קד:
המוצא
תפילין פרק עשירי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תרו בה כיתנא. שורין בו פשתן בחול. ואית דגרסי בונתא כוסמין: תרו. שורין: שהקרו עליה דברים. כשעלו מן הגולה הוצרכו לה
עד א ב מיי' פ"ג מהל'
א) ס"א הם התירו אלא,
ב) תמיד לג:, ג) [גי' הערוך
כדלקמן ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה. הקרו לשון קריאה (ע"י מקרה)
ביאת מקדש הלכה כ:
ז)
עה ג מיי' פ"א מהל'
פסקטר ומביא ראיה מן
שהביאו (א) בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן: מאי זו בלבד. היאך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הוקרו
התרגום ע"ש], ד) [עי' תוס'
מקואות הלכה ג:
דברים אלא על זו ומדקתני בור הקר פשיטא דההוא לחודיה קשרי: אלא אמר רב נחמן בר יצחק.
ע"י שמים חיים היתה קרי ליה בור
עו ד מיי' פ"ה מהל'
סוטה כ: ד"ה לא ותוספות
טומאת מת הל' ו:
מנחות צה: ד"ה אין ותוס'
הקר לשון מקור כמו כהקיר ביר
עז ה מיי' פ"ג מהל'
נדה כח: ד"ה פרט],
יצא כלי חרס שאין נעשה אב
מימיה כמו שמעין מקור (מימיה)
תרו בה כיתנא אסר להו: ומבאר הקר:
❖
ה) [נדה כח: ע"ש], ו) [שבת
ביאת מקדש הל' טז:
הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד
פד.], ז) רש"ל מ"ז, ח) [חולין
הטומאה. פירש בקונטרס
מאי באר הקר אמר שמואל בור שהקרו עליה
כה.], ט) עיין פרש"י שבת
כך הקרה רעתה: ביר. כמו באר:
דלמדרס לא חזי וגבי טומאת מת
דברים והתירוה מיתיבי לא כל הבורות הקרות
פד ד"ה לאפוקי, י) [צ"ל
רב ניסים גאון
נביאים שביניהם. חגי זכריה ומלאכי:
כתיב (במדבר יט) וחטאו ביום השביעי
❖
השביעי, וכ"ה בפסוק],
התירו אלא זו בלבד ואי אמרת שהקרו דברים
באותו הבור:
מנהג אבותיהם.
וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב
ר' עקיב' אומר ממקום
עליה מאי זו בלבד אלא אמר רב נחמן בר
מתני' כהן מוציאו בהמיינו.
שחייבין על זדונו כרת
ואותו תשבורו:
(ויקרא יא)
ועל שגגתו חטאת משם
לא דכולי עלמא חייב. ושמואל
יצחק באר מים חיים שנאמר כהקיר ביר
תורה אור השלם
בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות
1
מוציאין אותו. בתחילת
מימיה וגו' גופא לא כל הבורות הקרות
במקדש. בהמיינו באבנטו. ואף על גב
1. כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ כֵּן
משנת טהרות שנינו עזרת
דאמר פטור אית ליה דתנאי
ישראל מקודשת ממנה
דמטמי ליה לאבנט שהוא קדוש הכי
הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס וָשֹׁד
התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו
היא וסבירא ליה כמ"ד פטור ור"ח
שאין מחוסר כפורים נכנס
יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד
עדיף שלא לשהות את הטומאה
עליה ונביאים שביניהן התירו להן ולא
גרס דכולי עלמא פטור וקשיא לפי'
לשם וחייבין עליה חטאת.
ח¢ לִי וּמַכָּה: ירמיהו ו ז
בעזרה ולחזר אחר צבת של עץ
2. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה
ובתוספתא כל הטמאין
דמאי טעמא דמאן דאמר בהמיינו
נביאים שביניהן אלא מנהג אבותם בידיהם:
א)
שנכנסו משערי נקנור
תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ
שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת
מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו
הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא
ולפנים אפי' מחוסרי
לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא
טומאה ובידיו לא נגע בה דלא
להשהותו במקדש דהא אית ליה
כפרה חייבין על זדונן
יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר
בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי רבי
ניטמי כהן גופיה הלכך בהמיינו
כרת ועל שגגתן חטאת.
אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא
❖
יוחנן בן ברוקה רבי יהודה אומר בצבת של
ואין צריך לומר טבולי יום
במדבר ה ג
א
אוחזו דלא נגע ביה ושרץ אינו
דאורייתא דלית ליה טהרה במקוה
ושאר כל הטמאים. ותניא
עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין
מטמא במשא והאבנט שמיטמא
לכך נראה גירסת הקונטרס עיקר:
משערי ניקנור ולפנים
אמר אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם
מחנה שכינה והן הן
בשרץ אינו מטמא הכהן האוחזו דהוה
הגהות הב"ח
קלעים שבמדבר. יצא כלי
ליה אבנט ראשון לטומאה והלכה
ולמזבח דברי ר"ש בן ננס רבי
עקיבא אומר כל מקום שחייבין על זדונו
ב
(א) רש"י ד"ה שהקרו וכו'
חרס שאין נעשה אב
רווחת היא בכל הש"ס שאין אדם
לשון קריאה שהביאו ראיות
הטומאה. עיקרה מדכתיב
כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין
ב)
כצ"ל ותיבת על ידי מקרה
וכל כלי חרס אשר יפול
וכלים מקבלין טומאה אלא מאב
עליו פסכתר רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו
ג)
ותיבת בה נמחק: (ב) ד"ה
מהם מכל האוכל. הרי
הטומאה בלבד וגם במקרא לא מצינו
לך שלא התירו לך אלא משום שבות: גמ' אמר רב טבי בר קיסנא
כהן וכו' יכול אם היו כלים
נתברר מאלו המקראות
טומאה לכלים ולאדם אלא מן השרץ
בתוכו: (ג) ד"ה שהויי
שכלי חרס אינו מטמא
אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור מאי
❖
ד)
טומאה עדיף:
אלא אוכלין ומשקין
והנבלה וכיוצא בהן שהוא אב הטומאה
בלבד. מכלל שאינו נעשה
טעמא אמר קרא 2 מזכר ועד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה
אבל ראשון לטומאה מטמא אוכלין
אב הטומאה. לפי שאב
יצא שרץ שאין לו טהרה לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו
ומשקין כדכתיב (ויקרא יא) וכל כלי
הטומאה מטמא אדם
גליון הש"ס
וכלים, ולא מצינו כלי
חרש אשר יפול מהם וגו' דהוה ליה
חרס שמטמא לא אדם פרט לכלי חרש דברי רבי יוסי הגלילי מאי טעמא לאו משום דלית
ה)
ו) ג
רש"י ד"ה חייב חטאת
כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה
ליה טהרה במקוה לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו
בשוגג. עיין תי"ט רפ"ד
ד
ולא כלים. מיכן ראיה
❖
שרץ באוירו ואף על פי שלא
דנדה ד"ה ואין חייבין:
שאינו נעשה אב הטומאה
נעשה אב הטומאה לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו
כלל. והמעלה שלו אינה
נגע והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו
שלא לשהות את הטומאה דברי רבי יוחנן בן ברוקה רבי יהודה אומר בצבת
אלא כמעלת ולד הטומאה
יכול אם כלים היו בתוכו יטמאו
(ב)
שאינו מטמא אלא אוכלין
הגהות הגר"א
של עץ מוציאו שלא לרבות את הטומאה מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן
מחמת כלי ראשון תלמוד לומר כל
ומשקין בלבד כדאמרינן
[א] רש"י ד"ה חייב חטאת
דאמר שלא לשהות קסבר המכניס שרץ למקדש חייב ומ"ד שלא לרבות
בתחילת נזיקין. ותניא
אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל
בשוגג כו'. נ"ב הוא ט"ס
בתורת כהנים יכול אף
קסבר המכניס שרץ למקדש פטור לא דכולי עלמא חייב והכא בהא קא מיפלגי
האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין
ה
דבהדיא אמרי' בתורת
הכלים יהיו מטמאין
כהנים (פ' א"מ) דאינו
מר סבר שהויי טומאה עדיף ומר סבר אפושי טומאה עדיף אלא כהני תנאי
מאויר כלי חרס, ת"ל
מקבלין טומאה מחמת הכלי ואין כלי
אלא [חייב מלקות]
אוכל, אוכלין מטמאין
אחר מיטמא מחמתו בשלהי הכל
דתנן מהיכן מוציאין אותו כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה
בארבעים והביאו רש"י
באויר כלי חרס ואין
שוחטין : בצבת של עץ. שהיא פשוטי
ח)
בעצמו (שם יז טז) וכ"כ
הכלים מטמאין באויר כלי
לא קסבר המכניס שרץ למקדש פטור ומאן דאמר מכולה עזרה קסבר חייב
הראב"ד (בפ"ג מהלכות
חרס. ובפרק אור לארבעה
כלי עץ: שלא לרבות את הטומאה.
אמר
ביאת המקדש) וכ"ה
עשר אמרי' תני תנא קמיה
לטמא האבנט ונוח לו להשהותו
❖
בירושל' [נזיר פרק כ"ג]:
דרב ששת שרץ מטמא את
שם ולחזר אחרי הצבת מלרבות הטומאה: מהיכן מוציאין אותו. בשבת: מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו
המשקין ומשקין מטמאין
את הכלי וכלי מטמא את
בסיר ומניחו עד שתחשך: כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה דהיינו כולה עזרה: ושאר כל מקומות. למר
האוכלין ואוכלין את
מוסף רש"י
כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה לרבי עקיבא לשכות: כופין עליו פסכתר. סיר של נחשת לכסותו עד שתחשך
המשקין. למדנו ג' טמאות
למוצ"ש. סירותיו מתרגמינן פסכתרוותיה (שמות כז): ר"ש אומר. מפרש בגמרא [קה.] אהיכא קאי: משלך נתנו לך. כדמפרש בגמרא [שם]:
פרט לכלי חרש. טמא
בשרץ. אמ' ליה הני ד'
שאין טעון שילוח מן
גמ' המכניס טמא שרץ. כלי שנטמא בשרץ: $ חייב. חטאת בשוגג [א] וכרת על זדונו משום כי את מקדש ה' טמא (במדבר יט): מזכר
הויין. אמר [גוז] משקין
העזרה (נדה כח:). דלית
דרישא. נתברר מכל אלו
ועד נקבה תשלחו. במקדש קאי כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דומיא דזכר ונקבה אדם שיש לו
ליה טהרה במקוה.
הדברים כי השרץ מטמא
טהרה בטבילה: פרט לכלי חרס. טמא שאם הכניסו למקדש פטור: דאין לו טהרה. דכתיב (ויקרא יא) ואותו תשבורו שאין
דכתיב ישבר, אין לו טהרה
הכלי והכלי את האוכלין
ט)
❖
אלא שבירתו (שבת פד.).
והאוכלין את המשקין.
לו טהרה אלא בשבירתו: לא. לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב וטעמא דכלי חרס משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה
הדא מדרבנן משקין נמי
(מי שנעשה אב הטומאה) דבעינן דומיא דזכר ונקבה פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת וכן הכלים נמי הואיל וראוין
מטמאין כלי חרס כדאיתא
ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה ע"י מדרס של זב ומטמאין אדם
בתו"כ. וכבר פירשנוה
רבינו חננאל
בפרק אלו דברים דברכות.
וכלים כדכתיב (ויקרא טו) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו
ואמרינן עלה אמר ליה רב
תרו כינתי. פי' ממלאין
במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה חייב יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שאין לך כלי נעשה אב הטומאה
אדא בר אהבה לרבא
מים ושורין טיט לעשות
וליחזי האי תנורא כמאן
ממנו כנדי [אסר להו].
לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב כדפרישית לעיל או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כדכתיב בזאת חקת [במדבר יט] בכלי או
דמלי טומאה ותיהוי פת
וממלאין מים מבור חקר
באדם שנגע במת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פי' נפש הנוגעת בו בטמא זה שנטמא במת
ראשונה. אמר ליה לא
ביום טוב. מאי בור חקר.
תטמא עד הערב והא לא מצית למימר דהאי והנפש הנוגעת בנוגע במת עצמו קאמר דא"כ טומאת שבעה איכא אלמא טמא
אמרינן כמאן דמלי
אמר רב יהודה אמר
טומאה דתניא יכול כול'.
שמואל בור שחקרו עליה
מת אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם הלכך כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא
והאי ברייתא שכבר
נביאים והתירוה. ונידחו
בהדיא בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (דף פד.) מדרס כלי חרס טהור וע"י מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא
הזכרנוה זהו עיקר דאין
דבריו. ופירש רב נחמן
קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת
י)
כלי חרס נעשה אב
בור מים חיים, כדכתיב
הטומאה. ואיתה בתורת
כהקיר ביר מימיה כן
תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת: מאן דאמר שלא לשהות קסבר. שרץ טעון שילוח מדאורייתא
כהנים, נפש אשר תגע
הקרה רעתם. גופא לא
הלכך לא מידחי מקמי רבוי הטומאה דאבנט: המכניס שרץ גרסינן: שהויי (ג) עדיף. מאפושי טומאה דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא:
בכל דבר טמא, ר' עקיבה
כל בורות חקירות היתירו
מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא. מפקינן ליה בשבת: קסבר המכניס שרץ למקדש פטור. דלא בעינן שילוח
אומר יכול אפילו באוכלין
אלא זו בלבד, וכשעלו
ומשקין ובכלי חרס יהא
בני הגולה חנו עליה
מדאורייתא הלכך לא מדחיא שבות מקמיה ומהיכל ומאולם הוא
דמפקינן ליה דמשום כבוד שכינה לא העמידו חכמים דבריהם:
חייב ת"ל בבהמה, מה
והתירוה. ולא נביאים
אמר שביניהם התירוה להן,
בהמה מיוחדת שהיא אב
הטומאה יצאו אלו שאינן אב הטומאה לטמאה. ובגמרא דאור לארבעה עשר דבני מערבא גרסי הוא טמא אינו נעשה לטמא. אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ירושלמי ,לא כל בורות חקירות התירוהו שיהו ממלאין מהן בגלגל אלא אותה הבאר
ועיקר הדבר הוא מה שהזכרנוהו.
שחנו עליה בלבד. מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן
ברוקה, ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה כו'. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא
שרץ במקדש חייב, שרץ עצמו פטור, שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו, פרט לכלי חרס דברי ר' יוסי הגלילי. מאי טעמא פטר לאו משום דלית טהרה לכלי חרס במקוה. ודחינן לא טעמא דר' יוסי הגלילי מי שנעשה אב הטומאה, יצא
כלי חרס שאינו (עושה) [נעשה] אב הטומאה, אבל השרץ הנה הוא אב הטומאה. [מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ שאין לו טהרה. לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו] נימא שמואל אמרה לשמעתיה כתנאי, דתנן שרץ שנמצא
במקדש כהן מוציאו בהמיינו כו'. מאי לאו בהא קמיפלגי, ר' יוחנן בן ברוקה דחייש לשהייה קסבר המכניס שרץ במקדש חייב. ור' יהודה דחייש לטומאת המיינו ואומר שלא לרבות את הטומאה קסבר המכניס שרץ במקדש פטור. ודחינן
לא כולי עלמא כשמואל
דאמר פטור והכא בהא קמיפליגי כו'. ואלא לימא
דשמואל
כי
הני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו'. מאי לאו בהא קמיפלגי דר' שמעון דאמר מכל העזרה מוציאין
אותו וכו'. ועמדה כתנאי.