עושין
פסין
פרק
שני עירובין
כ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דהדרן
אמר ליה מותר. דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דליהוי
וערבן. והכי פירושו שתים אסורות אפי' עירבו ואם
ט א ב ג מיי' שם הלכה
א) שבת קא: לקמן כה.,
ב) שבת ו: לקמן כב.,
מוציא מרשותו לרשות חבירו: שתים מאי. שתים זו אצל זו ומחיצה
לד:
עירבו כו' דהיינו כלומר דהדרן וערבן מותרות כשעירבו:
י ד ה מיי' שם הל' לד
ג) [לקמן שם], ד) [מגילה
מחיצה
ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסין: אסור. לטלטל מתוכן לבין הפסין
אין כאן. אע"ג דאביי אית ליה ט) שבת הואיל והותרה
כט: וש"נ], ה) [שם], ו) שבת
ופט"ז שם הל' כב
כדמפרש (א) טעמא רב הונא: ואפי' עירבו. דרך הפתח שבמחיצה
הותרה מודה הכא משום דליכא מחיצות:
יא. ע"ש לקמן צט., ז) בס"א
טוש"ע א"ח סי' שסב
כי איתמר דרב נחמן אמזיד
ליתא, ח) ציור זה ציירנו ע"פ
סעיף ג:
שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא
יא ו ז ח מיי' פי"ז שם
מהרש"ל דפו"ר, ט) [לקמן
אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן
איתמר. והא דאמרינן בשבת
תרי גווני אילן הכא נמי תרי גווני גדר בעא
❖
❖
צג:], י) [כריתות יג: ושם],
הלכה לג:
לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב
בפרק הזורק (ד' קא:) ספינות
מיניה אביי מרבה חצר שראשה נכנס לבין
מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד
שנתקשרו מערב שבת והותרו וחזרו
הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין
הגהות הב"ח
שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין
ונתקשרו בין שוגגין ובין מזידין ובין רבינו חננאל
הפסין לתוכה א"ל מותר שתים מאי אמר ליה
הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן
מוטעין ובין אנוסין חזרו להיתרן
(א) רש"י ד"ה אסור
ותוב בעא מיניה חצר
אסור אמר רב הונא שתים אסורין ואפילו
לטלטל וכו' כדמפרש רב
שראשה אחד נכנס לבין
וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין
הראשון (ב) במזיד לא חזרו לגמרי
הונא טעמא הס"ד:
הפסין. מותר לטלטל
עירבו גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין
הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות
להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו
(ב) תוס' ד"ה כי איתמר
מתוכה לבין הפסין ומבין
הפסין רבא אמר עירבו מותר א"ל אביי לרבא
למבוי אחד שאסור להוציא למבוי
רשות היחיד דאורייתא אי נמי לא
וכו' להיתרן הראשון וכן
הפסין לתוכה. אבל
מחצלות כו' במזיד לא
שתי חצירות נכנסות
אלא א"כ נשתתפו ה"נ משום דנתנו
תניא דמסייע לך חצר שראשה אחד נכנס
קאי אמזיד:
א
חזרו: (ג) ד"ה לא יעמוד
לבין הפסין אסור. אמר
קמ"ל
עירובן בין הפסין לשתף ז) כשיתוף
כאן וסבירא ליה. ומיהו לר'
לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין
וכו' ואע"ג דבמקום שאין
רב הונא ואפי' עיריבו
שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס
בו ד' על ד' אמרינן כצ"ל
יוחנן ודאי כאן ולא ס"ל
חצירות זו עם זו גזירה
ומבין הפסין לתוכה אבל שתים אסור בד"א
כדאמרי' לקמן: לא יעמוד אדם.
ותיבת אמות נמחק:
שמא יאמרו עירוב מועיל
ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי
שלא עירבו אבל עירבו מותרין לימא תיהוי
(ד) בא"ד אדרבה
לבין הפסין כו'. (ורבה)
ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת
בפרק בתרא (ד' צט.) מוקי לה
משחשיכה דאי שדי להו
[ורבא] אמר עיריבו
תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא התם
❖
החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי
אתי לידי חיוב חטאת:
בחפצים הצריכין לו וגזרי' דלמא יכניס
מותר. ותניא כוותיה חצר
דהדרן וערבן בעא מיניה אביי מרבה יבשו
שראשה אחד נכנס לבין
לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי
אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא
הפסין מותר לטלטל
מים בשבת מהו א"ל כלום נעשית מחיצה
מבואות במבוי סתום תקון ואורכו
ב
מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד
בתוכה לבין הפסין כו'
מוסף רש"י
אלא בשביל מים מים אין כאן מחיצה אין
יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה
ושתים אסור, במה דברים
כמו משתין ורק מרשות הרבים
אלא לזרוק. לחומרא
אמורים בשלא עיריבו
צדדין: עירבו מותרין. דכיון
לרה"י דאסרינן לקמן ורש"י תירץ
כאן בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת
(לקמן כה.) לחייב הזורק
[אבל עירבו] מותר. ורב
דעירבו דרך פתח שביניהן וחד
לקמן דלא דמי למשתין ורק דשותה
מתוכה לרה"ר או להפך
הונא משני בהדרן עירבן.
מהו א"ל אביי יבשו בשבת לא תיבעי לך
(שבת קא:). אבל לטלטל
כלומר אילו שתי חצירות
רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך
עביד עקירה והנחה בחד רשותא
דבעי מיניה דמר ופשיט לי דאסיר באו נמי
ג
לא. להיות מותר לטלטל
הנכנסות לבין הפסין הדרן
גזירה לא חיישינן: דהדרן וערבן.
דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום
בתוכה אסור מדבריהם
מתערבן, או כגון שביטל
לא תיבעי לך דהוה ליה מחיצה העשויה
שנפרצה ביניהן פירצה
פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין
. לא יעמוד אדם
ח)
אחד מהן רשותו לחבירו
(שם)
בשבת ותניא כל מחיצה העשויה בשבת
א)
ד
ברה"ר וישתה ברה"י.
והויין כחדא. אבל אי
גדולה בסופה שגלוי
לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג
ויושיט פיו וראשו לרה"י
לא הדרן מיתערבו אסור.
בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון
לכל שרשות אחת היא:
דבמקום שאין בו ד' על ד' (ג) (אמות)
לאחוז כלי ולשתות, גזרה
וזו שינויא היא. והילכתא
שמה מחיצה ולאו איתמר עלה אמר ר"נ לא
יבשו מים בשבת מהו.
אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם
שמא יוציא הכלי אליו
כרבא. בעא מיניה אביי
ונמצא מתחייב חטאת (שבת
מרבה יבשו מים בשבת,
לטלטל בין הפסין מי
שנו אלא לזרוק אבל לטלטל לא כי איתמר
גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא
ה
יא.) ברה"י וישתה
מותר לטלטל בין הפסין
אמרינן שבת הואיל
אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו
דר"נ אמזיד איתמר אמר ר"א הזורק לבין פסי
ברה"ר. ויושיט צוארו
ו
אי לא. ופשט ליה
והותרה הותרה או
לרה"ר וישתה, גזרה שמא
מעט בפיו קודם שיבלעם אבל
לא נעשו פסין מחיצות
הביראות חייב (א"ל) פשיטא אי לאו מחיצה
יכניס הכלי אצלו (לקמן
אלא בשביל המים יבשו
דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום
במשתין ורק לא חשיב פיו מקום
היא היכי משתרי ליה למלאות לא צריכא
.
המים בטלו המחיצות.
צט.)
מים והרי יבשו ואסור. ואכל פסי
פטור כיון דפיו וגופו הן במקום א'
ואמר אביי באו מים
דעבד כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכה
ז
ביראות קאי: כלום נעשית מחיצה.
בשבת לא קא מיבעיא
ולפי זה היה מותר להוציא ראשו
חייב הא נמי פשיטא אי לאו דבעלמא מחיצה
לי דהא כל מחיצה
כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא
מרה"ר ולרוק כיון דפיו במקום אחר
שנעשית בשבת בין במזיד
היא גבי בור היכי משתרי ליה לטלטלי לא
משום מים: יבשו מים בשבת. וחזרו
ח
הוי מקום פטור והא דמבעיא לן
בין בשוגג שמה מחיצה,
צריכא אע"ג דקא בקעי בה רבים ומאי קמ"ל
הילכך כיון שבאו מים
ובאו גשמים בו ביום מאי מי אמרינן
בפרק בתרא (ד' צט.) הוא ברה"י ופי
מותר. והא דאמר רב
חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל
האמה ברה"ר מהו היינו משום דמי
דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא הא א"ר
נחמן לא שנו אלא
בתוכן: מיניה דמר. רבה שהיה
רגלים מיד כשנעקרו מגופו שוב אין
לזרוק אבל לטלטל אסור
אלעזר חדא זימנא דתנן רבי יהודה אומר
ב)
במזיד איתמר, והני מיא
רבו: ובאו מים בשבת לא קמבעיא
נחים בפי האמה אבל מפ"ק דשבת
אם היתה דרך רה"ר מפסקתן יסלקנה לצדדין
לא במזיד הביאום, אלא
לי. דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה
(ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה
ממי המטר וכיוצא בהן
וחכ"א אינו צריך ג) רבי יוחנן ור"א דאמרי
הנעשית בשבת שמה מחיצה: לא
משחשיכה דאי שדי (ד) ליה אתי לידי
באו מעצמן. א"ר אלעזר
תרווייהו כאן הודיעך כחן של מחיצות אי
הזורק מבין רשות הרבים
שנו. דשמה מחיצה: אלא לזרוק.
חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי
לבין פסי ביראות חייב.
מהתם הוה אמינא כאן ולא סבירא ליה קא
שהזורק מרשות הרבים לתוכה חייב
אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו
וכן העושה כמין פסי
משמע לן כאן וסבירא ליה ולימא הא ולא
דמדאורייתא ודאי מחיצה היא: אבל
בידו שהוא מקום פטור וי"ל דלא
ד)
ביראות ברשות הרבים
וזרק לתוכן חייב א)דכרשות
לטלטל אסור. דרבנן גזור עליה:
בעי הך חדא מכלל חבירתה איתמר: מותר
חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר
ה)
הרבים דמי. ואע"ג דבקעי
אמזיד איתמר. וקנסא קנסוה אבל
שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי
להקריב לבאר וכו': תנן התם לא יעמוד
ביה כדתנן ואם היתה דרך
ו)
שוגג מותר והא דנעשית מאליה כל
נח מאליו לא חשיב הנחה במקום
הרבים מפסקתה יסלקנה
אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד
לצדדין, וחכמים אומרים
שכן דמותר: הזורק. מרשות הרבים
פטור ולפי זה אסור להוציא ראשו
ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם
אין צריך. ר' יוחנן ור'
לבין הפסין של ביראות:
חייב.
ברה"ר ולרוק וא"ת אכתי אפשר דלא
אלעזר דאמרי תרווייהו
כן מכניס ראשו ורובו
למקום שהוא שותה
חטאת דרשות היחיד מעלייתא הוא:
כאן הודיעוך כוחן של
אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו
וכן
מחיצות, דאע"ג דבקעי
אי לאו מחיצה. מדאורייתא היא
זאת לידו אחרת וי"ל דאיירי כשהנקב
ביה כיון דקיימי מחיצתא
לשוויה מיהא רשות היחיד לזריקה: היכי שרו רבנן למלאות. ולהוציא
קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו ועוד נראה לפרש דלא דמי
כרשות היחיד דמי. פיסקא
מותר להקריב לבאר כו'.
מרה"י לרה"ר משום דוחק: כעין פסי ביראות. ואין שם בור:
למשתין ורק דהכא כשבולעם מיד חשיבי כנחין אע"ג דאינם
תנן התם בסוף המסכת
מפסקתן. שאין שם דרך אלא בין הפסין יסלקנה לצדדין דאתי
נחים עד שיגיעו למעיו משום דמבטלי אגב גופו והוי עקירה
לא יעמוד ברשות הרבים
דריסת רבים ומבטלי מחיצות: כאן הודיעוך. חכמים כמה גדול כחן
והנחה בחד רשותא והכי נמי אמר רבא בפ' המוציא (שבת ד' פ.)
וישתה ברשות היחיד אלא
אם כן הכניס ראשו ורובו
של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים: מותר להקריב כו'.
הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב
דכתיבתן זו היא
למקום שהוא שותה כו'.
פרישנא לה לכולה מתני' בריש פירקין [יז:]: אלא א"כ הכניס ראשו
הנחתן ואתי נמי שפיר מתניתין דאמרו לו י) גבי יש אוכל
ורובו. דחיישי' שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו:
אכילה אחת כו' ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב
א) נדצ"ל דכרה"י.
והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי הנך הא בעידנא דמיחייב
וכן
עלייהו דהיינו בשעת הנחת גרון אכתי
לא מיחייב
אהוצאה
עד שינוחו
במעיו אלא אהוצאה נמי
מחייב משעת בליעה דחשיב כמונח:
וכי