קב:
המוצא
תפילין
פרק עשירי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
בשיפועה. מכנגד אמצעית גגה עד מקום ששפת יריעה כלה שם
דמיהדק הא דלא מיהדק. פירש בקונטרס דטעמא לאו משום
נו א ב מיי' פכ"ב
א) [שבת קלח:], ב) ביצה
יא:, ג) [פסחים מא. מו"ק
לא הרחיב טפח דהוי כולה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל הרחיבה
מהלכות שבת הלכה
אהל הוא ולפי זה מותרין אותן כובעין של לבד אע"פ
לא סמג לאוין סה טוש"ע
יב: כתובות פג: צז. ב"ב יג:
כל דופן ודופן באלכסונה טפח הוי ההוא אלכסון אע"פ שהוא
שמאהיל טפח ובלבד שיהיה קשור תחת גרונו שלא יפול ואתי
א"ח סי' שא סעיף מא:
קסה. סנהדרין כח: חולין נג:
משופע קרוי אהל כרבנן
דפליגי אדרבי אליעזר במסכת סוכה
לאיתויי ד' אמות ברה"ר אבל ר"ח מפרש דמיהדק אסור כשהטפח
סב.], ד) [סוכה לג: וש"נ],
ג [שו"ע שם סעיף מ]:
נז ד מיי' פכ"ב שם הל'
ה) [שבת קכב:], ו) [פסחים
(דף יט:) כך שמעתי. וקשיא לי איזו
היוצא מן הכובע חזק שאינו נכפף
סה:], ז) [בנין. רש"ל],
כה סמג שם טוש"ע
מטה שאין ברחבה שני טפחים או
ונראה אהל ולפי זה כובעים אסורין:
בשיפועה טפח אבל
יש בשיפועה טפח
ח) בס"א: חוצצת בין,
א"ח סי' שיג סעיף ה:
והעליון
ג' חסר משהו שיהיה בגגה פחות
כאן וכאן אסור. פי'
ט) [ויקרא ד], י) [דף יא:],
ה [מיי' פ"י מהל' שבת
שיפועי אהלים כאהלים דמו ואמר רב שישא
א)
כ) רש"ל, ל) [שבת קכג:
הל' יד]:
מטפח ושני שיפועיה כל אחד פחות
בקונטרס דקסבר יש
בריה דרב אידי סיינא שרי והתניא אסור לא
נח ו מיי' פכ"א מהל'
א
ומנחות צז. ועי' תוס' שם
מטפח וי"ל שהמטה רחבה כמשפטה
בנין וסתירה בכלים דעל שידה
ד"ה לא סידר], מ) [קדושין
שבת הלכה כז סמג
קשיא ג הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח
❖
ונקליטין הרבה יוצאין הימנה
תיבה ומגדל קאמר לה בגמרא
שם טוש"ע א"ח סימן שכח
עב:],
אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח הכי נמי
סעיף כה:
לשני ראשיה ועולין
ותימה אטו מתני' כב"ש דלב"ה אין
נט ז מיי' שם טוש"ע שם
דאסור אלא לא קשיא ב הא דמיהדק הא דלא
למעלה סדורין אחד
בנין וסתירה בכלים בפ"ב דביצה
סעיף כו:
מיהדק: מתני' מחזירין ציר התחתון
הגהות הב"ח
ס ח מיי' פ"י מהל' שבת
נמוך ואחד גבוה
(דף כב.) ועוד קשה דבגמרא גבי
❖
(א) רש"י ד"ה אבל לא וכו'
הלכה ו:
וקנים נתונים עליהם
במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן
והעליון כאן וכאן אסור שמא יתקע
ומירוח היינו ממחק
מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה
דחק לפרש דשמא יתקע קאי על
אסור רבי יהודה אומר העליון במקדש
האמור: (ב) תוס' ד"ה
והתחתון במדינה: גמ' תנו רבנן ציר דלת
ופורס על המטה שתים ושלש כילות
והעליון וכו' דלא התירו
תחתון דאי אעליון לא היה אסור
רבינו חננאל
ד
במקדש. נ"ב עיין בתוספות
קטנות בגגה ויריעה גדולה פרוסה
במקדש דאין שבות במקדש ודוחק
שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה
פרק המצניע דף צ"ה בד"ה
בשיפועא טפח. אי אית
סביב המטה לדפנות: סיינא שרי.
גדול הוא ונראה לר"י דאפילו ציר
שרא ובפרק כל הכלים דף
חד מהנך אסיר. ושיפועי
דוחקין והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזרה
❖
כובע של לבד שקורין פלטר"י מותר
קכג בסופו:
העליון הוא דרבנן דשבות גדולה
אהלים כאהלים דמו.
שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת של בור
סייאנא. פי' הכובע שעל
ה
לצאת בו בשבת: הא דאית ביה
כזה לא התירו במקדש וטובא
ראש האדם שיש לו
ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר
טפח. שיוצא טפח רוחב שפתו
אשכחן דלא התירו במקדש (ב) כגון
כנפיים יוצאות, כגון
גליון הש"ס
חייב חטאת: מתני' מחזירין רטיה במקדש
להלן מראשו אסיר דהוי אהל: שרביב
שפתיים פשוטות נוטות
סידור הקנים ונטילתן דאינו דוחה
ב) ו
מתני' קושרין נימא. עיין
על הפנים מפני השמש,
בגלימיה. האריך בטליתו להלן
את השבת ל):
אבל לא במדינה אם בתחילה כאן וכאן
סוכה דף נ ע"ב ד"ה
אם מהדק אפי' יש בו
מחזירין רטיה במקדש אבל לא
אסור: גמ' תנו רבנן רטיה שפרשה מעל גבי
❖
מראשו והוציאה טפח הכי נמי דאסור:
ורבנן:
טפחא) שרי ואי לא
אסיר. מתני' מחזירין ציר
במדינה. פי' בקונט'
אלא הא דמיהדק הא דלא מיהדק.
מכה מחזירין בשבת ר' יהודה אומר הוחלקה
התחתון במקדש. ת"ר ציר
וטעמא לא משום אהל הוא אלא
גזירה שמא ימרח אבל לשחיקת
דלת של שידה ושל תיבה
למטה דוחקה למעלה למעלה דוחקה למטה
דילמא נפיל מרישיה ואתי לאתויי לעזי רש"י
סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול
ושל מגדל כו'. פי' שמא
ומגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה
ז
יתקע בה מסמר. [ת"ר
פלטר"י [פילטרי"ן].
הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה
הוה עילויה וקשה דבפרק במה אשה
רטיה שפירשה מעל גבי
כובע לבד. אנפיינדר"א.
וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה
תחת צוארו שרי ואי לא אסור:
(שבת דף סד:) אמר אשה יוצאה
מכה מחזירין בשבת ר']
לנעוץ. אישקדיינ"א
מתני' מחזירין ציר התחתון.
❖
ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח
בפילפל ובגרגיר מלח ואם נפל לא
יהודה אומר פרשה אין
[אישקריינ"א]. מרתף
מחזירין אותה כלל, אלא
של דלת חלון שידה תיבה ומגדל
ואם מירח חייב חטאת אמר רב יהודה אמר
תחזיר ואמאי כיון דכבר הוי עילויה
הוחלקה במכה למטה
שפתחיהם מצדיהן דציר התחתון כל
ויש לומר דהתם טעמא לפי שנראית
שמואל הלכה כר' יהודה אמר רב חסדא לא
דוחקה למעלה על גבי
מוסף רש"י
זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו
כמו שמתכוון להוציא לחוץ ואתי
מכה. וכן אם הוחלקה
שנו אלא שפירשה על גבי כלי אבל פירשה
שרביב בגלימיה טפח.
למעלה דוחקה למטה
ואין כאן בנין: אבל לא במדינה.
למשרי הוצאה והר"ר יוסף פירש
על גבי קרקע דברי הכל אסור אמר מר בר
הניח טליתו על ראשו כדרך
ומגלה מקצת רטיה ומקנח
גזירה שמא יתקע בגרזן או במקבות
לשם הטעם משום שחיקת סממנים
שהוא מתעטף והרחיקה
פי המכה וחוזר ומגלה
רב אשי הוה קאימנא קמיה אבא נפלה ליה
להלן מראשו טפח (שבת
דהויא מלאכה: והעליון כאן וכאן
מקצת רטיה ומקנח פי
וכן יש לפרש בשמעתין ונקט רטיה
קלח:). הא דמיהדק.
אבי סדיא וקא מהדר ליה אמינא ליה לא
המכה כו'. אמר רב חסדא
אסור. דכיון שיצא העליון כולו
לרבותא אף על גב דאיכא למיחש
טעמא לאו משום אהל הוא
לא שנו אלא שפירשה
סבר לה מר להא דאמר רב חסדא מחלוקת
נופל והוי כבונה וקא סבר יש בנין
לשחיקת סממנין ולמירוח אפי' הכי
אלא משום שלא יגביהנו
על גבי כלי. דתנא קמא
הרוח מראשו ואתי לאתויי
שפירשה על גבי כלי אבל פירשה על גבי
מתיר להחזירה, ור' יהודה
בכלים ה) ומלאכה לא הותרה אפילו
מחזירין במקדש:
רטיה שפירשה מחזירין אותה.
ארבע אמות, הלכך מיהדק
אוסר. אבל פירשה על
במקדש: גמ' במקדש מחזירין.
קרקע אסור ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה
בראשו שפיר שרי, לא
גבי קרקע דברי הכל אסור
❖
כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון
וא"ת ומ"ש דאמר גבי
מיהדק אסור (שם).
להחזירה. אמר מר בר רב
אמר לי לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי:
ג)
אשי הוינא קאים קמיה
שהיה שם מלח או לבונה או קטורת
מתני' $ קושרין נימא במקדש אבל לא
פילפל ובגרגיר מלח נפל לא תחזיר
ח
אבא כו'. וקיימא לן כרב
ואין שבות במקדשו): ובמדינה דוחקין.
וי"ל דהך דפילפל איירי שנפל על גבי
אשי דהוה בתרא. ואם
במדינה ואם בתחילה כאן וכאן אסור:
רב ניסים גאון
אם לא יצא כולו מחור האסקופה
קרקע והכא שנפל על גבי כלי
בתחילה רטיה במקדש
גמ' ורמינהו נימת כנור שנפסקה לא היה
אסור כל שכן במדינה.
מחזירין רטיה במקדש
אלא התחיל לשמט דוחקין לחור.
כדקאמר רב חסדא בסמוך ורב אשי
קושרין נימא במקדש
אבל לא במדינה. במסכת
קושרה אלא עונבה לא קשיא הא רבנן והא
בלע"ז אנפיינדר"א: והעליון כאן
דקאמר בסמוך לא שמיע לי לא
כו'. ורמינהו נימת כנור
יום טוב בפרק א' גרסי
ר' אליעזר לרבי אליעזר דאמר מכשירי מצוה
וכאן אסור להחזיר. דהוי בונה
קאי אדרב חסדא כדפירש בקונטרס
שנפסקה לא היה קושרה
מאי טעמא התירו חזרת
אלא עונבה. ופרקינן לא
רטייה במקדש. ואוקמוה
ממש: שמא יתקע. שמא יחזיקנו
דוחין את השבת קושרה לרבנן דאמרי
אלא קאי אהלכה כר' יהודה אבל
קשיא מתני' ר' אליעזר
בכהן שעובד עבודה.
במקבות ובגרזן והויא מלאכה.
אמילתא דרב חסדא לא פליג ומודה
אין דוחין עונבה אי רבי אליעזר אפילו
ברייתא ר' עקיבא, דפליגי
והיינו דאמר עולא ג'
ואתחתונה במדינה קאי דאי אעליון
דלא שרו רבנן אלא בכלי ועוד י"ל
במכשירי מילה ובמכשירי
דברים התירו סופן משום
לכתחילה נמי אלא לא קשיא הא רבי
ד)
פסח, ר' אליעזר סבר
תחילתן ואלו הן, עור לפני
קאי ובמקדש הוה ליה שבות דהך
ההיא דגרגיר מלח אתי כרבי יהודה
יהודה והא רבנן ורבי
יהודה אליבא דמאן
מכשירי מצוה דוחין
הדריסה, ותריסי חנויות,
חזרה גזירה משום שמא יתקע ואמאי
דאסר הכא:
את השבת כו'. ונדחה.
וחזרת רטיה במקדש, קא
אי
אמר מר בר רב אשי הוה
מיתסר במקדש דאמר והעליון כאן
משמע לן הותרו סופן
משום תחילתן. כהן דבר
א) עיין בתוס' כאן ד"ה הא
וכאן אסור והא שבות במקדש לא גזרו: של בור ושל דות. דהוי
קאימנא קמיה דרבא. ר"ח גרס קמיה דאבא וכן נראה
עבודה אין דלאו בר
ובשבת קל"ח וברא"ש שם
בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו: בור בחפירה דות
דל"ג קמיה דרבא מ) דיום שמת רבא נולד רב אשי:
עבודה לא. רבי אליעזר
דכתבו על שם רבינו להיפך.
קושרין
בבניןז) בתוך הקרקע אישקדיינ"א: מתני' מחזירין רטיה. כהן שלקה
אומר מכשירי מצוה דוחה
וגם בדברי רבינו שם בהדיא
נימא כו' ואם לכתחילה כאן וכאן אסור. פירש בקונטרס
את השבת. עיקר דבריו
הגי' בהיפך ע"ש דאם מהודק
בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת
שלא היתה שם מאתמול ור"י מפרש לכתחילה אפילו
במס' שבת בפר' ר'
אסור וכו' וצ"ע.
או ביו"ט ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו
נפסקה היום ורצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחילה:
ח)
אליעזר אומר אם לא
הביא כלי מערב שבת,
לעבודה דחציצה פוסלת בה [קג:] דבעינן ולקח הכהןט) וכיון דחייץ לא
הא
דתנן ועוד אמר ר' אליעזר
הוי לקיחה בכהן מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מידיה וממנע ולא עביד עבודה וזה אחד משלשה
כורתין עצים לעשות
דברים האמורים במסכת ביצה שהותרו סופן משום תחלתן: אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק
י)
(א)
פחמים ולעשות ברזל,
ותניא מילה וכל מכשיריה
האמור באבות מלאכות של שבת [שבת עג.]: אם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה: כאן וכאן אסור.
דוחין את השבת דברי ר'
והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו: גמ' רטיה שפרשה. שנפלה.
אליעזר. ורבנן דפליגי
ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פרשה שהרי לא נטלה מדעת: מחזירין. דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן: רבי
עליה סברי כר' עקיבה
דאמר מילה עצמה דאי
יהודה אומר. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה כ) [ומחליקה למכה]: שהוא ממרח. מחליק גומות שברטיה. מירוח חייב
איפשר לעשותה מערב
משום ממחק: לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה: אלא שפרשה ע"ג כלי. על הכר או על הכסת: ע"ג קרקע. כלכתחילה דמי:
שבת דוחה את השבת,
אבי סדיא. נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם [בראשית כח] מראשותיו איסדוהי: לא סבר לה מר להא דרב חסדא. דמוקי לפלוגתייהו
אבל מכשיריה דאיפשר
לעשותן מערב שבת אין
בשנפלה על הכלי ואפילו הכי אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה: לא שמיע לי. הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דוחין את השבת.
דכי פליג ר' יהודה בנפילה על גבי קרקע אבל בנפילה על גבי כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא: מתני' קושרין נימא. נימת
כנור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת. ובגמרא מפרש טעמא דקסבר מכשירי מצוה שלא היה יכול לעשותן מאתמול דהא היום נפסקה
דוחה את השבת ואף על גב דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת (דף עג.): ואם בתחילה. שלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול
אסור: גמ' פלוגתא דר"א ורבנן גבי מילה (שבת דף קל.) שר"א מתיר לחטוב עצים ולעשות פחמין בשבת לעשות איזמל למול בו: קרבן
צבור הוי מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידה: אפי' לכתחילה נמי. דאפי' לעשות פחמין שהוא מכשיר שרי: לר' יהודה דאמר
עניבה אב מלאכה במסכת שבת (דף קיג.) אין חילוק בין עניבה לקשירה וקושר דקסבר מכשירי מצוה דוחין והא דתניא עונבה רבנן דאמרי
לאו מלאכה היא וכיון דאפשר בעניבה לא
מחללינן שבת: ורבי
יהודה. דמוקמינן מתני' אליביה וקושר אב מלאכה היא אליבא דמאן:
אי