יז:
מבוי
שהוא
גבוה פרק ראשון עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מים
דאית ליה קוברין. שיש לו יורשין: באיסרטיא. דרך כבושה:
אחרונים חובה. עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח
קיב א מיי' פ"ג מהלכות
א) יבמות פט: נזיר מג:,
ב) [ב"ק פא:], ג) שם, ד) חולין
מפניהו. ואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם:
אבל הלכה ח' סמ"ג
סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל
אצבעותינו במלח אחר אכילה: ואת אכסניא דמאי. פ"ה וישראלים
לאוין רלה טוש"ע י"ד סי'
קה: [ע"ש שמביא בשם רב
במת מוטל על המיצר. שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך
שעד סעיף ג [וברב אלפס
יהודה ברי' דרב חייא ועי' תוס'
שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו
הם מיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה
ריש הלכות טומא' דף סג.]
חולין קה. ד"ה מים ראשונים
קיג ב ג מיי' פ"ח מה'
גרסו הכא אבל מים אחרונים
מפניהו לכל רוח שירצה: שמלח
איצטריך לאשמועינן דמאכילין
חובה דאמר וכו'], ה) ברכות
טומאת מת הלכה ז'
סדומית יש כו'. ואמור רבנן (ברכות
אותם דמאי דטבל אסור בהנאה
דאית ליה קוברין דתניא איזהו מת מצוה
א)
א
ופ"ה מהל' נזקי ממון הלכה
מז. שבת קכז: דמאי פ"ג מ"א
דף מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח
ס) ובדמאי הקילו:
ג' טוש"ע י"ד סי' שסד סעי'
לקמן לא. פסחים לה: סוכה
כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין
אמר רב הונא תנא בית שמאי
לה:, ו) ס"א וכי לוקין על לאו
ג' וטור חו"מ סי' רעד:
ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו
אותו אין זה מת מצוה ומת מצוה קנה
קיד ד ה מיי' פ"ו מהל'
ב)
של שביתה, ז) [שבת קנד. ב"ק
מים אחרונים: כי קורטא בכורא.
אומרים. לא שייך כאן
ברכות הל' ג ופ"ו
עד: סנהדר' פו: מכות יג:
מקומו והתניא ג) ב המוצא מת מוטל בסרטיא
בכור מלח יש מעט מאותו מלח
להקשות וכי טעמא דב"ש אתא
שבועות ד.], ח) [צ"ל ארבע
מהל' מלכים הלכה יג טוש"ע
מפניהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא
ארבע קשורות], ט) [שמות טז],
או"ח סימן קנח סעיף ח:
סדומית כמין קורט קטן: כייל מלחא
לאשמועינן דקמ"ל דאי משכחת תנא
קטו ו מיי' פ"י מהלכות
י) צ"ל למערב, כ) צ"ל לדרום,
שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור
מאי. מדד מלח לחמרים צריך ליטול
דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה
ל) צ"ל למערב, מ) צ"ל לצפון.
מעשר הלכה יא ופ"ו
שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר היו
ידיו או לא: כל שכן. דצריך:
כ"א בפי' ה"ר יהונתן, נ) [לקמן
דב"ש הוא וכה"ג אמרי' בפרק בתרא
מהל' מלכים שם:
קטז ז מיי' פ"ו מה' מלכי'
יט:], ס) [וע' תוס' ברכות מז.
אכסניא. חיל הבא למלך ישראל
שתיהן נירות שתיהן זרועות שתיהן בורות
דיבמות (דף קכב.):
ד"ה ומאכילין], ע) [סוטה
שם ופ"א מהל' עירובין
אל
להלחם על אויביהם וישראלים הם:
הל' ג טוש"ע או"ח סי' שסו תפנו אל האובות הכי נמי דלא
מפניהו לכל רוח שירצה אמר רב ביבי
כז:], פ) [לפנינו הגיר' לא
❖
דמאי. ספק מעושר ספק אינו
לקי. וא"ת אין הכי נמי דהא
סעי' ב:
תוציאו משא כו'],
הכא במת מוטל על המיצר עסקינן מתוך
ג
קיז ח מיי' פכ"ז מהלכות
מעושר דרוב עמי הארץ מעשרין הן
לאו שאין בו מעשה הוא וי"ל דפריך
שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפניהו
שבת הלכ' א סמג לאוין
(א)
וחומרא דרבנן היא וגבי הנך אקילו
למ"ד לוקין עליו אי נמי עקימת
סה:
הגהות הב"ח
לכל רוח שירצה: ופטורין מרחיצת ידים:
שפתיו הוי מעשה: לאו שניתן
ד
א ט י כ מיי' פי"ז מהל'
רבנן: לוקין על עירובי תחומין.
(א) גמ' מפניהו לכל רוח
אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים
שבת הלכה כז:
ה
דכתיבט) אל יצא איש ממקומו ומהכא
לאזהרת מיתת ב"ד. פ"ה (ג) כמו אל
❖
ב ל מ מיי' שם הלכה כט:
שירצה. נ"ב וצ"ע סנהדרין דף
אבל מים אחרונים חובה אמר רב חייא
ד)
ילפינן תחומין בפ' מי שהוציאוהו (לקמן
יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות
מ"ז ע"ב: (ב) רש"י ד"ה
דיומדין וכו' נוטה צידו אחד
בר אשי מפני מה אמרו מים אחרונים חובה
דף נא.): (שבאל): לאו שניתן לאזהרת
לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב
למזרח: (ג) תוס' ד"ה לאו
תורה אור השלם
מיתת ב"ד הוא. דס"ד אל יוציא הוא
ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי'
מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים
שניתן וכו' פ"ה דס"ד אל
ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה
מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו
יוציא הוא: (ד) תוס' ד"ה
1. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל
אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא א"ל
וארבעה וכו' דלגבי עולי
וההיא אב מלאכה היא וממיתין עליה:
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון
הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ
רב אחא בריה דרבא לרב אשי כייל מילחא
רגלים הקילו ואוקמוה
לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְיָ
וכל לאו שניתן לאזהרת. שלא יעשה כן
דמקשה מכח דבעי למימר דאתי
❖
אדאורייתא:
אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא יט לא
מאי א"ל [הא] לא מיבעיא: ומדמאי:
שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין
קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה
2. רְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם
דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת
ה)
ו
עליו אפי' לא התרו בו למיתה והתרו
הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם
מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס"ל
בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם
אכסניא דמאי אמר רב הונא תנא בית
גליון הש"ס
בו למלקות דהשתא לא מיקטיל אפי'
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי
ע)
שמאי אומרים אין מאכילין את העניים
הכי לא לקי דלאזהרת מיתה ניתן
גמ' אלא מעתה דכתי' אל
שהוציאוהו (לקמן דף נא.) מאל יצא ואם
אִישׁ
מִמְּקֹמוֹ
בַּיּוֹם
❖
תפנו אל האובות. בס'
הַשְּׁבִיעִי: שמות טז כט
ולא למלקות: אל יצא כתיב. ואין
דמאי ואת אכסניא דמאי ובית הלל אומרים
בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ"ד
המצות להרמב"ם ל"ת י
כאן לשון הוצאת משוי:
דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי
מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא
הגירס' כאן אל תפנו אל
האלילים: מתני' ורוחבן
דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש"ס
רבינו חננאל
דמאי: ומלערב: אמרי דבי רבי ינאי
ששה ועוביין כו'. עיין סוכה
הדרן עלך מבוי שהוא גבוה
דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק
❖
לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי
דף ד' ע"ב תוד"ה דיומד:
ואע"פ שאינן מת מצוה,
ז
בכל מערבין (שם דף לז:) דא"ל רבא
ואיזוהו מת מצוה כל שאין
תחומין חייבין דתני רבי חייא לוקין על
ח
עושין פסין לביראות. שברשות
לו קוברין, אבל קורא ואחריו
לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו
עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה רבי
עונין אותו אין זה מת מצוה.
הרבים וביראות עצמן מוסף רש"י
בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי
ופטורין מרחיצת ידים. אמר
יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף רב
רשות היחיד הן שעמוקים עשרה
שהוציאוהו (שם דף מו.) א"ל רבא לאביי
מוטל בסרטיא. רשות
אביי לא שנו אלא מים
הרבים ט"ז אמה (ב"ק פא:).
אחא בר יעקב $ אלא מעתה דכתיב 1 אל
הראשוני', אבל מים
ואין יכול למלאות מהן ועושים פסין
מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי
שדה בור. מכאן לסרטיא,
האחרונים חובה מפני שיש
אלו להכין להן היקף שיהו הפסין
יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע
תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא
ושדה ניר. מכאן, ניר חרוש
מלח סדומית ומסמא את
הללו עושין את סביבות הבור רשות
בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת
ולא זרוע (שם). מפניהו.
העינים, ומשתכחא קורטא
לקי רבי יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן
ו)
אלמא לא קנה מקומו, דאי
בכורא. ואפילו מדד מלח
היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס
דבפר' כיצד צולין (פסחים דף פה:) אמרי'
לאזהרת
מיתת ב"ד וכל לאו שניתן
ז)
קנה מקומו מצי בעל השדה
צריך נטילת ידים. ופטורין
בהמתו וישקנה: דיומדין. עמודין
המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה
של ימין ושל שמאל לעכוביה
מדמאי, שהם אכסנאים,
לאזהרת
מיתת בית דין אין לוקין
עליו
הנראין כשנים שעשוי כמרזב שלנו
אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב
(שם). במת מוטל על
ודומין כעניים, ותנן מאכילין
אמר רב
אשי מי כתיב אל יוציא
אל
המיצר. מוטל ברוחב הדרך
את העניים דמאי ואת
2
וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית
ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה
ועוברין ומאהילין עליו עושי
האכסנייא דמאי, וכן א' בית
יצא כתיב:
מערבית נוטה (ב) דופנו אחד למזרחי)
בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש
טהרות ומטמאות (שם).
הילל. ופטורין מלערב.
שמלח סדומית יש כו'.
ובפרק קמא דהוריות (דף ד.) יש
וצידו אחד לצפון והשני לפאת מערבית
ואוקימנא בעירובי חצירות.
כ)
הדרן עלך מבוי
ואמרו חכמים על כל אכילתך
ואקשינן ויש חצירות
צפונית נוטה צידו אחד למזרחל) וצידו
ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה
אכול מלח, וכיון דנגע במלח
במחנה. ופרקינן כדתניא מה
עושין
אחד לדרום מ) וכשנותן ארבעתן לד'
כתיב פ) אל יצא איש ממקומו ונראה
פסין לביראות ארבעה דיומדין
כי הדר יהיב ידו אעינים
בין שיירא למחנה אלא
ט
הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות
מסמא להו, ולפיכך צריך
לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי
אהלים שבשיירא חייבין
נראין כשמונה דברי ר' יהודה ר"מ
לנטלן (חולין קה:). כייל
בעירוב, אהלים שבמחנה
דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים:
נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע
אומר שמונה נראין כשנים עשר ארבעה
מילחא. מדד מלח, כמו
פטורין מן העירוב, ושאר
פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח
בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא
(שמות טז) וימודו בעומר
(שאר) שאין להם אהלי' הרי
דיומדים וארבעה פשוטין גובהן עשרה
י
תרגום וכלו בעומרא (חולין
הן כשרויין (ש)בחצר. אבל
שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את
רחבה אמה. ובגמראנ) מפרש באיזה בור
שם). מאכילין את העניים
טפחים $ ורוחבן ששה ועוביים כל שהוא
בעירובי תחומין אפי'
בעי ר' מאיר פשוטין דהא מודה
המן כדרך שעושין בחול וסבר ר'
דמאי. חטין הלקוחים מעם
במחנה חייבין. דתני ר' חייא
וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש
ר' מאיר שיכול להניח י' אמות ריוח
יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא
הארץ ספק עשרן ספק לא
לוקין על עירובי תחומין דבר
עשרן (ברכות מז.) לא אסרוהו
תורה, דכתיב אל יצא איש
בינתים כדמפרש ואזיל: וביניהם
בקר דברי ר"מ ר' יהודה אומר של ארבע
לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא
כ ח)
עליהם מפני שצריכים לחזר על
ממקומו ביום השביעי.
שתי רבקות וכו'. דהיינו עשר אמות
לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד
קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת
פתח עמי הארץ וסמכו על
ואקשינן וכי לוקין על לאו
כדמפרש בגמרא [יט:] ואם פחות כ"ש
ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא
שרוב עמי הארץ מעשרין
שבאל. (ולאו) [ולא], אלא
יוצאת ל מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא
וחומרא בעלמא
מעתה דכתיב אל תפנו אל
שהוא יפה: קשורות. חומרא הוא
(שבת קכז:)
דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי
פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר
מ
הוא שהעמידו בספק טבל
האובות ואל הידעונים וגו'
למעט מריוח שבינתים: ולא
לא היו לוקין עליו אע"ג דלתחומין
וגבי עניים ואכסניא לא
הכי נמי דלא לקי. הכי קשיא
להרחיק
מותרות. בגמרא [יט.] פריך היינו
נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו
העמידו דבריהם (סוכה לה:
לן לאו שניתן לאזהרת מיתת
וכעי"ז ברכות שם). ואת
בית דין [הוא], וכל לאו
קשורות: אחת נכנסת ואחת יוצאת.
בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאתי
האכסניא. חיילות מלכי
שניתן לאזהרת מיתת בית
קולא הוא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות: מותר להקריב.
נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק (שבת דף צו:)
ישראל המוטלין על בני
דין אין לוקין עליו. מתקיף
פסים לבאר ולעשות ההיקף קצר: ובלבד שתהא. משפת הבאר
העיירות לזונן להגין עליהם
מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד
לה רב אשי מי כתיב אל
מאויביהן וישראלים הן והרי
יוציא אל יצא כתיב, ואל יצא
עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא דילמא
להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך
הן כעניים הואיל ואינן
קרינן. פי' בהוצאת חפץ
ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרשות
תרי קראי כדפרישית בשבת (דף ב. ד"ה פשט) והא דמשמע הכא דאי
במקומן (פסחים לה: וכעי"ז
אזהרת מיתת בית דין,
היחיד לרשות הרבים:
ביציאת תחומין אין שם
הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא
ברכות שם ושבת קכז: ולקמן
מיתה. הדרן עלך מבוי.
לא: וסוכה שם).
אע"ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה (ב"ק דף עד:) גבי עדים
להרחיק
הדרן עלך מבוי
עושין פסין לביראות
שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש:
עושין פסין לביראות.
ארבעה דיומדין נראין
הדרן עלך מבוי שהוא גבוה
דהתירו חכמים משום עולי
כשמונה דברי ר' יהוד' כו'.
עושין ארבעה דיומדין. והא דאמר לעיל (דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות
רגלים לעשות לביראות
שברשות הרבים פסין ארבעה
כי הכא דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח:
כמו דיומדין, ורואין כאילו יש
וארבעה
מחיצה מזה לזה ונמצא הבור
פשוטין. וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה דלגבי עולי רגלים הקילו (ד) ואוקמא אדאורייתא:
מוקף מחיצות וממלאין מתוכה
[ואפשר דדוקא בפשוטין דרחבי' אמה לא אמרי' מדאוריי' דלא אתי אוירא ומבטל ליה דהא גבי עמודי החצר פירש בריש מס' דאתי אוירא
לתוך המחיצה (סוכה ז: וכעי"ז
וביניהן
שם כג.). דיומדין. על שם
ומבטל להו מדאוריי'. ת"י] [
כמלא שתי רבקות. לא סגי בהך פלוגתא ואצטריך דלעיל דמהני פשוטין לר"מ ולא אמרי' אתי אוירא ומבטל ליה. ת"י]:
שיש לכל אחד שתי מחיצות קרי
להו דיומדין, דיו עמודין, שני עמודים (שם ד:) עמוד אחד נראה כשנים שעשאו כמרזב ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום ואחד למערב דכי עביד ד' דיומדין לד' הפאות יש לכל מחיצה ב' אמות עומד אמה מכאן ואמה מכאן (לעיל טו.).