כל
גגות פרק
תשיעי עירובין
צב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא
אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. וקשה דסתם ואח"כ
ומי אמר ר' יוחנן הכי. הלכה כר' שמעון (א) ואפילו עירבו דחצירות רשות
ה
א) [שבת מו. וש"נ], ב) לעיל
א טור ש"ע א"ח סי'
עו: פז:, ג) [יבמות מג. נדה
אחת: ובלבד שלא יורידו למטה. אלמא אסור להוציא מחצר לחבירתה
שעד סעיף ד:
מחלוקת הוא ואמר בהחולץ (יבמות דף מב:) דאין הלכה כסתם
ו ב מיי' פ"ג מהלכות
סב: ועי' תוס' שם ד"ה
אי אמרת בשלמא בעירבו אסור אוקימנא להא בעירבו אבל השתא
ואע"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נפקא
ר"ח], ד) לעיל ח. ע"ש ט:
עירובין הלכה כד סמג
במאי תוקמא: שלא יהא זה עומד במקומו. בקרקעית החצר. ל"א
מינה דבלאו הכי פליגי רבנן עליה ותירץ הרר"א כהן דעיקר קושיא
ע"ש וש"נ, ה) [בהרא"ש
לאוין סה ועשין א טור
איתא חצר קטנה שנפרצה
ש"ע א"ח שם סעיף ג:
שיהא זה עומד במקומו גרסינן ועל
לר"י אינה אלא דלא גזר ובזה הדבר
ז ג טוש"ע שם סעיף ד
לגדולה וכן הובא משנה
ראש הכותל קאמר: וכי רבי לא שנאה.
הוי מחלוקת ואח"כ סתם מחלוקת
מי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן
א)
וסי' שמה סעיף טז:
דהכא לעיל ח. ט: וכ"מ
למשנה זו במשנתינו: רבי חייא.
בשלש חצירות במי שהוציאוהו (לעיל
ח ד מיי' פ"ז מהלכות
מלשון רש"י דהכא ד"ה
הלכה כסתם משנה ותנן ב) כותל שבין שתי
כלאים הלכה יט
הגדול וכו' דומיא דחצר
שסידר וסתם את הברייתא ותלמידו
דף מה:) וסתם בפרק חלון (לעיל דף
חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבעה מערבין
וטוש"ע י"ד סי' רצו סעיף
קטנה שנפרצה לגדולה וכו'
היה: מניין לו. זה הפירוש ולעולם
עו:) אבל הכא לא פליגי בגזירה:
❖
מט:
אבל ברב אלפס יש כגירס'
שנים ואין מערבין אחד היו בראשו פירות
מפני
מה אין נותנין חצר שלא
למטה דסתם רבי מתני' בבתים קאמר
הספרים וכן הובא בסוגיין
אלו עולין מכאן ואוכלים ואלו עולין מכאן
בע"ב והא תנן חצר גדולה
שלא יוריד מראש הכותל ויוליך
עירבה לחצר שעירבה.
וכו' וכן עוד לקמן דף צג:],
ואוכלים ובלבד שלא יורידו למטה מאי
רבינו חננאל
לביתו: וחורבה אחת ביניהם. לא
משום דאיירי באחת עירבה ואחת לא
ו) שייך לע"ב, ז) [צ"ל אפילו
❖
למטה למטה לבתים והא תני רבי חייא
שנא שלהם ולא שנא של אחרים דהא
חורבה], ח) ועי' בריטב"א,
עירבה נקט האי לישנא והוא הדין
ומי א"ר יוחנן הלכה כר'
שמעון, דתני בין גג בין
אוקמא כר"ש שאין חילוק רשות אלא
ובלבד שלא יהא זה עומד במקומו ואוכל
דהוה מצי למימר מפני מה אין
חצר רשות אחת הן, והא
בבתים וכגון שאינה פרוצה לרשות
נותנין חצר שעירבה לשעירבה
וזה עומד במקומו ואוכל אמר ליה וכי רבי לא
ג)
איהו דאמר הלכה כסתם
הגהות הב"ח
הרבים: אחת עירבה. לעצמה
ובקונטרס פירש שפיר:
משנה, ותנן בכותל שבין
שנאה ר' חייא מנין לו אתמר שתי חצירות
איכא דאמרי אף לשעירבה
(א) רש"י ד"ה ומי אמר ר'
שתי חצירות דהיא
ושכיחי מאני דבתים בגווה: אמר רב
וחורבה אחת ביניהם אחת עירבה ואחת
יוחנן הכי הלכ' כר' שמעון
סתמא, היו בראשו פירות
ושתיהם מותרות. לפי
הונא נותנין החורבה לזו שלא
דחצירות רשות אחת
אילו עולין מיכן ואוכלין,
לא עירבה אמר רב הונא נותנין אותה לזו
ואפילו עירבו הס"ד:
עירבה. להוציא לה כלים ששבתו
האיכא דאמרי קשיא הא דאמר בפרק
ואילו עולין מיכן
(ב) תוס' ד"ה אף וכו'
שלא עירבה אבל לשעירבה לא דילמא אתי
ואוכלין, ובלבד שלא
בחצר דהא לא שכיחי בה מאני דבתים
הדר (לעיל דף עד.) ר' יוחנן אמר ז) אף
❖
דלעיל. נ"ב דף פ"ט:
יורידו למטה. ואי רשות
לאפוקי מאני דבתים לחורבה וחייא בר רב
הואיל ולא עירבה אבל לשעירבה לא
לחורבה ורבי יוחנן לטעמיה דלא גזר
אחת הן אמאי לא יורידו
אמר אף לשעירבה ושתיהן אסורות וא"ת
דרב הונא תלמידו דרב הוה דאמר
למטה. ופרקינן, מאי לא
דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר
יורידו למטה דקתני
מוסף רש"י
הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו
והכא נמי לא גזר דילמא אתי לאפוקי
שתיהן מותרות מפני מה אין נותנין חצר
למטה דבתים. כלומר
לא:
הלכה כסתם משנה. וחייא בר רב אמר אף לשעירבה.
מאני דבתים לחורבה ומאי לטעמיה
שיכנס בבתים אבל
שלא עירבה לחצר שעירבה התם כיון
רבי סידר המשנה וכשראה
בחצר שרי. איני והא תני
אני שמעתי מאבא אף לשעירבה
הוא דהא אפילו רב דגזר הכא גבי
דמנטרי מאני דבתים בחצר אתי לאפוקי
דברי חכם וישרו בעיניו
ר' חייא ובלבד שלא
נותנין אותה ומדעתי אני מפרש
חורבה לא גזר:
שנאן סתם ולא הזכיר שם
יעמד זה בחצירו ויאכל
הכא בחורבה כיון דלא מנטרי מאני דחצר
אף
דהאי דאמר אבא אף לשעירבה
גג דקא דרסי לה רבים. היינו
אומרו עליהן כדי שלא יהו
וזה בחצירו ויאכל, הנה
בחורבה לא אתי לאפוקי איכא דאמרי חייא
שנויה מפי יחיד ונראין
אפילו בחצר אסור. ודחי
לאסור את שתיהן קאמר דגזר לא
כלישנא קמא דרב יוסף
כאילו נשנו מפי המרובים
כי רבי לא שנאה ר'
גפנים
בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן מותרות
עירבה אטו עירבה דאי מפקי הני
בגדולה אסור
דלעיל ח) (ב):
ויעשו כמותן
.
חייא מניין לו, כלומר
(ביצה ב:)
ואם תאמר שתיהן אסורות לפי שאין נותנים
לגווה הני נמי אתו ומפקי: וא"ת.
לזרוע את הקטנה. למ"ד
ורוחב ארבעה. משום
דבר שלא שנאו [רבי]
סיפא נקט ליה דבעי
במשנתינו ר' חייא
במה ששמעתי אף לשעירבה להתיר
חצר שלא עירבה לחצר שעירבה התם כיון
(לעיל דף ט:) נראה מבחוץ ושוה
למיתני היו בראשו פירות
תלמיד ר' מניין א) בידו
קאמר אבא דשתיהן מותרות ולא גזר
מבפנים נידון משום לחי ופתח מיירי
דמנטרי מאני דבתים בחצר לא שרו בהו
אלו עולין מכאן ואוכלין
משנה שלא שנאה רבי,
אבא בעירבה משום מאני דבתים
ובלבד שלא יורידו למטה
בנכנסין כותלי קטנה לגדולה:
מכלל זו שאינה שנויה
רבנן דאתי לאפוקי אבל בחורבה לא מנטרי:
דחשיב רשותא באנפי
במשנתינו לאו דסמכא
קשיא לי במילתא דאבא דאמר לעיל
מתני' א גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר
גפנים
נפשיה ולא מיבטל לא לגבי
היא. איתמר שתי חצירות
[צא.] הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל
האי ולא לגבי האי, אבל
וחורבה אחת ביניהן.
והקטן אסור חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני
ד) ב
ה)
לענין מיהוי מחיצה בכל
עירבו לא מפני מה אין נותנים חצר
חצר אחת עירבה עם
שהיא כפתחה של גדולה: גמ' למה לי' למיתני תרתי לרב קתני גג דומיא
דהוא פותיא הוי סתימה
הבתים והאחרת לא
שלא עירבה לחצר שעירבה תכניס
ואין מערבין אחד (לעיל
עירבה, אמר רב [הונא]
דחצר מה חצר מנכרא מחיצתא אף גג נמי מנכרא מחיצתא ולשמואל גג
כליה לתוך חבירתה ותוציאם הא לא
ג
עו:). וכי רבי לא שנאה.
נותנין חורבה לזו,
רבי שסידר את המשנה לא
דומיא דחצר מה חצר דקא דרסי לה רבים אף גג נמי דקא דרסי ליה רבים
לאותה שלא עירבה. אבל
גזר רב בחורבה כלומר נהי נמי
שנאה שתהא משנה, שלא
[אין] נותנין אותה לאותה
דתשני לי דהא דאמר רב לעיל אבל
יתיב רבה ורבי זירא ורבה בר רב חנן ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי
רצה לסותמה, ר' חייא.
שעירבה. גזירה שמא
עירבה לא מודה הוא דאותה שלא
תלמידו, מנין לו. שהלכה
יוציא מני דקנו שביתה
שמע מינה ממתניתין דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה
כמותו שסתמה בברייתא
בבתים מן הבתים לחצר
עירבה מכנסת ומוציאה כליה לתוך
כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעין אסורין
ד
(יבמות מג.). גדולה
ומן החצר לחורבה. חייא
שעירבה דהא לא שכיחי בה בשלא
מותרת. ולא אסרי בני
בר רב כו'. איכא דאמרי
גפנים
עירבה מאני דבתים ואע"ג דבהא
קטנה עילויה, דלגבי גדולה
חייא בר רב אמר אף
פתח הוא דיש לה שיור
נותנין זו החורבה גם
שכיחי לא חיישינן דסתמא כי משתמש איניש במאני דידיה משתמש ולא בחבריה. מיהו קשיא לי אמאי אסר אבא כשעירבה להכניס לשלא עירבה
מכאן ומכאן והוו כשתי
לחצר שעירבה ושניהן
הא לא גזר לגבי חורבה: התם כיון דמינטר. כלומר אף לשעירבה דקאמר רב להיתר קאמר וגבי חצירות אמאי גזר משום דכיון דמינטרי
חצירות ופתח אחד ביניהן
מותרות הן בחורבה,
כלים בחצר שכיחי לאפוקי מאני טובא וחיישינן דלמא מחלפי מאני דבתים במאני דחצר ומפקי לחבירתה שהרי נשמרים גם בתוכה אבל חורבה לא
דלא אסרן אהדדי, ולקמן
וא"ת מפני מה אין
מוקי לה בשאין קטנה
נותנין חצר שלא עירבה
עבידי בה אינשי לאפוקי מאני טובא: איכא דאמרי חייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן מותרות ואם תאמר שתיהן אסורות. וטעמא
רחבה יותר מעשר דאי
לחצר שעירבה, ונאמר כי
משום דשמעינן ליה לאבא דקאמר אבל עירבו לא אלמא על כרחך אפילו דחקת למילתיה דאבא לאוקומא להאי דאסר בשעירבה הוא דאסר
יותר מעשר לא הוי פתח
כל החצירות רשות אחת
לטלטל כליה לשלא עירבה אבל שלא עירבה מותרת לתוך שעירבה שמעינן מיהא דאין נותנין שלא עירבה לשעירבה אלמא גזר בעירבה
גבי גדולה (לעיל ח.).
הן. התם בחצירות כיון
וקטנה אסורה. דלדידה
דמינטרי מני דבתים
משום מאני דבתים ובחורבה נמי על כרחך שעירבה אסורה בה וכי אמר אבא דיהבי לה לתרוייהו לאיסורא קאמר לא דמי: התם. גבי חצירות
לאו פתח הוא אלא פירצה
לחצר אתו לאפוקינהו
כיון דמינטרי מאני בחצר חבירו כבחצירו עבידי לאפוקי לה מאני טובא וחיישינן דלא ליפוק לה מאני דבתים אבל חורבה לא: מתני'
הגדול
ונעשית רשותן של בני
בחצר שלא עירבה, אבל
גדולה שהרי נתערבה
מותר. להכניס לו כלי הבית שלמטה ואין בני קטן אוסרין עליו דלגבי גדול הך פרצה פתח הוא דשרי בגיפופי וכגון דאין הפרצה יותר
בחורבה לא מינטרי,
עמהן (שם). דיורי גדולה
הילכך לא (אתי')
מעשר אבל קטן אסור לו להוציא כלי הבית דבני גדול אסרי עליה דנפרץ לו במלואו. ודברי הכל היא דאפילו ר' מאיר לא אמר גגין רשות אחת
בקטנה. כלומר אוסרים
גז'[רינן] גזירה דילמא
אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בבתים לא דומיא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה דלכולי עלמא חצירות רשות אחת הן ולענין כלי
בקטנה, דדידהו הוא
אתי לאפוקי מני דבתים
הבתים אסרה גדולה אקטנה: גדולה מותרת. להוציא כלי הבתים שבה אם עירבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה: גמ' תרתי. חצר
דבטלה לגבה, ואין דיורי
לחורבה. מתני' גג גדול
קטנה בגדולה. דלגבי
סמוך לגג קטן כו'. למה
וגג: מה חצר דמינכרא מחיצתא. שהרי יש לה מחיצות: אף גג. נהי נמי דשרינן ליה במחיצות תחתונות משום גוד אסיק מיהו
גדולה פתח הוא ושתי
לי למיתנא גג ולמה לי
מחיצות ניכרות בעינן שלא יהא גג בולט חוצה להם דאי לא מינכרא לא אמרינן גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין לו שום מחיצה וכל שאין לו
חצירות שיש ביניהן פתח
למיתנין חצר. לרב קתני
לא אסרן אהדדי כדאמרינן
גג דומיא דחצר מה חצר
מחיצות אינו רשות היחיד. כל גגין שלהן חלקין היו ולא משופעין: ולשמואל. דאמר [פט.] אפילו לא מינכרא אמרינן גוד אסיק להכי תננהי גבי
בפרק חלון (לעיל עו:)
דמינכרן מחיצתא אף גג
הדדי דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני קטן אסור משום דדרסי רבים מזה לזה דהוי לה מחיצה תחתונה שביניהם מחיצה
נפרץ הכותל עד עשר
דמינכרא מחיצתה, הוא
נדרסת ולא מצית למיגד ואסוקה אבל אי לא דרסי בהן אף קטן שרי דאמרינן גוד אסיק ותפסיק המחיצה ביניהם ואע"ג דמכסיא ולא מינכרא:
אמות, אם רצו מערבין
[דמותר] לטלטל. אבל גג
שנים ואם רצו מערבין
כיון הגגין דלא מינכרא
דיורי גדולה. מושלין בקטנה ומושכין אותה אצלן: ואין דיורי קטנה. מושלין בגדולה למושכה אצלן: אסור לזרוע את הקטנה. דכמאן
אחד, מפני שהוא כפתח
מחיצתא, אין מטלטלין
דהויא קטנה כולה בתוך גדולה דמי ואפילו מרחיק ארבע אמות מן הגפנים שאפילו בתוך הגדולה מותר להרחיק ולזרוע הכא אסור דקתני
ושניהם מותרים זה בזה
בו אלא ד' אמות.
מתני' מפני שהיא כפתחה של גדולה אלמא כולה כחד פתח משוה לה: גפנים מותרין. דהא אין דיורי קטנה מושלין בגדולה:
(לעיל ז:).
לשמואל קתני גג דומיא
ו)
דחצר מה חצר דקא
גפנים
דרסי לה רבים, אף גג
אע"פ דדרסי ליה רבים שרי. חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת והקטנה אסורה. כשתמצי לומר דיורי גדולה בקטנה, כלומר כל הדר בגדולה כאילו בקטנה הוא דר, שהקטנה מכללה של גדולה היא,
ואין דיורי קטנה חשובין
מכלל דירה הגדולה. עכשיו אם יהיו בגדולה שריגי גפנים,
אסור לזרוע בקטנה שחשובין הגפנים
שבגדולה כאילו גם בקטנה
הן נטועים, ואם זרע בקטנה
נאסרו אותן הזרעים.
א) כ"ה בכת"י.