בכל מערבין פרק
שלישי
עירובין
ל.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לימא
ה"ג אבל בגדי עשירים לעניים לא. כלומר לעניים לא בעינן בגדי
תהוי תיובתא. ואם תאמר והא מאן דפליג ארב ושמואל
א) [תוספ' פ"ו ה"ב],
א [שו"ע א"ח סי' תט
ב) [לפנינו איתא אסטניס
עשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי בתרייהו. הכא נמי אע"ג דלפרסאי
סעיף ז]:
לא פליג אלא באורז ודוחן וא"כ תקשה לכולהו ועוד תיקשי
מו ב מיי' פ"ז מהל'
וקטן], ג) רש"ל מ"ז,
לאו ליפתן הוא כיון דלדידן הוי ליפתן ניסגי בשיעור זוטא: הכא
ליה מתניתין דכיצד מברכין (ברכות דף מ:) דיש כמה דברים דמברכין
ד) ברכות לה:, ה) [פסחים
טומאת מת הל' א:
לחומרא. דכיון דחזו להו מקבלי טומאה: והכא לחומרא. דעד דהוי
עליו שהכל או בפ"ה וי"ל
דדווקא לרב ושמואל פריך דלא חשיבי
מז ג מיי' פ"א מהל'
קב.], ו) ברכות מד., ז) [סוף
מסכת ברכות וסוף מסכת
עירובין הל' יא סמג
ליפתן לכ"ע ליבעי שיעורא רבה:
אורז ודוחן אף על גב דקבעי נמי
❖
הוריות], ח) [דף מד.],
עשין א טוש"ע א"ח סי'
והתניא. גבי עירוב דכיון דחזו
סעודתא עלייהו א"כ סבירא להו דכל
אבל בגדי עשירים לעניים לא וכי תימא
שפו סעיף ז:
לזקן ולחולה אף על גב דלכל אדם
מילי לא מיקרו מזון אלא ה' מינין
מח ד ה טוש"ע י"ד סי'
הכא לחומרא והכא לחומרא והתניא א) רבי
ריז סעיף יט:
לא הוי מזון שתי סעודות מערבין
בלבד אבל מאן דפליג עלייהו סבר
הגהות הב"ח
שמעון בן אלעזר אומר מערבין לחולה
מט ו ז מיי' פ"א מהל'
א
מיהא למאן דחזי וגבי רעבתן דאכיל
שפיר דכל מילי איקרו מזון אך דלא
(א) רש"י ד"ה בההוא
עירובין הל' יד
ב) ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית
טפי סגי בבינונית. אלמא לקולא
תקנו בורא מיני מזונות אלא הך
מרווח וכו' הוא טמא. נ"ב
טוש"ע א"ח סי' שפו סעיף
של כל אדם קשיא ומי אמר ר"ש בן אלעזר
❖
ע"ל פרק הדר דף סח
ח:
אזלינן: פתחו כמלואו. להציל על
דקבעי סעודתא עלייהו ואאורז ודוחן
❖
ע"א:
קבעי נמי: ככר זו עלי אין
הכי והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוג
שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי
מלך הבשן פיתחו כמלואו א] ואביי התם היכי
ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים
מערבין לו בה. תימה לר"י אמאי
רב ניסים גאון
טמאין: הדומי ניהדמיה. ינתחוהו
ליעביד הדומי נהדמיה [ונפקיה] איבעיא
נקט בהאי שבועה ובהאי נדר בשבועה
גליון הש"ס
עוג מלך הבשן פתחו בד'.
לאיברין: פליגי רבנן. במת בבית:
גופה או בנדר גופיה הוה מצי לפלוגי
להו פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן
גמ' לפי שאין מערבין
עיקרו באהלות בפרק ג',
פתחים קטנים. פחותין מד':
בהקדשות. כעין זה שבת
דהיכא דאסר עליה באכילה מערבין
כזית מן המת פתחן
אלעזר או לא ת"ש דאמר רבה בר בר חנה
❖
ד' כא ע"א וש"נ:
[בטפח], והמת פתחו בד'
בההוא מרווח. הלכך מציל על כולן
לו בה בהנאה אין מערבין לו בה
אמר רבי יוחנן עוג מלך הבשן ב פיתחו
טפחים. אמר רב נחמן בר
אבל כולן שוין בד' או בי' אמות כולן
ועוד דאמר לקמן (דף לא.)
יצחק סיני אמר ב'. היינו
בארבעה התם דאיכא פתחים קטנים טובא
טמאין דלא ידעי בהי מרווח ומפיק
לכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה
רב יוסף. ובירורא דמילתא
הגהות מהר"ב
ואיכא חד דהוי ארבעה דודאי כי קא מרוח
בסוף מסכת ברכות ובסוף
ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים
ומצות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא
רנשבורג
מסכת דהוריות, רב יוסף
בההוא קא מרוח אמר רב חייא בר רב אשי
סגורין או חישב עליו להוציאו באחד
❖
תנא דפליג והא רבי אליעזר דבסמוך
[א] גמ' ואביי התם היכי
סיני, ורבה עוקר הרים.
ליעבד הדומי נהדמיה. נ"ב
אמר רב מערבין בבשר חי אמר רב שימי
מהן דתנן בגמרא במסכת ביצה (דף
דאמר ככר זו עלי דאין מערבין
פי' בתמיה וכי ננווליה כולי
לז:) הוא טמא (א) וכולן טהורים ה"מ
לו בה משום דאסור בהנאה אם
בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר
האי לחתכו לחתיכות ועי'
רבינו חננאל (המשך)
❖
היכא דהאי חזי ליה ואפילו כולהו
כן סבר דמערבין לו לדבר הרשות
ריטב"א:
רב נחמן בר יצחק (אחת) סיני אמר שתים:
ג)
ג
מן המים ומן המלח. א"ר
חזי ליה אבל היכא דליכא חד דחזי
או מצות ליהנות ניתנו ונראה כרשב"ם
הנודר מן המזון מותר במים כו': מלח
ד
ד)
יסא מפני שאין הגוף ניזון
ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא
דמפרש דאין מערבין לו בה אפי'
מהם. ר' לוי אמר שהן
ומים הוא דלא איקרי מזון הא כל מילי
מוסף רש"י
ידעינן בהי מרווח: סיני. קרי רב
אמר קונם אכילת ככר זו עלי משום
מין קללה. פי' מים מי
איקרי מזון לימא תיהוי תיובתא דרב
באומר כל הזן עלי. הא
המבול, מלח מכת סדום.
יוסף ז) לפי שהיה בקי במשניות
דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי
דקתני מותר במים ובמלח
משנה בכלים פרק כ"ז
ושמואל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין
ובברייתות: ולאו אותביניה חדא זימנא.
בהקדש אבל אמר שבועה אפילו
ואסור בשאר אוכלין
בגדי עניים אע"פ שאין
מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת
בכיצד מברכין (ברכות לז.): באומר כל
אמר שבועה שלא אהנה מככר זו כיון
ומשקין, לאו באומר קונם
להם שלש על שלש הרי
מזון עלי, דאין מזון אלא
אילו טמאים מדרס. מתני'
הזן עלי. מתני' דאסר ליה בכל מילי
המינין בלבד ולא אותביניה חדא זימנא
דלא מיחלף בהקדש מערבין לו בה
ה)
מה' מיני דגן, חטין
הנודר מן המזון מותר
לאו דאמר יאסר עלי מזון דודאי לא
דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות
לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא אמר רב
ושעורין וכוסמין ושבולת
במים ומלח. ואקשינן וכי
מיקרי מזון אלא ה' מינין דהוו מין
שועל ושיפון, אלא באומר
לאו ליהנות ניתנו ונקט שבועה שלא
כל מילי איקרו מזון
הונא באומר כל הזן עלי מים ומלח הוא
ה
כל הזן עלי קונם, וכל מילי
כדמהני, והא רב ושמואל
דגן דזייני וסעדי ליבא אלא כגון
אוכל דאפי' הכי בקונם אין מערבין
דלא זייני הא כל מילי זייני ו) והאמר רבה
נהי דלא איקרו מזון מיהו
דאמרי תרווייהו אין
דאמר יאסר עלי כל הזן דמשמע כל
לו בה וקשה לפירושו דכי פריך בסמוך
מיזן זייני, בר ממים ומלח
מברכין בורא מיני מזונות
בר בר חנה כי הוה אזילנא בתריה דרבי
❖
(ברכות לה:).
דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ
אלא על חמשת מינין
לרב הונא ליפלוג וליתני בדידיה
יוחנן למיכל פירי דגינוסר כי הוינן בי
הללו, חיטין ושעורין
ממים ומלח אבל מיסעד לא סעדי
לישני דהכי קאמר אבל אמר עלי נעשה
וכוסמין ושבולת שועל
מאה הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה
ולא מיקרו מזון: גינוסר. ארץ ים
כאומר ככר זו הקדש ואין מערבין
ושיפון. ולא איתותבו
רבינו חננאל
עשרה כי הוינן בי עשרה הוה מנקטינן
חדא זימנא, נימא מיהא
כינרת ופירותיה מתוקין: דלא טעים
לו בה ולפי' הקונטרס ניחא דאין
נמי תהוי עלייהו תיובתא.
ועלתה לרב יוסף בקשיא
לי זיונא. לא אכלתי לשובע ועדיין
לו לתלות בהקדשות דאסירי לדידיה
לכל חד וחד מאה מאה וכל מאה מינייהו
ופריק ר' יוח' מתני' בנודר
מיהא דתניא ר' שמעון
אני רעב: זיונא ס"ד לא גרסינן
ולאחריני ויש לומר דלא מצי לשנויי
ואמר כל דבר הזן אסור
בן אלעזר אומר מערבין
(לא) הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי
עליו. ואקשינן תוב וכי כל
לחולה ולזקן כדי מזונו
הכא אלא במס' ברכותח) והכא גרסינן
הכי משום דמסיים בה לפי שאין
והוה אכיל להו לכולהון ואמר שבועתא
מילי זייני בר ממים ומלח,
ולרעבתן כדי סעודה
אימא מזונא: מערבין לו בה. דלא
מערבין בהקדשות משמע דווקא
והא ר' יוחנן הוה אכיל
בינונית של כל אדם.
דלא טעים לי זיונא אימא מזונא אמר רב
נדר אלא מאכילה ואי משום דלא
בהקדשות אבל בקונמות מערבין:
מפירות גינוסר טובא והוה
ומי א"ר שמעון בן
הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר
משתבע דלא טעים לי
אלעזר הכי. שאם הוא
חזיא ליה הא חזיא לאחריני מידי
תרומה
זיונא. ופרקינן לא תימא
משונה מרוב בני אדם
זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה מיתיבי הנודר מן הככר
דהוה אנזיר ביין: ככר זו עלי.
זיונא אלא אימא מזונא.
מעמידין אותו במידה
מערבין לו בה מאי לאו דאמר עלי לא דאמר זו הכי נמי מסתברא דקתני
משמע כל דבר הנאתה קאסר עליה:
אמר רב הונא (הונא)
של בינוניים, והתניא רבי
שבועה שלא אוכל ככר זו
שמעון בן אלעזר אומר
מאי לאו דאמר עלי. ושמע מינה דלא
סיפא אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה אבל אמר עלי מאי הכי
מערבין עליו בה, (ככר זו
עוג מלך הבשן שמת
אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר
נמי דאין מערבין לו בה א"ה אדתני ככר זו הקדש אין מערבין לו בה $ לפי
מערבין עליו בה) ככר זו
פתחו כמלואו. כלומר
הנאתה וכי נדר אדעתא דאכילה
עלי אין מערבין לו בה.
אם יש כמלואו וחישב
שאין מערבין בהקדשות ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים דאמר
ומקשינן עליה ומוקמינן
להוציאו ממנו מטהר
נדר: לא דאמר הרי זו. שבועה
זו אבל אמר עלי אין מערבין לו בה אמר לך רב הונא אלא מאי כל היכא
ליה רב הונא דאמר כר'
שאר פיתחי הבית, ואם
שלא אוכל ככר זו: הקדש. ודאי אסר
אליעזר, דתניא ר' אליעזר
לאו כל הפתחים טמאין.
דאמר עלי מערבין קשיא רישא חסורי מיחסרא והכי קתני הנודר מן הככר
בכל הנאות ואינו ראוי לשום אדם:
אומר שבועה שלא אוכל
ודחינן התם גבי עוג
מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כאומר שבועה שלא אטעמנה מכל
זו מערבין לו בה, ככר
משום דלא איפשר, הכי
בדידיה. בככר של חולין: אלא מאי
זו עלי אין מערבין לו
ניעביד נינתחי איברים
מקום קשיא לרב הונא הוא דאמר כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר
כל היכא דאמר עלי מערבין. דלא
בה. ומי א"ר אליעזר
איברים (איברים) וניפקיה.
הכי והתניא זה הכלל
[איבעיא להו] מי פליגי
משמע אלא אכילה: קשיא רישא.
אומר שבועה שלא אוכל ככר זו
מערבין לו בה ככר זו עלי אין
כל שהאוכל נאסר על(י)
עליה או לא. ת"ש דאמר
דקתני אימתי בזמן שאמר שבועה
מערבין לו בה ומי אמר רבי אליעזר הכי והתניא זה הכלל אדם אוסר
האדם אין מערבין לו
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן
שלא אטעמנה דמשמע הא אמר עלי
בה, אוסר עצמו באוכל
עוג מלך הבשן פתחו
עצמו באוכל מערבין לו בה אוכל
הנאסר לו לאדם אין מערבין לו
מערבין לו בה. ר' אליעזר
בארבעה ש"מ פליגי
לא. ומשני הא לא קשיא דחסורי
בה רבי אליעזר אומר ככר זו עלי מערבין לו בה ככר זו
ו
אומר ככר זו עלי אסורה,
עליה. ודחי אביי התם
מיחסרא כו' עד נעשה כאומר כו'
מערבין לו בה. ככר זו
כגון דאיכא פתחים קטנים
הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין לו בהקדשות תרי
דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא
הקדש אין מערבין לו
טובא, ואיכא חד דריוח
תנאי ואליבא דרבי אליעזר: מערבין לנזיר ביין כו': מתני' דלא כב"ש
בה, לפי שאין מערבין
ד' טפחים, ודאי כי מרוח
דרך הנאתה דהיינו אכילה: אדם
בהקדשות. ופריק תרי
ופתח פתחא לאפוקיה
דתניא ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ב"ה אומרים
אוסר עצמו באוכל. שתלה הנדר
תנאי אליבא דר' אליעזר.
מינה בהאיך רבה מוסיף
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים
במעשה שהוא עושה בעצמו דהיינו
ז
פיסקא מערבין לנזיר
[ק]מרווח. משום דרב
ביין ולישראל בתרומה.
אמרו מערבין בבשר חי
שלא אוכל: מערבין לו בה.
שמערבין
תניא בית שמאי או'
ובביצים חיים וכמה אמר
דהא הנאה דממילא היא ולאו איהו עביד: אוכל הנאסר על האדם. כגון ככר זו תיאסר עלי או שבועה שלא אהנה
אין מערבין לנזיר ביין
רב נחמן סיני [אמר]
מככר זו דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו אלא אפילו הנאה דממילא אין מערבין לו בה. ל"א ככר זו עלי מערבין
ולא לישראל בתרומה.
שתים. ומפורש בסוף
ובית הילל
או' מערבין.
הוריות רב יוסף סיני, רבה
לו בה דאמר לקמן (דף לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו הלכך משום הנאה לא איכפת לן ואי משום דלא חזיא ליה
אמרו בית
הילל לבית
עוקר הרים. ירושלמי בכל
הא חזיא לאחרים דומיא דנזיר ביין ככר זו הקדש לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני ואנן סעודה הראויה בעינן כדלקמן [ע"ב] זה עיקר:
שמאי אי
אתם מודים
מערבין ומשתתפין חוץ
שמערבין