ג:
מבוי
שהוא גבוה פרק ראשון עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חלל
חלל סוכה תנן. עשרים אמות שהוזכרו בין במבוי בין בסוכה אחללה
סוכה תנן. והא דאמר בסוכה (ד' ד.) והוצין יורדין לתוך
ט א מיי' פ"ז מהלכות
א) [תוספתא רפ"א],
ב) [צ"ל הוא], ג) [לקמן ה.],
קיימי: משפת כ' ולמטה. משמע שיהא עובי הקורה בתוך כ': הא
כלאים הל' יא סמג
כ' לאו דווקא ואגב דנקט למעלה מכ' נקט נמי בתוך כ'
ד) סוכה ג., ה) לקמן צג.
תניא
לאוין רפ טוש"ע י"ד סי'
קמ"ל. דשיעור שנתנו חכמים למטה מי'ח) טפחים אחלל קאי כשיעור
דמסייע לך. אע"ג דהיכל באמת
כלומר בתוך הכשר כ':
כלאים פ"ד מ"א, ו) כלאים
רצו סעיף מב:
שאמרו בכ' למעלה והכי קאמר מתני' מניח את הקורה משפת כ'
בת ששה הכא ארבא קאי דאית ליה
לקמן דשל מבוי נמי באמת
י ב מיי' שם הלכה יב [יג]
פ"ה מ"ב ב"ב לז: פג. קב:,
ז) [פי' האצבעות סדוקות
טוש"ע שם סעיף מג:
ולמעלה וכן למטה אם בא לעשותו נמוך
בת ששה ואע"ג דהן עצבות שמא של
יא ג מיי' שם הלכה ג
מרווחות כדרך השוחק
מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה
היכל נמי עצבות היו א"נ אפילו לאביי
חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן א"ל רב פפא
טוש"ע שם סעיף לג:
שפוסק שפתיו והעצב
דבפחות מעשרה לא הוי מבוי: אמת
לסימנא בעלמא נקט לענין אמות אבל
יב ד מיי' פ"ח שם הל' יב
מדביקן ערוך ערך סחק],
לרבא תניא דמסייע לך מבוי שהוא גבוה
ח) [י'. רש"ש], ט) [לעיל ב.],
ופי"ז מהל' שבת הל'
מבוי ואמת סוכה. אמות שהוזכרו במבוי
מ"מ מייתי כמו שהיכל חללו עשרים
מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט
❖
י) בס"א: וכליו,
לו סמג שם ועשין דרבנן א
ובסוכה באמות קטנות שיערו ואמות
באמות דידיה הכי נמי מבוי באמות
טוש"ע א"ח סי' שמט
והיכל גופו חללו עשרים איתיביה רב שימי
כמאן
דאמר בארבעה.
שהוזכרו בכלאים באמות גדולות שיערו
דידיה:
סעיף א וסי' שצו סעיף א
בר רב אשי לרב פפא כיצד היה עושה
א)
ב)
וטוש"ע י"ד סי' רצו סעיף
ולקמן מפרש הי נינהו. ור"נ מדקאמר
פי' ומשהו יותר $ דאין פתח פחות
הגהות הב"ח
❖
סח:
מניח קורה משפת עשרים ולמטה אימא
הכא קטנות והכא גדולות ש"מ הכא
מד' ואי לא הוי משהו יותר א"כ לא
(א) רש"י ד"ה אין שם
ולמעלה והא למטה קתני הא קמ"ל דלמטה
חומרא והכא חומרא דאי לא לחומרא
הוי ארכו יותר על רחבו ואינו ניתר
י"ב אמה וכו' בטיל לגבי
כרם (והכא לא). תא"מ
היכי מצי אמר הני גדולות והני
כלמעלה מה למעלה חללה עשרים אף למטה
בלחי וקורה כדאמרינן לקמן (ד' ה.)
מוסף רש"י
❖
ונ"ב ס"א והא דלא:
קטנות הא לא תנן בהו שיעורא:
ואע"ג דאביי גופיה אית ליה לקמן
חללה עשרה: אמר אביי משמיה דרב נחמן
ב"ש אומרים עשרים
למאי הלכתא. משערים אלו שבמבוי
וארבע אמות. צריך שיהא
(שם) דמשך מבוי בד' אמות הכא
אמת סוכה ואמת מבוי באמה בת חמשה אמת
בה להתירה להרחיק ארבע
בקטנות דתיהוי חומרא: לגובהו.
אליבא דרב נחמן קאמר וליה לא
גליון הש"ס
כלאים באמה בת ששה אמת מבוי באמה
אמות ולזרוע, ואם פחות
והא
הנך עשרים שהוזכרו ליפסל בגובהו
איכא רצופין
סבירא ליה:
ט)
גמ' לקרחת הכרם. ק"ל
אסור לזרוע בה אפילו טפח
בת חמשה למאי הלכתא לגובהו ולפירצת
(לקמן צג.). ומחול
מכי איכא כ' אמות קטנות פסלי אי
אמאי לא נקט ולעבודת
דלקולא כו' כרבנן דאמרי כרם הוי.
מבוי והא איכא משך מבוי בארבע אמות
הכרם. סביב כעין מחולות
הכרם שהוא בד"א:
מגבה לה טפי: ולפירצת מבוי. דקיימא
וא"ת הא איכא הא דתנן במסכת
רש"י ד"ה ולפירצת מבוי
(שם). אין שם שש
דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים
ג)
לן בהאי פירקא פרצת מבוי $ ביו"ד
כלאים (פ"ד מ"ד) גדר שנפרצה עד
ט)
עשרה אמות. לפי שיש
כו' בי' אמות פסל להו
כרם מכאן ומכאן וצריך
וכו' דבי' אמות קטנות.
ואיבעית אימא בארבע אמות ורוב אמות
אמות פסיל ליה וקאמר רב נחמן
י' אמות הרי הוא כפתח יותר מכאן
ג)
להרחיק וליתן ארבע אמות
לישנא קלילא הוא דהא בי'
דבעשר אמות קטנות מיפסיל: והא
כנגד הפרצה אסור וי"ל דרוב אמות
קאמר אמת סוכה באמה בת חמשה למאי
לכרם לכל צד לעבודתו,
אמות לא הוי פרצה רק
כרבנן
איכא. אמות שהוזכרו במשך מבוי
דאמרי כרם הוי.
קאמר:
ביתר מעשר: תוס' ד"ה
כמלא בקר וכליו, שהיו
הלכתא לגובהה ולדופן עקומה והא איכא
חורשין בשוורין, ואם נשאר
כמאן וכו'. דאין פתח
ד' אמות ואם ארכו פחות מד' אמות
אף על גב דרבנן מודים דלא הוי
משך סוכה בארבע אמות דלקולא דתניא
ח' אמות באמצע, שאם
פחות מד'. לקמן י"ב
פסיל ליה אביי לקמן בפירקין (ד' ה.)
כרם היכא דכי נאמר רואין את
❖
באת לחלקו לכאן ולכאן יש
ע"א:
ד) רבי אומר אומר אני כל סוכה שאין בה ד'
דאמר לקמן היה פחות מיו"ד טפחים
האמצעים כאילו אינם לא ישארו
ד' אמות לכל חלק, חשיבי
אמות על ד' אמות פסולה כרבנן דאמרי אפי'
ולא בטלי ולא אתי כרם
ובא להשלימו עד כמה חוקק בו
שתים נגד שתים ואחת יוצאה זנב
דהאי גיסא ומבטל פלגא,
אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו
רבינו חננאל
במשכו רב יוסף אמר ד' טפחים
אביי לא איירי אלא באמות שהוזכרו
וכרם מהאי גיסא ומבטל
ואיבעית אימא לעולם רבי היא ורוב אמות
אביי אמר ד' אמות דמשך מבוי
בפירוש ולא באמות דמשתמע מכלל
פלגא (שם). רבי שמעון
חלל סוכה וחלל מבוי
דבריהן: כל אמות שאמרו חכמים
אומר אינו כרם. אלא
תנן. תניא כרבא מבוי
בעינן ד' אמות ובהני אמות אתיא
קאמר אמת כלאים באמה בת ששה למאי
יער, ומותר בכלאים
שגבוה מכ' אמה יותר
מילתיה דרב נחמן לקולא דמכשר
באמת בת ששה. לא איירי בהנך
הילכתא $ לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן
(רשב"ם ב"ב פג.). ורואין
מפתחו של היכל ימעט,
ליה בד' אמות קטנות: כמ"ד. משך
את האמצעיים כאילו
דכתיבי כגון אמה יסוד ואמה סובב:
והא היכל חלליה עשרין
קרחת הכרם ב"ש אומרים עשרים וארבע
ה)
אינם. שורה בין שתי
הוא. ומותבינן עליה מיהא
מבוי בארבעה טפחים סבירא ליה
ואלה
אמות וב"ה אומרים שש עשרה אמות ומחול
שורות רואין כאילו אינה
דתניא כיצד ממעטו מניח
לרב נחמן ולא הוזכרו אמות בשיעור
והוו להו שש אמות בין
קורה משפת כ' ולמטה.
הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמות ובית הלל אומרים שתים עשרה
שורה לשורה (שם לז:) דכל
משכו ופלוגתא דאביי ורב יוסף היא:
ודחינן אימא מניח הקורה
אמות איזו היא קרחת הכרם כרם שחרב אמצעיתו אין שם שש עשרה אמות
העומד ליעקר כעקור דמי
למעלה מכ'. ואקשינן והא
א
רוב אמות. הנזכרות במבוי קאמר
וחומרא היא גבי כלאים
למטה קתני בהדיא. ומשני
לא יביא זרע לשם היו שם שש עשרה אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את
רב נחמן דליהוי קטנות ולא אכל
❖
קמ"ל דלמטה כלמעלה.
(שם פג.)
המותר ואיזהו מחול הכרם בין כרם לגדר אין שם שתים עשרה אמה לא
מה למעלה למעלה מכ'
אמות מבוי קאמר: לגובהה. שהוזכרו
ב
דנשאר חלל יתר מכ'
כ' אמות לפוסלה: ולדופן עקומה.
יביא זרע לשם היו שם שתים עשרה אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את
אמה, כך למטה למטה
רב ניסים גאון
דתנן (סוכה ד' יז.)
בית שנפחת
מעשרה טפחים שלא
השאר והא איכא רצופים בארבע אמות דלקולא דתנן כרם הנטוע על פחות
ו)
נשאר חלל שם י' טפחים
אמת המבוי ואמת סוכה
וסיכך ע"ג הפחת בסכך כשר ותקרת
מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את
ג
פסולה. אמר אביי משמיה
בת חמשה. בסדר טהרות
העלייה נותרת סביב ומפסקת בין
דרב נחמן אמת סוכה
במסכת כלים שנינו
האמצעיים כאילו אינם כרבנן דאמרי הוי כרם ואיבעי' אימא לעולם ר' שמעון ורוב
סכך כשר לדפנות אם יש בין סכך
ואמת מבוי בת חמשה
[בפרק] כל כלי בעלי
אמות קאמר ורבא משמיה דר"נ אמר כל אמות באמה בת ששה אלא הללו
ד
טפחים. אמת כלאים בת
בתים, ב' אמות היו
כשר לדופן ד' אמות פסולה ולא
ששה. אמת מבוי למאי
בשושן הבירה אחת על
ז) שוחקות והללו עצבות מיתיבי כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה ובלבד
אמרינן דופן עקומה פחות מד' אמות
הילכתא, לגובהה כ' אמה
קרן מזרחית צפונית ואחת
שלא
כשירה דאמרינן חזינן ליה להאי סכך
ולפירצת המבוי שהיא
על קרן מזרחית דרומית,
שעל קרן מזרחית צפונית
עד עשר אמות. דגבהה
פסול כאילו הוא מן הדפנות שנעקמו למעלן ובאו עד סכך כשר והרי אין כאן הפסק וקא אתא רב נחמן למימר דבאמות
דמבוי באמה בת חמשה
היתה יתירה על שלמשה
קטנות משערינן ליה ומיפסלא בעשרים טפחים והיינו חומרא: והאיכא ארבע אמות. הנזכרות במשך סוכה דאי מכשרת ליה
טפחים, כ' אמה הן ק'
חצי אצבע, ושלקרן
בקטנות איכא קולא ורב נחמן כייל ואמר כל אמות סוכה בקטנות ואי אמר רב נחמן כרבי הוי קולא: ואיבעית אימא. רב נחמן
דרומית מזרחית היתה
טפחים, ואם הן ק' (אמה)
[טפחים] פסולה, ואילו
יתירה עליה חצי אצבע,
לעולם כרבי והאי דאמר רב נחמן אמות סוכה בקטנות לאו באמות דמשך סוכה אלא בשאר אמות קאמר: לקרחת הכרם ולמחול הכרם.
היתה אמה בת ששה אינה
נמצאת יתירה על שלמשה
דכי משערת ליה בגדולות חומרא היא: קרחת הכרם בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות. אם קרחתה עשרים וארבע אמות מותר
אצבע, ולמה אמרו אחת
פסולה עד ק"כ טפחים
לזרוע שם ואם פחות מכ"ד אמות אסור לזרוע שם. ולקמן מפרש מאי קרחת ומאי מחול: שחרב באמצעיתו. שהרי יש שם גפנים סביב הקרחה
הנה לחומרא. וכן בפירצה
גדולה ואחת קטנה, אלא
כדבעינן למימר לקמן אם
שהאומנין נוטלין בקטנה
י"ו אמה על י"ו אמה וכן אם הלכה הקרחה על פני כל רוחב הכרם שאין שם גפנים אלא מב' צידי הקרחה בעינן י"ו רוחב הקרחה: ואם
נשתייר בו פסל ארבעה
וחוזרין בגדולה, כדי שלא
לאו לא יביא זרע לשם אפי' באמה האמצעית דד' אמות שבצד הכרם מזה וד' אמות שבצד זה אצל הכרם הוו עבודת הכרם דתנן
מתיר פירצה עד עשר. פי'
יבואו לידי מעילה. ר'
אם הפירצה עד חמישים
מאיר אומר כל האמות
(כלאים פ"ו מ"א) כמה עבודת הכרם (מלא) ד' אמות כמלא בקר וכליםי) שהיו בוצרים אותה בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים
טפחים שהן י' אמות פסל
היו בבינוניות חוץ ממזבח
הלכך ככרם דמו ואם נשארו ח' אמות בינתים לבד אותן ד' לכל צד דכי שדית פלגא להכא ופלגא להכא איכא ד' אמות מקום חשוב לכל חד לא
מתירה, ואם היא יתר מזה
הזהב, והקרן והסובב
בטלי לגבי כרם ומותר לזורען ובציר מח' אמות שדי פלגא להכא ופלגא להכא ליכא ד' אמות מקום חשוב ובטיל לגבי כרם. ולבית שמאי לא חשיב
אפילו טפח אחד [אין]
והיסוד. ר' יהודה אומר
פסל זה מתירה הנה גם
אמת הבנין ו' טפחים
שדה בפחות מח' אמות הלכך כ"ד אמות בעינן ד' לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן פשו י"ו שדי ח' להכא וח' להכא איכא שדה ולא בטלי אי
זה לחומרא. ואקשינן והא
ושלכלים ה'. ובתוספתא
נמי סבירא להו לבית שמאי עבודת הכרם ח' אמות: מחול הכרם בין כרם לגדר. דהיינו סביב כמו מחולות: יש שם י"ב אמות. לבית הלל
איכא משכא. פי' משכא
גרסי בפרק כלי עור,
נותן ד' אמות לעבודת הכרם וזורע השאר: אין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם. דד' אמות דלהדי כרם עבודת הכרם וד' אמות דלהדי
רוחב כדבעינן למימר
אצבע מארבע אצבעות
לקמן, משך החקיקה
בטפח, טפח מו' טפחים
כותל כיון דלא מיזדרעי משום דוושא דכותל אפקורי מפקר להו אמצעיות אי איכא ד' אמות חשיב ואי לא בטיל לגבי כרם. (א) והכא לא בעינן י"ו
במבוי שהוא פחות מי'
באמה. זרת האמורה
אמה שאין האיסור אלא מצד אחד והכי מפרש לה בפרק כל גגות (לקמן ד' צג.). וקא אמר רב נחמן דבאמות גדולות משערינן ולחומרא ולא משתריא
טפחים גובהו, וחקק
בתורה חצי אמה של ו'
בקטנות: והא איכא רצופין. גפנים רצופין שסמוכה שורה לשורה יותר ממה שנתנו חכמים שיעור שאם אין בין שורה לשורה ד' אמות אינו
בו והשלימו לי' טפחים
טפחים. ואי זו היא אמה
רוחב, זה שחקק בכמה,
בינונית, זו אמה של ו'
כרם הואיל ואין לו כל צרכו להילוך עגלה ומותר לזרוע בכולן לר' שמעון ובהנך אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דאי איכא ד' אמות
א)
אביי אמר בד' אמות. הנה
טפחים .ר' מאיר אומר
קטנות אמרינן אינו כרם עד דאיכא גדולות: על פחות מד' אמות. שאין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם ומותר לזרוע לשם:
הוכשר כל המבוי בחקיקת
כל מידות שאמרו חכמים
ורואין את האמצעיים. הנטועין בתוך ריוח הראוי להיות בין שורה לשורה: כרבנן. סבירא ליה לרב נחמן: דאמרי כרם. הלכך לא
כ' טפחים. ואילו היה
בכרם כגון חרבן הכרם
באמה בת ו' טפחים אינו
ומחול הכרם ופוסקי עריס
הוזכרו אמות בכלאים לענין רצופים: הללו שוחקות. אמות כלאים מודדין בטפחים גדולים ושל סוכה ומבוי עצבות מצומצמות לחומרא:
כשר עד שיהיו בחקיקתו
ומותר אפיפירות, כולן
שלא כ"ד טפחים, שהן ד'
באמה בת ו' טפחים, חוץ
אמות בת ו' טפחים. וכיון שהכשרת במבוי בכ' טפחים נמצא זה קולא. ופרכינן רב נחמן דאמר כרב יוסף, דסבר משך
ממזבח הזהב והקרן והלסובב והיסוד, שהן באמה בת ה' טפחים, שנאמר אלה מדות המזבח, שהיו למזבח ב' מידות, יכול
חקיקתו בד' טפחים ואין שם מידת אמה. איבעית אימא לעולם כאביי, ומאי אמות רוב אמות של מבוי באמה [בת ד'
יהו כולן באמה של ה' טפחים, תלמוד לומר באמות אמה אמה וטופח, באמה שהיא יתירה על של חברתה טפח. ובמסכ'
טפחים]. בת ו' טפחים אמה כלאים למאי הילכתא לקרחת הכרם, ולמחול הכרם. דתנן בכלאים תחילת פרק רביעי בכרם
מנחות בפ' שתי הלחם אמרו וכמה אמה בינונית אמר ר' יוחנן ו' טפחים. ובפר' התכלת אמר ר' פפא טפח דאורייתא ו'
שחרב באמצעו צריך להיות המקום החרב שאין בו גפנים י"ו אמה, באמה בת ו' טפחים, שהן צ"ו טפחים, אם הוא פחות
בקטנה ה' ותולתא בגדולה, ד' בגודל. ובמס' בכורות בפר' כל אלו מומין גרסי תאנא אצבע שאמרו אחת מארבע בטפח
מזה השיעור אסור לזרוע באותו המקום שחרב, שאע"פ שאין בו גפנים מכלל הכרם הוא חשוב, ולא תזרע כרמך כלאים
שלכל אדם. ושאמרו ב' אמות היו בשושן. לזה נתכוונו לצורת שושן הבירה שהיתה במקדש על שער מזרחית. כדתנן
קרינא ביה. וכן במחול הכרם [אם] אין בין הגדר לכרם מקום מופנה מן הגפנים י"ב אמה באמה בת ו' טפחים, אסור
במידות בפר' א' שער המזרחי ועליה שושן הבירה צורה. ובפר' שתי הלחם פירשו טעמא דמילתא דאמר מאי [טעמא
לזרוע באותו מקום הנה זה כולו לחומרא. הא איכא רצופין. פי' עיקרי גפנים קרובין זה לזה דהוא לקולא, דתנן בכלאים
אמרי] רב חסדא ור' יצחק בן אבדימי חד אמר כדי שידעו מהיכן באו, וחד אמר כדי שתהא אימת מלכות עליהם. ומכל
פ"ה כרם הנטוע על פחות מד' אמות. פי' אם אין בין גפן לגפן ד' אמות שהן כ"ד טפחים אלא פחות מזה השיעור, [אינו]
הראיות שהזכרנו תבין שעור הטפח ושיעור האמה הגדולה והבינונית והקטנה, ותבין מה שפירשו בפסוק שהביאו ראיה
א) שם בתוספתא הגי' אמה של ה' טפחים אבל פשוט דצ"ל שם של ו' כמו שגרס רבינו וכ"ה במנחות ד' צח.