כיצד
משתתפין פרק שמיני עירובין
פח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הני
אנשי טבריא. בעלי מלאכה היו: מסתפג אדם. ביום טוב ובשבת
תיימי והני לא תיימי. תימה לר"י דבמס' שבת בפרק הזורק
לג א מיי' פכ"ב מהל'
א) שבת קמז:, ב) [כנראה
אם רחץ בצונן מסתפג באלונטית ואין חוששין שמא יסחוט: לאוליירין.
מפי' רנ"ג שהוא גורס כאן:
שבת הלכה כ טור
(דף ק:) אמרינן דשופכין דספינה שדי להו אדופני דספינה
ש"מ כוחו ברשויות לא גזרו],
ש"ע א"ח סי' שא סעיף
בלנין: על אותו דבר. סחיטה: אף מביאה בידו. ואין חוששין שמא
משום דכחו בכרמלית לא גזרו ואע"ג דנפלו מיד לכרמלית ומהאי
ג) [לעיל פה.], ד) [קידושין
מח:
ישכח ויסחוט: לא שנו. שמחיצה תלויה מתרת בגזוזטרא לרבנן אלא
טעמא נמי לישתרי הכא ואפילו לישנא בתרא לא שריא לשפוך אלא
לד ב מיי' פט"ו מהל'
נ: וש"נ], ה) [גי' רי"ף
ורא"ש רבא] ובד"י רב,
שבת הלכה טו סמג
למלאות: אבל לשפוך. שופכין בנקב
משום שאינו חושש שיצאו לכרמלית
ו) [לעיל פג:], ז) בס"א:
לאוין סה טור ש"ע א"ח
למים אסור מפני שהנהר מוליך
כדפי' בקונטרס ויש לומר דבגזוזטרא
אנשי טבריא כמי שלא יבטל ממלאכתו דמי
❖
דבגויה, ח) [לעיל סב:],
סי' שנה סעיף א:
השופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא: מה
פעמים כששופכין ממנה המים הולך
לה ג ד מיי' פ"ד מהל'
ומסתפגין באלונטית מאי היא א) דתניא
עירובין הלכה כה
בין זה לעוקה. דתנן במתני' [להלן] חצר
מיד עד מקום
שרשות הרבים
מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון ולא
א
טוש"ע שם סעיף ה:
הגהות הב"ח
שפחותה מארבע אמות אין שופכין
מהלכת ברקק מים והוי כחו ברשות
לו ה מיי' פט"ו מהל'
ימסרנה לאוליירין מפני שחשודין על אותו
לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה
הרבים ולא פלוג בכל גזוזטראות
(א) גמ' אלמא
קני והדר
שבת הלכה טז סמג
דבר ר"ש אומר אף מביאה בידו לתוך ביתו
❖
תני וחורבה מחזיר:
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
עוקה גומא מחזקת סאתים ותני עלה
אבל ספינה לא שכיחא לגמרי
שנז סעיף א:
אמר רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות
שתהלך סמוך לרקק:
[סוע"ב] אע"פ שנתמלאה העוקה מבעוד
לז ו מיי' שם הלכה יח
ביב
אבל לשפוך אסור מתקיף לה רב שיזבי
יום שופכין לה מים בשבת ואף על פי
שהוא קמור ד' אמות ברשות
טוש"ע שם סעיף ב:
מוסף רש"י
לח ז מיי' שם הלכה טז
שהמים יוצאין הימנה לרה"ר: התם
הרבים. פירש בקונטרס
וכי מה בין זה לעוקה הני תיימי והני לא
ומניחה בחלון. הסמוכה
טוש"ע שם סעיף א:
תיימי מיא. המים עשויין לכלות
בארבע אמות קים ליה שיש שיעור
לט ח מיי' פ"ד מהלכות
תיימי איכא דאמרי אמר רבה בר רב הונא
לכותל המרחץ (שבת קמז:).
ולהבלע בקרקע הלכך כי שפיך
ומותבינן אשמעתין. יש
עירובין הלכה כז סמג
ליבלע סאתים מים שעשוי להסתפק
לא תימא למלאות הוא דשרי לשפוך אסור
❖
לי להשיב על דברי (קדושין
שם טוש"ע א"ח סי' שעז:
אדעתא דליבלעו בדוכתייהו קא
בכל יום והיינו טעמא דקאמר בגמ'
אלא לשפוך נמי שרי אמר רב שיזבי פשיטא
נ:) אשמועת עצמנו (גיטין
ב
שפיך ואי נפקי לבר לאו מחשבתו
גבי חצר ארבע אמות תיימי ולפירושו
לח:) אדידיה גופיה קא
היינו עוקה מהו דתימא הני תיימי והני לא
מותיב (מנחות מט.).
להכי הוא ולא נתקיימה מחשבתו ושרי
נראה דאיירי בביב שיש לו ארבע
רבינו חננאל (המשך)
תיימי קמ"ל ב): וכן שתי גזוזטראות זו וכו':
הדרן עלך כיצד
דאפילו איכוון איסור ממש ליכא דהא
על ארבע דפחות מכאן לא תיימי
❖
משתתפין
בחזקה אלא היא עדיין
אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה
ברשות היחיד שפיך אבל הכא מידע
ג
כמו גבי חצר כדפירש רש"י בגמרא
חורבה ויחזיר לבעלים
אבל במופלגת עליונה מותרת ורב לטעמיה
ידיע דודאי נפקי ולא תיימי: אפילו
כמות שהיא בעינה דהא
דאיזו שיעור ניתן לרחבו ולרבינו
לא קנאה, אלא בנה
רבינו חננאל
לשפוך נמי שרי. דאיהו לא איכפת
שמואל נראה טעמא דקמירת ביב
דאמר רב ג) אין אדם אוסר על חבירו דרך
והחזיק בה קנאה. אמר
ליה דליפקו לבראי אבל חצר הפחותה
משום חשדא וכיון דקמור הוא ד'
רבה ומותבינן על זו
ואמר כי אותם
אויר אמר רבה א"ר חייא ורב יוסף אמר רבי
השמועה איני, שהבונה
אנשי טבריא לא
מארבע אמות ניחא ליה דליפוק לבר
אמות ברה"ר הרואה מים יוצאין מן
אושעיא יש גזל בשבת וחורבה מחזיר
ברשות חבירו בגזילה
צריכי לליחלוחית של
שלא ילכלך את חצרו הלכך בעי עוקה
הביב אינו סבור שיוצאין מן החצר
והמחזיק בגזילה קנאה,
העצה. ומפני שלא
לבעלים הא גופא קשיא אמרת יש גזל בשבת
דבעוקה ניחא ליה דליבלעו:
כיון שרחוק מן החצר ד' אמות ובגמ'
והתנן שתי גזוזטראות
יבטלו ממלאכתן ממהרין
אלמא קניא וחורבה מחזיר לבעלים אלמא
(א)
זו למעלה מזו עשו
וטומנין בהם הפירות.
בסמוכה. שאינה רחוקה מתחתונה
משמע כפירוש הקונטרס דמדמה
לעליונה מחיצה למעלה,
ותנן נמי הטומן פירותיו
לא קניא הכי קאמר יש דין גזל בשבת כיצד
במשך הכותל ארבעה טפחים. ואני
ארבע אמות דביב לארבע אמות
ולמטה עוד עשו לה
במים מפני הגנבים אינו
דחורבה מחזיר לבעלים אמר רבה ומותבינן
שמעתי שאינה גבוהה ממנה עשרה
דחצר דקאמר כולה כר"א בן יעקב
ד)
מחיצה עשרה. ולא עשו
בכי יותן. מעשה באנשי
לתחתונה שתיהן אסורות.
ירושל' שטמנו דבלותם
ולא מצינו לשון הפלגה בהש"ס בגובה
אשמעתין וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו
כו' ולפי' רבינו שמואל סילון שקמור
והא העליונה החזיקה
במים מפני הסיקרים
אלא במשך כדתנן במתני'ו) באנשי חצר
ארבע אמות ברשות הרבים שופכין
וכו' ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי
מעבר על גבי התחתונה
וטיהרו להן חכמים.
ומרפסת ועוד לרב מה לי גבוהה או
לו מים בשבת דקי"ל משנת ר"א
ח)
בגזילה. ואם כן הוא כי
הנה זה הטעם מי
אסורות אמר רב ששת הכא במאי עסקינן
יש דין גזל בשבת וקנה
שאומר כי הטמנת פירות
נמוכה הא איהו דאמר (לעיל ד' פג:)
בן יעקב קב ונקי אבל לפ"ה דהטעם
ד כגון שעשו מחיצה בשותפות אי הכי כי
הגזילה. אמאי [עליונה]
משום הכשירן. אבל טעם
לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם
משום דמיבלעי אסור דבשל עץ לא
אסורה. [הלא יש מחיצות
הטמנת תבשיל בשבת
עשו לתחתונה נמי כיון דעשו לתחתונה גלוי
אסורין ועוד מהא מתניתא מותבינן
למעלה ולמטה נהי
שאין נמנעין מלהטמין
מיבלעי ומיהו אומר ר"י דאפילו עשוי
גלי דעתה דאנא בהדך לא ניחא לי:
דתחתונה אסורה] דרגל
בעצה לחה שהיו אומרים
תיובתא לשמואל בפירקין לעיל [פד:] ואי
כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי:
מתני' חצר שהיא פחותה מארבע אמות
העליונה דורסתה, אלא
תבן הוא. ותנן לא בתבן,
רב גופיה כדקיימן בגו עשרה דהדדי
ה
תנא
עליונה אמאי אסורה
ולא בזוגין, ולא במוכין
אין שופכין בתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה
עוקה מחזקת סאתים מן הנקב
הרי יש לה מחיצות,
בזמן שהן לחין, ואם
אוקמה היכי מותיב לה ואביי דתרצה
ורשות התחתונה שעוברת
עשבים הוא, גם העשבים
כגון דקיימן בגו עשרה דהדדי מאי
ולמטה בין מבחוץ בין מבפנים אלא שמבחוץ
צריך לקמור מבפנים אין צריך
עליה הרי קנאתה בחזקה.
הלחין אסור להטמין בהן.
חדושיה: עליונה מותרת. כדאמרינן
אלא מדקתני שתיהן
ואמר להם ר' חנניה בן
לקמור ר"א בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ארבע אמות ברה"ר שופכים לתוכו
ו
אסורות עד שיעריבו,
עקביא, עצה זו אינה
דאין תשמיש לתחתונה בעליונה אלא
מים בשבת וחכ"א אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל
ש"מ שאין גזל בשבת.
לא תבן ולא עשבין
דרך אויר זריקת משך ארבעה טפחים
וכי כל אחד אוסרת
שאינה מפורשת מה הן
שופך הוא לגג והמים יורדין לביב ז החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות
ורב לטעמיה דאמר אין אדם אוסר
על חברתה. ופריק רב
בפי'. ועצה זו כיון
וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את
ח
ששת כגון שעשו מחיצה
שאין בני טבריא חפצים
על חבירו דרך אויר: יש גזל בשבת
שעשו עוקה מותרין את שלא עשו עוקה אסורין: גמ' מ"ט אמר ה) רבה מפני
בשותפות, שגלתה דעתה
בליחלוחית שבהן, מותר
וחורבה מחזיר לבעלים. השתא ס"ד
דלאו (מניח) [מכח]
להטמין בה בשבת. ולא
שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בארבע אמות אדם רוצה לזלפן
דהכי קאמר מותר לגזול בשבת
גזילה קאתו, ונעשו
גזרינן עצה מפני תבן.
כאילו שני בתים בחצר
גם התיר להם להסתפג
רשויות ולהשתמש בה בחורבתו של
פחות
אחת שצריכין עירוב.
באלונטית כדתניא מסתפג
חבירו הסמוכה לו כי היכי דרגיל בה
ומקשינן אי הכי כי עשו
אדם באלונטית, ומניחה
בחול הואיל וסתם חורבה אין הבעלים משתמשין בה כל כך קני לה האי בגזלתו כשאר גזלנים ונעשית רשותו וחורבה מחזיר לבעלים משמע
לתחתונה נמי מחיצות
בחלון הפתוח לרשות
למעלה ביניהן, ועוד עשו
הרבים ומביאה לתוך
על כרחו איסור שבת מחזירה לבעלים וצריך להחזירה ואין קנויה לו אלמא אסור להשתמש בה: יש דין גזל. דין השבת גזלה נוהג ברשות
למטה תהיינה אסורות
ביתו כו'. אמר רבה
של שבת דחורבה מחזיר הגזילה לבעלים ואסור להשתמש בה: אמאי אוסרת. הא רשותא דעליונה היא ותחתונה זו שלא כדין משתמשת בה
עד שיערבו. דהא אמרת
בר רב הונא לא שנו
בחול ואפ"ה כיון דרגילה בה אסרה עלה: שעשו. אותה מחיצה של עליונה בשותפות: א"ה כי עשו. בני תחתונה לתחתונה אם יש להם
נעשו כשני בתים בחצר
אלא למלאות מן אמת
אחת. ופרקינן כיון דחזרו
המים או מן הים,
שותפות בעליונה נמי אסרי עלה: גלויי גליא דעתיה. תחתונה לעליונה דסלקה נפשה בשבת מינה דהא מחיצה זו אינה נעשית אלא להיתר
ועשו לתחתונה מחיצה
אבל לשפוך אסור. איכא
שבת: מתני' אין שופכין לתוכה מים כו'. מפרש לה בגמ': עוקה. גומא: סאתים. בגמ' מפרש טעמא דשעורא:
מן הנקב ולמטה.
למטה סליקו נפשייהו
דאמרי לא תימא למלאות
מן העליונה, דגליא
שרי הא לשפוך על
שמחזיק סאתים החלל שלה: בין מבפנים. בין שעשה לעוקה בתוך החצר בין שעשאה ברה"ר סמוך לחצר: אלא שמבחוץ צריך לקמור.
דעתא דלא ניחא ליה
הים מתוך הגזוזטרא
לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור: ביב. חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר: שהוא קמור במשך ארבע אמות
שותפות בהדיה. ומחיצות
אסור. אלא אפילו לשפוך
ברה"ר. קים לן בארבע אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום: שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואי נמי לא
י' הוויין חלוקה ביניהן,
נמי שרי. אמר רב
אבל כל אחת זכתה
שיזבי הא פשיטא דהיינו
תיימי דיש בו מים מבע"י כיון דרוב ימות השנה עשוין ליבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי
לעצמה. לפיכך שתיהן
עוקה שמותר לשפוך
דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחילה:
מותרות. ירושלמי, ר'
מים לתוכה. ואמרינן מה
לא ישפוך על פי הביב. כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה קא שפיך מקלחי
חנניה בן עקביה התיר
ז)
הוא דתימא בעוקה תיימי
שלש דברים. התיר עצה
מיא ונבלעין משום הכי
להדיא ובכח לרשות הרבים והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו כדאמר בגמ' [ע"ב] גזרה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח
שבים, והבאת אלונטית.
שרי. אבל הכא בים
מים בשבת: דיוטאות. עליות וחצר פחותה מארבע אמות לפניהם ששופכין בה מימיהם: מקצתם. בני האחת עשו עוקה בחצר ובני
והתיר גזוזטרא. ר' אבא
דמים שאין נבלעין הן,
האחת לא עשו: גמ' מ"ט. אחצר פחותה מארבע אמות קאי דמשמע הא ארבע אמות שרי: אדם רוצה לזלפן. שראויה היא לזלף להרביץ
ור' יוסי הדא דאת
אלא נמשכין על פני
אמרת במשתמשות דרך
המים ולא תיימי להו
עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' לקמן בברייתא [שם] וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מתקיימא מחשבתו:
הנקב אבל משתמשות
אסור. קמ"ל דשרי אפילו
פחות מחוץ מותר. ותני כן ג'
לשפוך. מתני', וכן שתי
גזוזטראות זו על גבי זו אסור להשתמש מן העליונה לתחתונה דרך האמצעית. אבל משתמש מן החצר לגג ואינו חושש. הדא
גזוזטראות. אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת עליונה מותרת. מקשינן אהא דאמרינן יש
דתאמר בפנים אבל מבחוץ אסור. ר' זעירא אמר בין מבחוץ בין מבפנים אסור. מתניתא פליגא על ר' זעירא, משלשין קדרות
גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים. [פי'] הא גופה קשיא אמרת יש גזל בשבת, אלמא מאן דגזל רשותא דחבריה
בשר מעל גבי זיז שגבוה י' טפחים ורחב ד', אם היה חלון בינתים של ד' טפחים אסור. שאין [משתמשין] מרשות לרשות
ואחזיק בה ובנאה, קנאה בשינוי ושרי ליה לטלטולי בשבת, דהוה לה כולה רשותיה. והדר אמרת דחורבה יחזיר
דרך רשות. ר' שמואל בר רב יצחק פתר לה (בשבויה) [בשוויה]. מתני', חצר שפחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים
לבעלים, כלומר יחזיר רשות של חבירו שגזל כמו שהוא בעינה, אלמא לא קנה. ופרקי', הכי קאמר יש דין גזל
בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים כו'. פי' עוקה מלשון חקיקה. והיא כמו חפירה בארץ להתקבץ בו המים.
בשבת. כיצד דין גזל, בזמן שהכניסן גזלן לרשותו, אבל אם הניחן בחורבה
שהיא של נגזל, (ב)[ה]חורבה יחזיר
מאי טעמא, אמר רבה סאתים מים אדם עשוי להסתפק בכל יום. בחצר שהיא בד' אמות ולמעלה ניחא ליה לאיניש לזלפן.
לבעלים. כלומר אם גזל מחבירו חורבתו ולא בנאה לא קנאה שהרי לא עשה
בה כלום לקנותה, ולפיכך לא קנאה