צז:
המוצא תפילין פרק עשירי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
הכי גרסינן במאי
ל) שמעון
אומר נותנן לחבירו כו'. נראה דאם אין שם
אוקימתא למתני' בסכנת ליסטים אימא סיפא
א) ביצה לז., ב) שם, ג) שם
א [מיי' פ"ה מהל' יו"ט
לט., ד) [גי' הרא"ש רבה],
וכו'. כיון דליסטים לא מבזו להו אמאי קא מזלזל ר"ש באיסורא
הל' ט טוש"ע א"ח סי' שצז
חברים היה מתיר רבי שמעון להוליך פחות מארבע אמות
ה) שבת צג: קמא:, ו) לעיל
סעי' ג]:
דשבתא כולי האי כל שכן דהא דר"ש גריעא (ב) (כולי האי) מתנא קמא
דלא גרע מכיס דפרק מי שהחשיך (שבת דף קנג:) והתם נמי אם היו
טז [ב טוש"ע א"ח סי'
מה: מז: ביצה לח:, ז) שבת
ואיכא זילזול שבת טפי דאוושא מילתא דהנך גברי דמקילינן כולי
חברים הרבה והיו כולן שותפין בו
נראה דלרבי שמעון נותנו
❖
ה: [לקמן קג:], ח) [גי'
שנב סעיף א]:
ירושלמי ורי"ף כמלא חוט],
האי בשבת וכסוי דת"ק עדיף. לשון
לחברו וחבירו לחבירו דהכי עדיפא
ט)
ט) [חוזר לע"א], י) בס"א:
הכי
אחר ועיקר ולא לשבש הספרים
ליה: מ) גרסינן וכן בנו ואפילו
א"ל אביי במאי אוקימתא למתניתין בסכנת
שמד, כ) [צ"ל בגלילה],
רב ניסים גאון
מתני' בסכנת עו"ג שגזרו גזירה י)
הן מאה. ולא כספרים דגרסי
ל) [שייך לעיל צה: במשנה],
עו"ג אימא סיפא ר' שמעון אומר נותנן
מ) [ג"ז שייך שם], נ) [וע"ע
שלא יניחו תפילין והאי ובסכנה
מאן אמרו לו ר' יוחנן בן
ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמרא
לחבירו וחבירו לחבירו כל שכן דאוושא
❖
תוס' שבת צד. ד"ה שהחי],
נורי הוא דאמר חפצי
מכסן והולך לו אכולה מתניתין קאי
מוכח דאפילו הן מאה אבנו קאי
הפקר קונין שביתה. איתה
מילתא חסורי מיחסרא והכי קתני במה
והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו
דמפרש טעמא אע"ג דקשיא ליה ידא:
בפרק מי שהוציאוהו
את החי במטה פטור. וא"ת
דברים אמורים בסכנת עו"ג אבל בסכנת
גוים. וכבר כתבנוה בפרק
בידו או ישמע למלכות יהרג בין
הגהות הב"ח
❖
בכל מערבין.
ליסטים מוליכן פחות פחות מד' אמות: רבי
מעט בין צבתים מכסן בטליתו שלא
נהי שהחי נושא את עצמו
(א) גמ' במשנה אלא כמלא
שמעון אומר נותנן לחבירו וכו': במאי קמיפלגי
יוטלו כ"כ בבזיון ומניחם שם והולך
להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול
החוט גוללו [וכן הוא
גירסת הירושלמי והרי"ף]:
ולא יזיזן משם שמא ירגישו בו
מר סבר פחות מארבע אמות עדיף דאי
דיכול חייב כדמוכח בהמצניע (שבת
רבינו חננאל
(ב) רש"י ד"ה הכי גרסינן
ויתחייב למלכות וברייתא בליסטים
דף צג.) ואור"י דמכ"מ מיפטר הכא
אמרת נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אוושא
וכו' גריעא מת"ק דאיכא
ר' שמעון אמר בשעת
עו"ג ואסיפא קאי דקתני מחשיך
וכו' דמקילי כולי האי:
משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן
סכנת לסטים [אינו]
מלתא דשבת ומר סבר נותנן לחבירו עדיף
(ג) ד"ה לעשרה וכו' וכולה
מוליכן פחות פחות מד'
עליהן ומביאן ובסכנת ליסטים שהוא
ושם לא היו נושאים בעלי חיים
דאי אמרת מוליכן פחות מארבע אמות זימנין
מפרש בגמ': (ד) ד"ה
אמות, זמנין דמשתלי
ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות
דאילים ותחשים מוליכין ברגליהן
וקמה וכו' גוללו אצלו
ואתי לאתויינהו ד' אמות
דלאו אדעתיה ואתי לאתויינהו ארבע אמות
ברשות היחיד: (ה) ד"ה ולא
מד' אמות וכו' ולא יניחם שם שלא
וחלזון מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין
ברשות הרבים. נותנן
ברה"ר: וכן בנו: בנו מאי בעי התם דבי
גזרינן דילמא נפיק כוליה
לחבירו וחבירו לחבירו עד
יזלזלו הליסטים בהם וינהגו בהם
דמו בעודו בכחו כי היכי דליצליל
מידיה ואתי לאתויי
שמגיע לחצר החיצונה.
מנשה תנא בשילדתו אמו בשדה ומאי
מנהג בזיון ובמאי אוקימנא למתניתין
ציבעיה כדאמר בסוף פרק כלל גדול
דאיכא חיוב חטאת
הא עדיפא דהא דאמר
הס"ד: (ו) תוס' ד"ה הכא
אפילו הן מאה דאע"ג דקשיא ליה ידא
בסכנת עו"ג שלא יתחייב למלכות
פחות פחות מד' אמות
(שם דף עה.) :
נ)
וכו' דלא קני שביתה לא זה
הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר
זמנין דמישתלי ואייתן
אימא סיפא וכו' וכ"ש דאוושא מלתא
אפילו הכי הא עדיפא: רבי יהודה אומר
ולא זה ואפילו: (ז) בא"ד
לאייתונהו ד' אמות
וישמע למלכות יותר משאם מכניסן
עסקינן. דלא קנו שביתה
דיכול להוציאן חוץ לתחום
ברשות הרבים. ותנא
נותן אדם חבית: ולית ליה לרבי יהודה הא
❖
של הזוכה בהן תחילה:
קמא סבר הא עדיפא,
זוג זוג או מחשיך עליהם לכולם וזה
לא (ו) לזה ולא לזה ואפילו חוץ לתחום
דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר
א)
א
דהא כר' שמעון אוושא
עיקר מדלא גרסינן ברישא כל שכן
דקאמר היינו ממקום שביתת המים
מלתא ומתיידע לכל. וכן
ריש לקיש משום לוי סבא הכא במאי
דאוושא מלתא דשבת כדגרסינן בסיפא
אבל חוץ לתחום של הזוכה בהם
בנו נותנו לחבירו וחבירו
מוסף רש"י
עסקינן במערן מחבית לחבית ורבי יהודה
לחבירו. מאי בעי התם,
מכלל דהאי אוושא דמילתא לאו
תחילה לא יוליכו אותן למאי דפרישית
כרגלי הבעלים. אין אדם
תנא דבי שמואל בשילדתו
לטעמיה דאמר מים אין בהם ממש ב) דתנן
אזלזולא דשבת קפיד אלא אסכנת
לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף
יכול להוליכה ביו"ט אלא
אמו בשדה. ואע"ג דקשה
רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן
נפשות קפיד: אע"ג דקשיא ליה.
מו.) דכרגלי כל אדם דקתני גבי
במקום שבעליה יכולין
ליה לתינוק (השלמתו)
לילך, ואם לא ערב יש לה
[השלחתו] מיד ליד, הא
שמטלטלין אותו מיד ליד: הא עדיפא.
ממש ומאי לא תהלך זו לא יהלך מה שבזו
נהרות המושכין היינו כרגלי הממלא
אלפים לכל רוח העיר, ואם
עדיפא ליה מלהוליכו
בשבתא ולא יטלטלנו הוא לבדו
והא דקאמר נותנו לחבירו וחבירו
יותר מרגלי הבעלים אימר דשמעת ליה לר'
ערב לצפון גם היא תלך
פחות פחות מד' אמות. ר'
פחות פחות מד' אמות: כרגלי
לצפון ולא לדרום (ביצה
לחבירו לא משום דלא מצי אזיל התם
יהודה אומר וכו'. אתינן
יהודה היכא דבליען בעיסה היכא דאיתנהו
לז.). מפני שאין בהן
לאוקומי לאו חבית ממש,
הבעלים. שהשואל או לוקח בהמה
אלא משום דאסור להעביר ארבע
בעינייהו מי שמעת ליה השתא בקדירה
ממש. אין ניכרות לא
אלא מי החבית, ובמערה
או כלים מחבירו ביום טוב אינו
אמות ברה"ר ועוד יש לומר דיכול
בקדירה ולא בעיסה, הלכך
מחבית לחבית [והחבית]
אמר רבי יהודה לא בטלי בעינייהו בטלי
אין מעכבות הולכתן, ובגמ'
יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים
קני שביתא ואסור. אבל
להוציאם חוץ לתחום שזכה בהן
(ז)
דתניא רבי יהודה אומר מים ומלח בטלין
מוקי לה בתבשיל עבה שאין
מיא לית בהו ממש.
ג)
הראשונים מותרין לילך שם ואם
תחילה וכגון שלא נתכוון לזכות
המים ניכרים בו (שם).
ור' יהודה לטעמיה דתנן
בעיסה ואין בטלין בקדירה מפני רוטבה אלא
עירבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום:
בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו
מפני רוטבה. הניכר
ר' יהודה פוטר במים
לעינים (שם לט.). המוציא
אמר רבא הכא בחבית שקנתה שביתה
מפני שאין בהן ממש.
מחבית לחבית. והשניה שלו וכן
אלא מה ששותים וכענין זה אפי' בי"ט
ד)
החי במטה. וחי לא
ודחינן אימור דשמעת ליה
עושה תמיד. ולקמיה מפרש מאי לא
שייך לשנות נותנן לחבירו וחבירו
ומים שלא קנו שביתה עסקינן דבטלה
מיחייב על הוצאתו, דהוא
לר' יהודה במיא דלית
תהלך זו: אין בהם ממש. לקנות
לחבירו אע"ג דליכא איסור ד' אמות:
מקיל עצמו ונושא עצמו
בהו ממש במיא דבליעי
חבית לגבי מים כדתנן המוציא החי במטה
ה)
(שבת צג:). חפצי הפקר.
בעיסה, במיא בעינייהו
שביתה אצל בעליהם הראשונים וכל
ואי
פטור אף על המטה מפני שהמטה טפילה
הנמצאים (ביצה לח:) כלים
מי שמעת ליה, והא
אדם מותר להוליכן כרגליו: פוטר
שאין להם בעלים וחשיכה
איהו דאמר מים ומלח
לו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי
במים. פלוגתייהו בפרק בתרא
להן במקום אחד, אע"ג
אין בטילין בקדירה מפני
טפל לו מתיב רב יוסף ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחבירו
שלא נתכוין להן אדם
שהיא רוטבא. ואוקמה
דביצה [לז.] האשה ששאלה מחבירתה
להקנותן שביתה (לעיל
רבא בחבית שקנתה
וחבירו לחבירו בשיירא אין שלא בשיירא לא אלא אמר רב יוסף כי תנן נמי
תבלין לקדירה ומים ומלח לעיסתה
מה:) קונין שביתה.
שביתה ונתמלאת בשבת
במתניתין בשיירא תנן אביי אמר בשיירא אפי' חבית שקנתה שביתה ומים
הרי הן כרגלי שתיהן אין העיסה
והמוצאן מוליכן ממקום
ממעיין נובע כיוצא בהן
מציאתן אלפים לכל רוח
דלא קנו שביתה דבטלה
הולכת אלא למקום ששתיהן מותרות
שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה
ואינו מוליכן למקום שערב
לה חבית לגבי מים,
לילך שם ואם עירבה זו לצפון וזו
רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר עסקינן ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו
שם, דיש להם שביתה
ומטלטלת אגב מימיה.
לדרום אין עיסה זזה ממקומה לפי
לעצמן (ביצה שם) במקומן
כדתנן את החי במטה
לו רבי יוחנן בן נורי היא דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומאי לא תהלך
ו)
ואין אדם יכול לטלטלן
כו'. ואוקמה רב יוסף
שאין לזו של צפון אפילו אמה אחת
זו יותר מרגלי הבעלים לא יהלכו אלו יותר מכלים שיש להם בעלים:
משם יותר מאלפים לכל
למתני' בשיירא כדתניא
בדרום וה"מ כשנתנו עירובן לסוף
מתני' היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו
רוח ואפילו עירב לצד אחר
ר' יהודה אומר בשיירא
ז) ב
(לעיל שם). היה קורא
אלפים ר' יהודה פוטר במים שאין
נותן אדם חבית לחבירו
בספר. כל ספרים שלהם
אצלו היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע
וחבירו לחבירו. ואתא
בעלת המים אוסרת על בעלת הקמח
עשויים כמגילה (שבת ה:).
רב אשי ואוקמה בחבית
לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב
כלום: ומאי לא תהלך זו. הא רבי
ונתגלגל הספר מידו.
דהפקר ומים דהפקר,
וראשה אחד בידו (שם)
ומאן אמרו לו רבי יוחנן
יהודה נמי בחבית לא קאמר דיכולה
רבי יהודה אומר אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלא מחט גוללו אצלו
ח) (א)
גוללו אצלו. דכיון
בן נורי, דאמר חפצי
חבית להלך יותר מרגלי הבעלים
ר' שמעון אומר אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום
דאיגדו בידו, אע"ג דאיכא
הפקר קונין להן שביתה.
שבות עומד בפני כתבי הקודש: גמ' האי איסקופה ה"ד אילימא איסקופה
דהא אוקמינן מתני' במערן מחבית
שבות דילמא נפיל כוליה
והכי קאמר ליה לר' יהודה
ברה"ר ואתי לאיתויי
לא תהלך זה יותר מן
לחבית: מפני רוטבה. שניכר ואם
(לקמן
רשות היחיד וקמה רשות הרבים ולא גזרינן דילמא נפיל ואתי לאתויי
קג.) ובגמ' מוקים לה
הכלים שיש להן בעלים.
השאילה מים לקדירתה הרי היא
באיסקופת כרמלית כגון
וקיימא לן כרב יוסף
מני
כרגלי שתיהן: מים שלא קנו שביתה.
גבוה ג' ורוחבו ד' ורשות
דתניא בהדיה כוותיה. היה
הרבים עוברת לפניו דאי
קורא בספר כו'. אוקמה
שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא (לעיל דף מו.) נהרות המושכין ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם: דבטלה חבית
נפל כוליה מידיה ומהדרי
רב יהודה באיסקופה
לגבייהו. מפני שהיא טפילה להן ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו: פטור אף על המטה. הואיל ופטור על החי
ליה מרה"ר לאיסקופא לאו
רשות היחיד וקמה עוברת
דקיימא לן [קג.] חי נושא את עצמו: בשיירא. שחנתה בבקעה שאנוסין הן שאין להם מים שרי להו רבנן דתיבטיל: כרבי יוחנן בן נורי.
חיוב חטאת איכא, הלכך
רשות הרבים. ולא גזר
השתא דראשו אחד בידו
דילמא נפיל לרשות
בפרק מי שהוציאוהו [לעיל מה:]: מתני' היה קורא בספר. כל ספרים העשוים בימי הראשונים עשוין בגליון כ) כספר תורה שלנו:
ואין כאן עקירה, אפילו
הרבים ואתי לאיתויי.
גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו ובגמרא [צח.] מפרש לה: לעשרה טפחים. לעשרה התחתונים שברשות הרבים (ג) וכולן מפרש בגמרא [שם]:
משום שבות נמי לא גזור
(שבת ה:). היה קורא
הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו עד שתחשך: משום שבות. כגון זו שלא נפל מידו
בראש הגג. שהוא רשות
שהרי אחז בראשו אחד ואין כאן אלא משום גזירה דילמא נפיל כוליה מידיה ואתי לאתויי. כל איסור דרבנן הוי שבות: גמ' אי
היחיד, ונתגלגל הספר
נימא איסקופה רשות היחיד. גבוהה עשרה ורחבה ארבעה: וקמה רשות הרבים. ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע"ג
מידו. וראשו אחד בידו,
עד שלא הגיע. ראש
דמונח ראשו ברשות הרבים גוללו (ד) ברשות היחיד: ולא גזרינן דלמא (ה) נפל. כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאיתויי:
לעשרה
התחתון,
מני
טפחים. התחתונים שהוא
אויר רה"ר (שם). משהגיע לעשרה טפחים. אסור לגוללו דגזור רבנן משום שבות היכא דאוגדו בידו אטו היכא דנפיק מידיה כוליה דלא לייתיה דאיכא חיובא דאורייתא, הופכו על הכתב. כתבו לצד הכותל והחלק כלפי
רה"ר שלא יהא מוטל כל כך בבזיון (שם).