (דף עז:) דיד עבד קני ליה
א)
הגדולים ולא ע"י עבדו:
אמו עד בן שש, מוקי ליה עד
רביה: וחצי חציה לפסול את
(ג) שם וכל דדמי לה (אמר
ועד בכלל. ת"ר לא יערב אדם
לימא תיהוי תיובתיה דר' ינאי ודריש
לימא תיהוי תיובתיה דרבי ינאי ור"ל ל"ק הא
מר וכו' דמחי) תא"מ ונ"ב
לא על ידי בנו ובתו הגדולים
לקיש. דמפרשי גבי סוכהח) בר ארבע
הגוייה. והיינו שני ביצים אומר ר"ת
דאיתיה אבוהי במתא הא דלא איתיה אבוהי
ס"א היא גופא קשיא
ולא על ידי עבדו ושפחתו
ובר חמשא קרי ליה אין צריך לאמו
אמרת מפני שיכולה למחות
דפסול גוייה גזירת קדמונים היתה
העברים ולא על ידי אשתו
במתא ת"ר מערב אדם על ידי בנו ובתו
א
טעמא דמחי: (ד) שם
אלא מדעתן. ואוקימנא מאי
והכא תני יוצא בעירוב אמו ותניא
ולא מי"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון
הקטנים על ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין ט)
דסתמא הוא: (ה) שם א"ל
מדעתן בשהודיען, ואפילו
לעיל דקטן שאינו צריך לאמו אינו
ואוכל שני תדע דבפרק בתרא דיומא
רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה
בסתמא מערב עליהן אלא אם
לדעתן בין שלא לדעתן (א) אבל אינו מערב
אבוך: (ו) רש"י ד"ה מיתיבי
יוצא בעירובה: הא דאיתיה לאבוה
(דף פ:) סלקא דעתיה דהוי דאורייתא
ימחו ויאמרו לא. אבל מערב
לא ע"י עבדו ושפחתו העברים [ולא] על ידי
וכו' עד בן שש והכא ליכא
על ידי בנו ובתו הקטנים
במתא. והתינוק נכנס ויוצא עמו לא
ובעי למדרשיה מולא תטמאו בהם
❖
למימר:
ועל ידי עבדו ושפחתו
בנו ובתו הגדולים ולא על ידי אשתו אלא
קרי ליה צריך לאמו מבן ד' ולמעלה
ונטמתם בם ובי"ח דבר היו בקיאין
הכנענים, בין מדעתן ובין
מדעתם תניא אידך לא יערב אדם על ידי בנו
וברייתא בדליתיה לאבוה במתא ורב
שלא מדעתן. וכולן שעיריבו
ואם היתה דאורייתא א"כ חסר להו
ועירב רבן עליהן יוצאין בשל
יהושע לא מצי לשנויי הכי דהא כי מוסף רש"י
ועוד דלשון פסול גוייה משמע דדוקא
ובתו הגדולים (ב) וע"י עבדו ושפחתו העברים
רבן, חוץ מן האשה וכל
❖
אותביניה לרב אסי לעיל אם איתא
פסול הגוף דנפסל גופו מלאכול
דכוותה. והן בניו הגדולים
ולא ע"י אשתו אלא מדעתן אבל מערב הוא
נמצא בדף פג:
ועבדיו [ושפחותיו] העברים
דאית ליה לרב יהושע הא סברא הכי
בתרומה וגזירה דהאוכל אוכל ראשון
ע"י עבדו ושפחתו הכנענים ועל ידי בנו ובתו
מפני שיכולין למחות. וכיון
הוה משני ליה לדרב אסי בדליתיה
פסול מגע הוא אלא ודאי פסול גוייה
שעירבו לעצמן אין לך מיחוי
הקטנים בין לדעתן ובין שלא לדעתן מפני
רב ניסים גאון
לאבוה במתא ונימא בדלא עירב שרי
גזרו קודם י"ח דבר הרבה ולא גזרו
גדול מזה, ואין יוצאין אלא
שידן כידו וכולן שעירבו ועירב עליהם רבן
בעירוב של עצמן. מתני'
ר' יוחנן בן ברוקה אומר
ואשמעינן רבותא: על ידן. בשבילן:
על מגעו שיפסל אלא גופו מלאכול
ככר בפונדיון מד' סאין
וכמה שיעורו מזון שתי
יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה מפני שיכולה
ועירב רבן עליהן. לרוח אחרת: אשה
בתרומה וגזרו על טומאת פנים אטו
סעודות לכל אחד ואחד,
בסלע, ר' שמעון אומר ב'
למחות אשה מאי שנא אמר רבה אשה וכל
מאי שנא. מעבד עברי ובנו ובתו
טומאת חוץ שהרואה אוכל תרומה
מזונן לחול דברי ר' מאיר. כי
ידות לככר מג' לקב, חציה
לבית המנוגע, וחצי חציה
בשבת דכיון דקבע סעודתיה
הגדולים: הא סתמא. דאישתיקה
דדמי לה (ג) אמר מר חוץ מן האשה מפני
אחר שאכל אוכלין טמאין או שתה
על היין אכיל טפי וכי רעבתן
לפסול את הגויה. הפונדיון
ולרוח אחרת נמי לא עירבה:
משקין טמאים סבור שמותר ליגע
שיכולה למחות טעמא דמחי הא סתמא
דמי. ולא בעינן אלא כחול
הוא חלק אחד משנים
מתני' מתכוונין להקל. ר' מאיר
בהן גם בחוץ תרומה טהורה כמו
דהוה ליה סעודה בינונית. ר'
עשר בדינר, ואיתיה לפירוש
נפקא בדבעלה הא קתני רישא אלא מדעתם
יהוד' אומר [לשבת אבל לא
דיליה בפר' האשה נקנית,
סבר בשבת אכיל איניש טפי משום
שבתוך מעיו נוגעין זה בזה ודווקא
מאי לאו דאמרי אין לא מאי אלא מדעתם
לחול. כלומר שתי סעודות]
דתניא שש מעה כסף [דינר],
דבסים תבשיליה ואמרי אינשי רווחא
בשני ביצים אבל בכביצה אף על פי
כסעודת השבת. דכיון דאית
והמעה ב' פונדיונות. והסאה
דאשתיקו לאפוקי היכא דאמרי לא הא
ב
לבסימא שכיח ור' יהודה סבר כיון
ליה בשבת בשר ודגים
הוא ו' קבין. והקב כ"ד
שראוי לטמא אחרים לא גזרו דא"א
וכולן שעירבו ועירב עליהן רבן יוצאין בשל
לא אכיל פת אלא פחות
ביצה. וכבר פירשו הגאונים
דבשבת סועד שלש סעודות אינו אוכל
שלא ישאר קצת בין השינים והחניכין
מסעודתו בחול. וזהו שאמרו
ז"ל כי שיעור הביצה משקל
רבן וסתמא הוא וקתני חוץ מן האשה דלא
הרבה בכל סעודה: ככר. הלקוח מן
או מתעכל קצת במעיו וכיון דאפקוה
(ד)
ושניהן מתכוונין להקל. בא
(י"ג)א) [י"ז] כספים פחות
נפקי אמר רבא כיון שעירבו אין לך מיחוי
ר' יוחנן בן ברוקה לתת
שליש מכספים שלארץ
הנחתום בפונדיון כשנמכרים ארבע
מכביצה אוקמוה אשני ביצים שהוא
ג
שיעור בעירוב בדבר ידוע,
ישר', יעלו בו' ביצים ק'
גדול מזה: מתני' כמה הוא שיעורו
סאין בסלע. השתא ס"ד חצי קב הוי
חצי הסעודה דבית המנוגע ולר' יוחנן
ב) ד
ואמר מככר בפונדיון מד'
כספים, נמצא בקב משקל ת'
שתי סעודות כיצד ו' מעות לדינר
בן ברוקה אביצה ומחצה אבל במשקין
סאין בסלע. פי' שיעור סאה
כסף. ובגמרא דבני מערבא
מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול
ו' קבין (כ)שהן כ"ד רטיל,
במסכ' תרומות אמרו, כמה
מעה שתי פונדיונין נמצא דינר י"ב
טמאין שאינם מתעכלין ונכנס הכל
ולא לשבת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר
והסלע (ו') [ד'] דינרים.
קבא עביד כ"ד ביעין. והסלע
פונדיונין נמצא סלע מ"ח פונדיונין
במעיו לא בעינן יותר מרביעית אבל
(כמו) [ובשעה] שיהיה השער
יש בו ד' דינרין שבכל דינר
לשבת ולא לחול וזה וזה מתכוונים להקל ר'
וסאה ו' קבין לד' סאין כ"ד קבין הרי
בי"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון גזרו
שבשוק ד' סאין בסלע,
י"ב פונדיונות. יעלה הסלע
יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד'
נמצא סאה בדינר, וחשבון
למ"ח פונדיונות, ואיתה
מ"ח חצאי קבין חצי קב לפונדיון:
אפילו בכביצה ושיפסול תרומה
הדינר שש מעה כסף,
לפירושיה בגמ' דבכורות
סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש
ר"ש. ממעט משיעור ואומר תשע
במגע כדמפרש טעמא בפרק קמא
והמעה שני פונדיונין. נמצאו
בפר' יש בכור לנחלה,
לקב חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול
סעודות יש לקב ודי לעירוב בב' ידות
דשבת (דף יד.) משום דזמנין דאוכל
ה
ו
י"ב פונדיונין בדינר. וכבר
והלא סלע הקדש מ"ח
את הגוייה: גמ' וכמה מזון שתי סעודות
היזכרנו למעלה כי סאה
פונדיון. ובגמ' דקידושין
של ככר של ג' ככרות לקב נמצאת
אוכלין טמאין כו' ואין להאריך כאן:
היא כ"ד רטל. [נמצאו]
דבני מערבא גרסי תני ר'
ככר השלימה שלישית הקב וב' ידותיה
וחצי
א"ר יהודה אמר רב תרתי ריפתא איכרייתא
כשתימכר סאה בדינר [נמצאו
חייא סלע ד' דינרין. ונפקא
ג)
הוו שתי סעודות: חציה לבית
ב'] רטיל בפונדיון. נמצאת
לן ממתני' דפרק הזהב דסלע
רב אדא בר אהבה אמר תרתי ריפתא נהר פפיתא א"ל רב יוסף לרב יוסף
ככר של עירוב [ב'] ריטלין
ד' דינרין, דתנן כמה תהא
המנוגע. סתמא היא. והכי קאמר
בריה (ה) דרבא אבוך כמאן ס"ל כר' מאיר ס"ל אנא נמי כר"מ ס"ל דאי כרבי
[בפונדיון], זהו ב' סעודות
הסלע חסרה ולא יהא בה
חצי ככר השלימה ששיערו בה את
כל סעודה רטל. ר' שמעון
אונאה ר' מאיר אומר ד'
יהודה קשיא הא דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח: רבי יוחנן בן
ד)
העירוב ובין למר בין למר לשהיית
אומר [שתי] ידות לככר
אוסרות מאיסר לדינר. מכלל
ברוקה אומר: תנא וקרובים דבריהן להיות שוין מי דמי דר"י ארבע סעודתא
מג' ככרות (בקב) [לקב]
שהסלע יש בו ד' דינרין.
בית המנוגע לטמא בגדים הנכנס טמא
והכי אמרי' בפרק האשה
,הוי עירוב. נמצא שיעור
לקבא דר"ש תשע סעודתא לקבא א"ר חסדא צא מהן שליש לחנוני ואכתי
מיד דכתיב (ויקרא יד) והבא אל הבית
ה)
הככר רטל ושליש [ו]שתי
נקנית חילפיי אותבוני על
ידותות הן שיעור העירוב.
כיף נהרא דלא אפיקית
יטמא אבל כבוס בגדים לא נאמרה
למר תשעה ולמר שית [אלא כאידך] דרב חסדא דאמר צא מהן מחצה
ו)
ז)
מתניתא דר' חייא רבה מן
תנא וקרובין דבריהן להיות
בו עד שישהה כדי אכילה דכתיב (שם)
לחנוני ואכתי למר תשע ולמר תמני היינו דקאמר וקרובים דבריהם להיות שוין
שוין. אוקמה רב חסדא הא
מתני' זרקוני לנהרא. אמרון
והאוכל בבית יכבס את בגדיו ומוקמינן
דאמר ר' יוחנן בן ברוקה בתר
ליה והא תני ר' חייה סלעא
קשיא דרב חסדא אדרב חסדא ל"ק הא דקא יהיב בעל הבית ציבי הא דלא
ד' דינרין. אמר לון אף
דאפיק מחצה מהן לחנוני,
לה בתורת כהניםי) לשוהה כדי סעודה
יהיב בעל הבית ציבי: חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגוייה:
באתרא דלא יהיב בעל
אנן תנינא כמה תהא הסלע
ואע"פ שלא אכל וחצי ככר זו הוי כדי
הבית עצים לתנור, נמצאת
חסרה ולא יהא בה אונאה
תנא
אכילה אע"ג דלר"ש לענין עירובין
ר' מאיר אומר ד' אוסרות
חצי סאה פת אפויה בדינר.
נמצאת רטיל פת בפונדיון
מאיסר לדינר. חציה לבית
הוי בככר ג' סעודות התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו כולן להקל אבל שיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעינן שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו
והוא שתי סעודות. ולר'
המנוגע. עיקרו מן הכתוב
והוא פרס דכוליה הש"ס על שם ששיעורה בפרוסה כלומר בחצי ככר: לפסול את הגוייה. האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס נפסלה גוייתו מלאכול
שמעון דאמר שתי סעודות
והאוכל בבית יכבס בגדיו.
בתרומה. ומדרבנן הוא דאין אוכל מטמא אדם ורבנן גזרו שהאוכלו יפסל בתרומה עד שיטבול כדאמר בפרק בתרא דיומא (דף פ:) הנח לטומאת
של עירוב הן שתי ידות
ופירשוהו בתורת כהנים אם
לככר משלש לקב, נמצאו
סופנו לרבות את [האוכל]
גוייה דלאו דאורייתא: גמ' וכמה. לר"מ ולר' יהודה קבעי: ריפתא איכרייתא. שנושאין האכרים עמהם לשדה. אכרים מנהיגי שוורים: נהר
שתי ידות של זו הככר, רטל
אע"פ שאינו שוכב, מה
פפיתא. הוא מקום נהר פפא: אבוך כמאן. מהנך תנאי סבירא ליה בעירוב כר' יהודה או כר' מאיר דקי"ל [ל:] בעירוב לכל אדם כדי מזונו ואם
פחות א) י"ב תישועין. והיינו
ת"ל האוכל והשוכב אלא
בא לשער בעצמו באיזו ישער בשבת או בחול: דאי כר' יהודה קשיא לי הא דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח. כלומר המעיים מתרווחין
דאמר וקרובין להיות שוין.
ליתן שיעור לאוכל ב) ,וכמה
הא דאמר ר' יוחנן בן ברוקה
הוא שיעור כדי אכילת פרס
לפנות מקום לדבר המתוק: דבריהן. דרבי יוחנן בן ברוקא ורבי שמעון: צא מהן שליש לחנוני. רבי יוחנן בן ברוקה לא הזכיר חצי קב
שתי סעודות מד' סעודות
פת חיטין ולא פת שעורים,
ששיער לך אלא בככר הלקוח מן החנוני בפונדיון והרי החנוני משתכר בחצי קב שלקח בפונדיון שליש ומוכר ב' שלישי חצי קב בפונדיון ובהך
כ)
בקב, ור' שמעון דאמר ב'
מיסב ואוכלה בליפתן.
שני שלישי אשמעינן רבי יוחנן דאיכא שתי סעודות הרי בחצי קב
שלש סעודות: ציבי. עצים לאפות אין החנוני משתכר אלא שליש:
סעודות מתשע סעודות בקב,
ואיתה נמי במשנת נגעים
דבריהן פשוטין הן. ומתני'
הנכנס לבית המנוגע טמא
אליבא דר' יהושע שנויה,
כולה. והיא גרורה בתחילת
דאמר אין עירוב אלא ככר שלם למעוטי פרוסה. ויהיב ר' שמעון דמתני' שיעורא דעירוב דהוא ככר שלם, והוא
זו המסכת בפרק מבוי. ובתוספתא אמרו ר' שמעון אומר כי מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בעירובי תחומין רביעו נקרא חצי
שיעור שתי סעודות ב) ככר שיש בה שליש קב. חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה. כל חד
פרס לפסול את הגויה. חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע. מיסב ואוכלה בלפתן. וחצי חציה לפסול את הגוייה. זו הטומאה
וחד לפום מאי דאית ליה ככר דיליה. חציה לבית המנוגע, כדתניא כתיב והבא אל הבית, וכתיב והאוכל
גזירה דרבנן היא, ופירושה כי כל מי שאכל מאכלים טמאים כשיעור הזה נאסר לאכול בתרומה עד שיטהר. ואם נגע בתרומה
והשוכב, אלא ליתן שיעור לשוהה שאינו טמא עד שיהא בכדי אכילת פרס, שאינו טמא עד שיהא פת
חטין
פסלה. וזה אחד מי"ח דבר שגזרו בו ביום, דתנן בסוף מסכת זבין ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כול'.
ולא פת שעורין כו'. וחצי חציה לפסול את הגויה. כדתנן כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי
פרס.
והיא קבועה בפרק יציאות השבת. ובפרק יום הכפורים אמרו הנח לטומאת גויות דלאו דאוריתא. ובמסכת נידה בפרק יוצא
פי' אם יאכל אדם אוכלין טמאין שיעור חצי פרס ואע"פ (שאינו) [שאין] אוכל מטמא אדם אבל נפסל
גופו.
דופן אמרי אבל גויה דטומאה דרבנן לא. ובמסכת שחיטת חולין בפרק השוחט אחד בעוף אמר עולא האוכל שלישי שלחולין
א) אולי צ"ל רטיל פחות תישוע כי כל הכיכר מחזיק י"ב תישועין וצ"ע. ב) נראה דצ"ל דהוא שתי ידות מככר שיש בו שליש קב.
א) אולי צ"ל מז. ב) לפנינו איתא שם ליתן שיעור לשוכב כדי שיאכל וכמה הוא שיעור וכו'.