ד:
מבוי
שהוא גבוה
פרק ראשון עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גרוגרת. היא תאנה יבישה ובה שיערו כל אוכל
אדם לענין הוצאת
ראשונה עד שישתה רביעית מ) דהא דרשינן שכר שכר דכתיב גבי שכר
יט א מיי' פי"ח מהל'
א) שבת (קב.) קיב: סוכה ו.
שבת דתנן (שבת ד' עו:) המוציא אוכלין כגרוגרת: בעל הבית חס
שבת הלכה א:
ברכות מא. לקמן כד. כלים
רביעית ההין מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל
כ ב מיי' פ"ו מהלכות
פי"ז מ"א, ב) [בברכות מא:
על כליו ואם ניקב כמוציא זית מצניעו לאגוזים כאגוז מצניעו לרמונים
ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית משמע דאכילה לכולי
כלים הלכה ב:
ליתא גם בילקוט ליתא],
לפיכך אם ניטמא וניקב עדיין טמא עד שינקב כמוציא רמון והיינו
עלמא בכזית ונראה לרבינו תם דגרסינן בשמעתין גפן כדי כזית
כא ג מיי' פ"ב מהל'
ג) [בסוכה ו. ובברכות מא:
שביתת עשור הל' א
איתא מדרבנן וקרא
שיעורן כרמונים אבל כלי אומן
יין לנזיר וקשה לפירוש רבינו תם כך
אסמכתא בעלמא], ד) [צ"ל
סמג לאוין סט טוש"ע א"ח
העומד לימכר טהור בנקב קטן: רוב
יכול לשער במים כמו ביין במקום
תאנה כגרוגרת להוצאת שבת רמון כדתנן
א
ורחץבמיםאתכו'],ה)[לקמן
סי' תריב סעיף א:
שיעוריה בזיתים. אכילת חלב ודם
שיש זית אגורי ישים עלין ולולבין
כב ד מיי' פ"א מהל'
יד:] יומא לא. חגיגה יא.
א) ב כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים 1 ארץ
מקוואות הלכה יב
פסחים קט. [סוכה ו. ב"ק
ונותר ופיגול וטמא ונבילה ובהמה
אם יפילו שיעור עלין ולולבין שאכל
זית שמן (ודבש) ארץ שכל שיעוריה כזיתים
ב)
פב. ע"ש], ו) [סוכה ו. ע"ש
סמג עשין רמח טוש"ע י"ד
טמאה ובשר המת להאהיל ומגע
כשיעור שיפיל הזית הן מים הן יין
נדה סז.], ז) סוכה ו. ע"ש,
סי' קצח סעיף א:
כל שיעוריה ס"ד והאיכא הני דאמרן אלא
נבילות: כל דבש האמור בתורה
חייב ואי בשתיה איירי לחייבו אם
ח) בס"י איתא לרבות את
ה [מיי' שם הלכה ב
אימא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים דבש
טוש"ע י"ד סי' רא סעיף
שערו אלא כי איצטריך
דבש תמרים וכדאמר התם (בכורים
שתה כשיעור מה שמפיל זית אגורי
הלכתא, ט) סוכה ו: נדה סז:
א]:
ג ככותבת הגסה ליום הכיפורים ותיסברא
פ"א מ"ג) אין מביאין בכורים כי אם
מן היין דמשערין ביין שהוא דבר
כג ו מיי' פ"ד שם הל' א
יבמות עח., י) [שבת יא:
שיעורין מיכתב כתיבי אלא הלכתא נינהו
מז' המינין ולא מתמרים שבהרים ולא
ביצה ג. וש"נ], כ) [שבת צב.
מועט ולא במים פשיטא כיון דשתה
ג)
סמג שם טוש"ע שם
סוכה ד:], ל) [סוכה ה: ו:
סי' רא סעיף א:
מפירות שבעמקים אלמא פשיטא ליה
ואסמכינהו רבנן אקראי חציצין דאורייתא
יין שלא ישער אלא ביין ומה צריך
כד ז מיי' פ"ב שם הלכה
כלים פי"ז מ"י מנחות צז.],
לתנא דתמרים מז' המינין דהיינו דבש:
קרא וגם לפ"ה קשה מאי נפקא
נינהו דכתיב ורחץ את כל בשרו (במים)
מ) [בירושלמי דנזיר פ"ו
טו סמג שם טוש"ע
ד) 2
במים במי מקוה. המכונסין משמע
י"ד סי' קצח סעיף ה:
איתא בזה"ל דהוין דרשין
מינה ולי נראה דלפ"ה לא קשה כלל
שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים
ה) ד
כה ח מיי' פ"א שם
שכר מה שכר שנאמר להלן
ואע"ג דלאו חיים מדלא כתיב חיים:
דרביעית של תורה הוא אצבעיים
במים ה במי מקוה כל בשרו מים ו שכל גופו
הלכה יב סמג שם
רביעית אף כאן רביעית ופי'
כל בשרו. משמע כל בשרו כאחד:
על אצבעיים כו' כדאמרינן בערבי
טוש"ע שם סעיף א:
בעל קרבן העדה להלן
עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג'
כו ט מיי' פי"ז מהל'
לשערו. שתפסל בו חציצה: וכדרבה.
רביעית בביאת המקדש
פסחים (ד' קט.) וזהו מה שמפיל
אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה כי
רביעית דבעי' שישתה מידי
שבת הל' טז טוש"ע
דאמר רבה חציצה פוסלת בשיער:
ביצה ומחצה מן המים לפי חשבון דמ'
❖
דמישתכר ובכן מלת ההין
א"ח סי' שסג סעיף כו:
איצטריך הילכתא לשערו וכדרבה בר רב
נימא אחת קשורה חוצצת. דמצי
ו)
סאה דמקוה והשתא משערינן עלין
דנדפס כאן הוא בטעות. וכן
בתוס' סוכה ו. סד"ה גפן
הונא דאמר רבה בר רב הונא נימא אחת
להדוקה שפיר ואין המים נכנסין
ולולבין שאכל כשיעור שיפילו מן היין
ז
וכו' איתא על נכון],
מוסף רש"י
בקשר: שלש אינן חוצצות. דלא
כלי מלא אצבעיים על אצבעיים שהוא
קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים
נ) לשערו אלא וודאי הלכתא
מיהדקי שפיר ועיילי בהו מים: דבר
שיעור גדול ולא משערינן כשיעור
תאנה. מה שיערו
נאמרה סתמא והוי מוקמי'
איני יודע שערו נמי דאורייתא הוא ז) דתניא
בה, כגרוגרת להוצאת
ליה לבשרו להכי איצטריך
תורה. הלכה למשה מסיני בתורה
שיפילו מן המים שהוא דבר מועט.
ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו
ח)
ע"כ הגה"ה: כל כלי בעלי בתים
שבת. שיערו בכל האוכלים
קרא לשערו ואי לאו הלכתא
שבעל פה: רובו. רוב שערו שאם
ה"א כולו קמ"ל הלכתא
(סוכה ו.) דתנן המוציא
שער כי אתאי הילכתא לרובו ולמיעוטו
יש בו דבר החוצץ כגון דם יבש ודיו
שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ מתנייא
לרובו בין לשערו בין לבשרו
אוכלין כגרוגרת, והיא
ולמקפיד ולשאין מקפיד וכדר' יצחק דאמר
❖
ט)
[ת"י],
תאנה יבשה (ברכות מא.).
וטיט יבש וזפת יבש או שקשור רובו
במסכת כלים פרק י"ז (מ"א) אבל
שיעורן כרימונים. ניקב
ר' יצחק ח דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ
אחת אחת: ומקפיד עליו. שמצטער
גבי כלי חרס תנן בפ"ג (מ"א) דכלים
כמוציא רימון טהור,
ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו
על ליכלוך זה שבראשו: ושאינו
העשויים לאוכלים שיעורן כזית והא
בעלי בתים חסים על
תורה אור השלם
כליהם, הילכך ניקב כמוציא
מקפיד עליו. הוי כגופו ואע"ג דהוי
שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל
דאמר בסוף המצניע (שבת ד' צה:)
1. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה
קטניות מצניעו לזיתים,
ברובו לא חייץ: וגזרו על רובו
חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא
מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד וליגזור
ניקב כמוציא זית משתמש
וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ
שאינו מקפיד. הואיל והוי רוב ודמי
לאגוזים, ניקב כמוציא
זית וכו' ועדיין כלי הוא לקבל בו
זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו
אגוז משתמש בו רמונים,
דברים ח ח
במקצת לחציצה דאורייתא: ועל
רמונים היינו היכא דייחדו לרמונים
המקפיד אי נמי משום רובו שאינו מקפיד היא
2. וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ
אבל של אומן העומד
י)
מיעוטו המקפיד. הואיל ודמי ליה
למכור לא הוי שיעוריה אבל סתמא הוי כמוציא זית:
שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם
גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה
שיעורן כרמונים. בפרק י"ז
בהכי (שם מא: וכעי"ז
בהקפדה. וגזרו לאו הלכה למשה מסיני
אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד
❖
סוכה שם). דבש. האמור
מחיצות דאורייתא נינהו דאמר מר ארון
הָעָרֶב: ויקרא טו טז
כ)
הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד
במסכת כלים (מ"ד)
בתורה הוא דבש תמרים
תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה לא
לחודיה הוא דהוה הלכה למשה מסיני:
תנן הרמונים שאמרו ג' אחוזים
(ברכות שם). ככותבת.
תמרה (סוכה שם). ליום
צריכא לר' יהודה דאמר אמת בנין באמה
וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד
זה בזה משמע דשיעורן בג' רמונים
הגהות הב"ח
(א) ל)
הכפורים. דלא כתיב
עליו משום מיעוטו המקפיד. דדמו
וקשה דבפרק המצניע (שבת ד' צה.)
בת ששה אמת כלים באמה בת חמשה
(א) גמ' לא צריכא אלא
ביה אכילה אלא אשר
להדדי דהאי מיעוט והאי מיעוט:
אמר ניקב כמוציא רמון טהור משמע
לרבי יהודה: (ב) תוס'
לא תעונה, מידי דמייתב
ולר"מ דאמר כל האמות היו בבינונית מאי
דעתיה ומפקע ליה מעינוי
ד"ה שיעורן וכו' ניקב
אי נמי. ניגזור בו משום רובו שאינו
רמון אחד ולקמן פ"ב (ד' כד.) בעי
איכא למימר לר' מאיר כי אתאי הילכתא
(שם). ותיסברא שיעורין
כמוציא זית וסתמו וחזר
מקפיד דדמי להדדי דהאי אינו מקפיד
חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר
מיכתב כתיבי. כלום
וניקב כמוציא זית
לגוד וללבוד ולדופן עקומה: היה גבוה
והאי אינו מקפיד: היא גופה גזירה.
וניקב (ב) עד שהשלימו למוציא רמון מהו
וסתמו עד שהשלימו:
כתיב בתורה עצם כשעורה
מעשרים אמה ובא למעטו כמה ממעט כמה
(ג) ד"ה מותר וכו' ולא
ובית המנוגע בחטין וכן
משום רובו המקפיד כדאמר: ארון
ולא קאמר ניקב כמוציא רמון וסתמו
כולם (שם). שלא יהא
רצה לפרש. נ"ב ע"ל בסוף
ממעט כמה דצריך ליה אלא רחבו בכמה
תשעה וכפורת טפח. ארון גובהו
וחזר וניקב כמוציא רמון עד שהשלימו
❖
דבר חוצץ בין בשרו
דף (י"ב) [ח']:
רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה
תשעה טפחים דכתיב (שמות כה)
למים. בשרו במים משמע
לג' רמונים מהו וי"ל דג' אחוזים לא
ט
שיגע בשרו למים (ב"ק
ואמה וחצי קומתו וכפורת טפח הרי
לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר טפח
שיצאו ביחד אלא זה אחר זה וצריך
. במים במי מקוה.
פב.)
רב ניסים גאון
עשרה וכתיב [שם] ודברתי אתך מעל
נקב רחב להוציא ג' בזה אחר זה יותר
קסבר מותר להשתמש תחת הקורה
במים משמע מים מחוברים
הכפורת ותניא בפ"ק דסוכה (ד' ה.)
יחדיו (לקמן יד:) או: במים
ממה שהיה האחד לבד אי נמי ג'
כי אתאי הילכתא לגוד
ומ"ד
נקודתו בפת"ח משמע
וללבוד ולדופן עקומה.
רבי יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים
אחוזים פירוש שגדילים ג' ביחד והם רמונים בינונים ולא מאותן
מים המיוחדים, לאפוקי
(אבל) לגוד זה כמו
שגדילין אחד או ב' יחד שהם גדולים ולא מאותן שגדילין ד' או ה'
שמים לה' והארץ נתן לבני אדם [תהלים קטו] ולמטה מעשרה טפחים חשיב
שאובין, ומיהו מים חיים
שאמרו בזו המסכתא
לא צריך, מדכתיב בזב
ארץ דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה
ובמסכת סוכה גוד אסיק
ביחד שהם קטנים ולעולם רמון אחד לבד קאמר:
הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. בפרק בתרא דיומא
(ויקרא טו) מים חיים,
מחיצתא וגוד אחית
דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית אלא רשותא אחריתי:
מכלל דשאר טמאין לאו
מחיצתא, ולבוד זהו
אמת בנין. כגון אמות הקרשים והיריעות: אמת כלים. כגון אמות
(ד' פ.) א"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני
מים חיים בעו, ומיהו
שאמרו כל פחות מג'
במים, במים המיוחדין
כלבוד דמי. ודופן עקומה
הארון והמזבחות והשלחן: באמה בת חמשה. דהשתא לא נפקא ליה
והיה כתוב בספרים שיעורין מכתב כתיבי אימא שיעורין של עונשין
במקוה, אע"פ שהן גשמים
מפורשת בפר' א' מסוכה,
מארון מידי דלר' יהודה לא הוי ארון בהדי כפורת אלא שמנה
ולא גרסי' הכי דהא מסקינן הכא דאסמכתא נינהו ועוד דלא הוה משני
(חגיגה יא.) או: במים, מים
בית שנפחת וסוכך על
מידי אלא גרסינן עונשין מכתב כתיבי אימא וכו': דבר תורה רובו
טפחים ומחצה: בבינונית. באמה בת ו' בינונית לכל אדם ויש גדולה
המיוחדים שנקוו מתחילה
גביו אם יש בין הכותל
מעצמם, מדלא כתיב במים
ולסיכוך ד' אמות פסולה.
ממנה כדאמר בכיצד צולין (פסחים פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה
ומקפיד עליו חוצץ. פי' בקונטרס בשערו משמע אבל בשרו אפילו
(בשו"א) למעוטי שאובין
שאם יהיה הריחוק
אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע
מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ וקשה לר"ת דבפרק הערל (יבמות ד' עח.
דאזיל השתא ומייתי וטביל
שביניהן פחות מד' אמות
נמצאת יתירה על של משה אצבע: לגוד. דאמרי' בכמה דוכתי גוד
ושם) אמרינן נכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה
(רשב"ם פסחים קט.). כל
כשרה. כי נידון זה הכותל
בשרו. מדלא כתיב בשרו,
שלבית כאילו הוא סמוך
אחית גוד אסיק. ופחות מג' כלבוד ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר
וקאמר אילימא משום דר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא
משמע שכל גופו עולה
לסיכוך ורואין כאילו הוא
שהוסיפו עליו והאריכוהו: ובא למעטו. לעשות בנין אצטבא או
רובו אבל כולו חוצץ והשתא אדרבה הוה ליה למימר כי אמר ר'
בהן, שאינו נראה אלא
דופן עקומה ונכשיר בו
❖
עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל: כמה ממעט. משמע
כולו מכוסה בהן (שם).
יצחק בשערו בשרו מי אמר ועוד דבפ' דם חטאת (זבחים ד' צח.)
הסוכה.
נימא אחת קשורה.
כמה יגביה הקרקע: כמה דצריך ליה. עד שלא יהא החלל יותר על
מייתי דם שעל בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ועוד אי בשערו
ומקפיד עליו, חוצצת.
עשרים: רחבו. של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי כמה:
דווקא אם כן כשנאמר הלכה למשה מסיני הוצרך לומר שערו רובו
דמיהדק שפיר ולא עיילי
רבינו חננאל
בה מיא, ואמרינן לקמן
טפח. כנגד רחבה של קורה ותחתיה: מאן דאמר טפח קסבר
ומקפיד עליו חוצץ אם כן שערו הוי הלכה למשה מסיני ואמאי
גזרינן על מיעוטו המקפיד
היה גבוה מכ' אמה ובא
מותר להשתמש תחת הקורה. דאמר חודו החיצון יורד וסותם
צריך קרא לשערו נ) וכי האי גוונא פריך בכמה דוכתי:
(סוכה ו. וכעי"ז נדה סז.).
למעטו ממעטו בגובהו עד
מותר להשתמש תחת הקורה. פירש בקונטרס דקסבר חודו
כדמשמע לקמן (ד' ח:) והלכך כיון דשיעור עשרים אמה משום
שלש אינן חוצצות.
שיעמידנו בכ'. ברוחבו
לפי שהשער קשה ולא
היכר הוא הרי יש היכר לעומד על אותו טפח שנגבה תחת הקורה:
בכמה ממעטו. רב יוסף
החיצון יורד וסותם ומאן דאסר סבר חודו הפנימי יורד
מיהדק שפיר ועיילי ביה
אמר טפח, כלומר שיעור
וסותם ולא רצה לפרש (ג) דמר סבר היכירא לבני רשות הרבים ומר
ומאן
מיא (שם ושם). את
רוחב הקורה [אביי אמר
סבר היכירא לבני מבוי משום דקאמר בתר הכי ואיבעית אימא
דכולי עלמא קורה משום היכירא משמע דעד השתא לא הוי
הטפל לבשרו. יהא
ארבעה]. לימא בהא פליגי
במים, הטפל, הדבוק
אביי ורב יוסף, רב יוסף
לכולי
(סוכה ו.). דבר תורה.
אמר טפח ומותר לו
הלכה למשה מסיני (סוכה ו: ונדה סז:) דאמר מר שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני (נדה שם). רובו. רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת (סוכה שם וכעי"ז נדה שם). ושאינו
להשתמש תחת הקורה
מקפיד עליו. הוה ליה כגופיה הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ (סוכה שם). ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. הא דאמרינן בכוליה הש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, מהאי קרא נפקא ושמרתם את משמרתי (ויקרא
שנמצא משתמש במקום
יח) עשו משמרת, כלומר גזירה, למשמרתי, לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה (ביצה ב:). אמת בנין. כגון חומת הבית ומזבח העולה (מנחות צז.). אמת כלים. ארון ושלחן ומזבח הזהב (שם). המשך בעמוד הבא.
שהוא עשרים,