מבוי
שהוא גבוה פרק ראשון עירובין
טז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עביטין. כר שתחת אוכף הגמל כדמתרגמינן (בראשית לא) בכר הגמל
דאין זה סוגיית הש"ס דמשני במעדיף ואינו חושש על קושייתו ועוד
קב א מיי' פ"ז מהל'
א) תוספתא דכלאים פ"ד
ה"ג, ב) [לעיל יא: תוספתא
בעביטא דגמלא: שליפין. משואות: קולחות. קלחי ירקות: נמצאת
כלאים הלכה טו
קשה דפי' בדרבא אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואיכא סכך כשר
דכלאים פ"ד ה"ג], ג) [שבת
טוש"ע י"ד סי' רצו סעיף
אתה אומר כו'. רישא במס' כלאים (פ"ד משנה ד) תנינן לה: כל
טפי ובפ"ק דסוכה (ד' ט:) תנן גבי העושה סוכתו תחת האילן אם היה
ל. וש"נ], ד) [לקמן עט:],
מה:
שהוא פחות מג'. כל גדר העשוי בקנים
עומדין פחות מרוחב ג':
הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשירה ומוקי לה בגמרא כשחבטן ופ"ה
קג ב מיי' שם הלכה טז
ה) ולי נראה דלא מיתסר אלא
❖
כנגד הפירצ' כיון דהוי עומד
טוש"ע שם סעיף מו:
צריך שלא יהא בין זה לזה ג' כדי שלא
שם כשעירבן ואין ניכר איזהו פסול
חשוב כמו בפרוץ מרובה דלא
יזדקר הגדי בבת ראש. כלומר להדיא
ואיזהו כשר ועוד דדוחק הוא דאמוראי
בעביטין בשליפין בקנים בקולחות מטלטלין
מיתסר כנגד העומד ובהדיא
בלא עכוב דדקירת גדי מבטל לה
מסקי אליבא דמ"ד פרוץ כעומד
תנן במסכת כלאים גדר
בתוכה ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל כמלא
רב ניסים גאון
שנפרץ עד י' אמה הרי הוא
מתורת לבוד ואם אין בין זה לזה ג'
אסור דלא קי"ל הכי ועוד דלא
גמל ובין אוכף לאוכף כמלא אוכף ובין עביט
כפתח יתר מכאן כנגד
מני רבנן היא דאמ' פחות
אפי' פרוץ מרובה על העומד כגון
פריך בסמוך כי מוקי נמי ביוצא
הפרצה אסור [ת"י], ו) [וע'
מג' אמרי לבוד. אתאן
לעביט כמלא עביט הכא נמי כשנכנס ויוצא
קנים של ב' אצבעות וריוח ב' טפחים
ונכנס גבי שיירא והא אפשר לצמצם
תוס' שבת לט: ד"ה אלא
לרבן שמעון בן גמליאל
תא שמע נמצאת אתה אומר שלש מדות
א)
פניו],
דאמ' פחות מד' אמרי'
בין זה לזה כשר דכל ריוח פחות
והתם ליכא לשנויי לרבא כי הכא
לבוד. וחלוקת רבנן ורבן
במחיצות א כל שהוא פחות משלשה צריך
מג' אמרי' לבוד וכולו הוי עומד:
ונראה כגירסת ר"ח דגריס והא אי
שמעון בן גמליאל בזו
שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר
ומג' ועד ד'. ולא ד' בכלל: צריך
אפשר לצמצם שיסתום כל האויר
הברייתא האמורה בתחלת
הפרק, היתה קורתו
שלא יהא בין זה לזה כמלואו. וכל
הגדי בבת ראש כל שהוא ג' ומג' עד ד' צריך
ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר
ב
משוכה או תלויה פחות
כמה דלא הוי כמלואו אע"ג דהוי
ועל הפסול או אפי' כמוהו ופריך
❖
שלא יהא בין זה לזה כמלואו כדי שלא יהא
מג' אין צריך קורה אחרת.
ריוח שלשה כיון דעומד רבה עליו
לכולי עלמא ומשני ר' אמי במעדיף
פרוץ כעומד ואם היה פרוץ מרובה על העומד
ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא
שבודאי יסתום כל האויר ורבא אמר
אף כנגד העומד אסור כל שהוא ד' ומארבעה
רבינו חננאל
ודהאי גיסא ומבטל ליה והוו להו
אפי' תימא שאינו מעדיף אם היו
עד עשר אמות צריך שלא יהא בין זה לזה
פתחים: ואם היה פרוץ כו'. לקמן
נתונין שתי נותנו ערב ואז נסתם כל
עד ובלבד שלא יהא בין
כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה
גמל לגמל כמלא גמל כו'.
מתרץ לה אם היה פרוץ כעומד
האויר אבל אין לפרש דדווקא כעניין
ודחינן הכא נמי כמלא
פרוץ כעומד כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ
הוה ליה למיתני: אף כנגד העומד
זה אהני לרבא ולא במעדיף דגזר
נכנס [ויוצא]. ת"ש
אסור ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף
אסור. לזרוע דלא אלים עומד בפחות
נמצאת אומר שלש מידות
דילמא לא יעדיף דבכל הספרים גרסי'
במחיצות, כל שהוא
מד' למישרי כנגדו היכא דפרוץ רבה
בפ"ק דסוכה (ד' טו:) רבא אמר אפי'
כנגד הפרוץ מותר נפרצה ביותר מעשר
פחות משלשה צריך שלא
עליו: ועד עשר. ועשר בכלל אבל
תימא בשאינו מעדיף:
יהא בין זה לזה שלשה,
אסור היו שם קנים הדוקרנים ועושה להן
ב)
מארבעה עד עשר גרסי' ולא
שלא יזדקר הגדי בבת
יותר מי' כגון עומד י"ב או ט"ו לא
פיאה מלמעלה אפילו ביותר מעשר מותר
ראש. כל שהוא שלשה
מצי למיתני שיעור פירצתו במלואו
גרסינן עד ארבע
ומשלשה ועד ארבעה,
קתני מיהת רישא מג' ועד ד' ובלבד שלא
אימא
דאפי' בציר ממלואו דאיכא פירצה
סיפא כל שהוא
אמות:
צריך שלא יהא בין זה
יהא בין זה לזה כמלואו תיובתא דרב פפא
לזה כמלואו, שלא יהא
יותר מעשרה ה) מיתסר כולו כדתני
שלשה ומג' ועד ד' כו'. סיפא גופה
פרוץ כעומד. ואם היה
אמר לך רב פפא מאי מלואו נכנס ויוצא הכי
סיפא: כנגד העומד מותר. הואיל
היה יכול להקשות דלא אתיא כרבנן
פרוץ מרובה על העומד
נמי מסתברא מדקתני אם היה פרוץ מרובה
והיקף חשוב הוא וה"ה אם היה
כדקאמר הש"ס מדלא מתיר עומד
אף כנגד העומד אסור. כל
שהוא [ארבעה ו]
פרוץ מרובה ולקמן מתרץ לה. הרי
על העומד אף כנגד העומד אסור הא כעומד
שלשה כנגדו וכרשב"ג נמי לא אתיא
מארבעה ולמעלה עד
כאן שלש מדות במדה ראשונה דקנים
מדקאמר וצריך שלא יהא בין זה לזה
מותר שמע מינה לימא תיהוי תיובתיה דר"ה
עשרה, צריך שלא יהא
פחותים מג' לא קפדינן אמלואו כיון
כמלואו ולרשב"ג אפי' יותר ממלואו אין
בין זה לזה כמילואו,
בריה דרב יהושע אמר לך וליטעמיך אימא
שלא יהא פרוץ כעומד,
דמלואו לא הוי פירצה שלשה ואפי'
בכך כלום כיון דליכא ד' כלבוד דמי
סיפא אם היה עומד מרובה על הפרוץ אף
ואם היה פרוץ כעומד
איותר ממלואו לא קפדינן עד דאיכא
אלא כך דרך הש"ס שמתחיל קושיא
כנגד עומד מותר כנגד
כנגד הפרוץ מותר הא כפרוץ אסור סיפא
פירצה שלשה ובמדה שניה קפדינן
פרוץ אסור, ואם היה
מרישא כשיכול וכה"ג איכא פ' כירה
קשיא לרב פפא רישא קשיא לר"ה בריה
עומד מרובה על הפרוץ
אמלואו דהא איכא שיעור פירצה
(ד' לט:) גבי חמין שהוחמו בשבת ו):
אף כנגד (עומד אסור)
דרב יהושע סיפא לרב פפא לא קשיא איידי
ג)
למיהוי קרוי אויר ואתי אויר המרובה
והלכתא
הפרוץ נמי מותר. נפרצה
דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ
יותר מעשר אסור. היו לו
ומבטל לעומד דאפי' כנגדו אינו
קנים מדוקרין ועשה להן
מתיר ובמדה שלישית דאיכא עומד
רישא לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא איידי דבעי למיתני סיפא
פאה מלמעלה אפילו
חשוב אויר לא מבטל לה לגמרי
ביותר [מי'] מותר. קתני
עומד מרובה על הפרוץ תנא רישא פרוץ מרובה על העומד בשלמא
מיהא רישא, כל שהו
ומתיר מיהא כנגדה: ואם היה עומד
לרב פפא משום הכי לא עריב להו ותני להו אלא לרב הונא בריה דרב
שלשה ומשלשה ועד
מרובה כו'. אכולה קאי ואפי'
ארבעה צריך שלא יהא
יהושע ליערבינהו וליתננהו כל שהוא פחות משלשה ושלשה צריך שלא יהא
אעומד מג' ועד ד' דהא קתני בה
בין זה לזה כמילואו. פי'
בין זה לזה שלשה משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולא דסיפא פסולא דרישא
צריך שלא יהא (כמילואו)
נמי צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו
[פרוץ כעומד], קשיא
כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת פסולא דסיפא שלא יהא
פרוץ כעומד
הא בציר ממלואו שרי: נפרצה ביותר
לרב פפא. ודחי כמלא
פחות משלשה מני רבנן היא דאמרי פחות משלשה אמרינן
לבוד שלשה
מי' אסור. ואפי' כולו עומד: היו
ד)
נכנס ויוצא שהוא יותר
כמעט. ואמרינן הכי נמי
שם קנים הדוקרנין. משופין כדקר
לא אמרינן לבוד אימא סיפא כל שהוא שלשה ומשלשה
ועד ארבעה
מסתברא דבמלואו יתר
נעוצין בארץ ועשה להן פאה קלועה
אתאן
הוא כמעט, מדקתני ואם
מלמעלה מזה לזה: אפי' ביותר
היה פרוץ מרובה על
העומד, פרוץ מרובה על
מעשר אמות מותר. דצורת הפתח מהניא בכלאים אף ליותר מעשר: מאי מלואו נכנס ויוצא. והכי משמע ברייתא כל שהוא ג' ומג' ועד
העומד הוא דאסור הא
ד' צריך שלא יהא בין זה לזה מילואו נכנס ויוצא שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא דהוה ליה פרוץ מרובה ואם היה פרוץ מרובה
כעומד מותר. ואמרינן
על העומד אף כנגד העומד אסור הואיל והוקף בדבר שאינו חשוב שאין בו רוחב ד': איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד.
רישא קשיא לרב הונא
בריה דרב יהושע, סיפא
אסור דלא סגיא דלא קתני לה לגלויי אמלואו דלאו מצומצם קאמר דקמ"ל הא כעומד מותר אף כנגד הפרוץ: תנא סיפא עומד מרובה
קשיא לרב פפא. ושנינן
על הפרוץ. אע"ג דלא איצטריך ליה דהא מגופה שמעת מינה דאפי' יש עומד כפרוץ שרי מדתנא ליה שלא יהא פרוץ כעומד
להו ופשוטה היא.
ואמרינן בשלמא לרב
ותרצינן לה בנכנס ויוצא הא בצמצום שרי וכ"ש עומד מרובה על הפרוץ אלא משום רישא תנא סיפא ולא משום למידק מינה הא
פפא מוקים לה לרישא כל
כפרוץ אסור: רישא לרב הונא לא קשיא איידי דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ. מותר דלא סגי דלא קתני לה דקמ"ל
שהו פחות משלשה צריך
הא כפרוץ אסור: תני נמי רישא פרוץ מרובה על העומד. אע"ג דלא איצטריך דהא אפי' כעומד נמי אסור: בשלמא לרב פפא. דאמר [טו:]
שלא יהא בין זה לזה
שלשה, שאם היה העומד
פרוץ כעומד מותר: משום הכי לא עריב. ג' בהדי פחות מג' ולמיתני כל שהוא פחות מג' וג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' דלא מצי למימר
פחות משלשה והפרוץ
צריך שלא יהא בין זה לזה ג' דכיון דעומד ג' לא איכפת לן אי פרוץ נמי ג' דהא פרוץ כעומד מותר ומשום הכי אפסקיה לאתנייה גבי
שלשה אסור, שנמצא
פחות מד' למיתנא ביה כמלואו דליהוי משמע בנכנס ויוצא: אלא לרב הונא. דאמר [שם] פרוץ כעומד אסור אפי' כנגד העומד: ליערב. ג' בהדי
הפרוץ מרובה על העומד
לפיכך אסור. הא זה כמו
פחות מג' וליתני צריך שלא יהא בין זה לזה ג' טפחים: משום דלא דמי פסולא. דפחות מג' לפסולא דג' דפסולא דפחות מג' לא הוי
זה או אפי' הפרוץ מרובה
מצי למיתלי בפרוץ מרובה על העומד דכל כמה דלא הוי פרוץ ג' אע"ג דעומד טפח ופרוץ טפחיים כשר ומכי מטא פרוץ לשלשה אשמעי'
על העומד כיון שהפרוץ
דבהכי מקרי פרוץ משום יזדקר גדי: פסולא דסיפא. היכא דעומד ג' לא מפסיל משום דיקור גדי דאי הוה עומד מרובה לא הוה
אינו שלשה טפחים אלא
פחות מותר. ומציעתא
חיישינן לגדי אלא משום מאי מיפסיל בפרוץ ג' משום דהוי פרוץ כעומד ותנא לאגמורי מדות דמחיצה קאתי ומכי מצי לחדושי טעמיה
דקתני צריך שלא יהא בין
ולמתלייה בפסולא אחרינא תנייה: פחות מג' מני רבנן היא. מדקא מפליג בין פחות מג' לג' ש"מ רבנן היא דמפלגי נמי בין
זה לזה כמלואו מוקים לה
פחות מג' לג': אימא סיפא כל שהוא ג' ומג' ועד ד'. מדקא מפליג בין פחות מד' לד' דקאמר פחות מד' אם פרוץ יתר עליו
כמלוא נכנס ויוצא שהוא
יותר כמעט, הא זה כמו
אף כנגד העומד אסור וד' גופיה קתני סיפא דמתיר כנגדו ואף על גב דפרוץ יתר עליו ש"מ רבן שמעון בן גמליאל היא:
זה מותר, משום הכי לא
אתאן מערב ותני להו, דרישא
אפילו פרוץ מרובה על העומד שרי, ומציעתא אי הוי פרוץ מרובה אסור. אלא לרב הונא בריה דרב יהושע דלא שנא שלשה ולא שנא פחות משלשה פרוץ כעומד אסור, ליערבינהו וליתנינהו כל שהן פחות משלשה
ושלשה צריך שלא יהא בין זה לזה (כמילואו) [שלשה]. ודחינן רישא דקתני פחות מג' תורת לבודין, סיפא דקתני כל שהוא ארבעה ומארבעה ועד ארבע(ה) אמות ועד עשר תורת מחיצה משום הכי לא מתני ליה.