ל:
בכל מערבין
פרק
שלישי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תרומה
שמערבין לגדול. למי
שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בענוי
נמי אפשר דמתשיל. ב] ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן
נ א טוש"ע א"ח סי' תט
א) [לקמן לב. גיטין ל: חולין ז.
נדה עא:], ב) לקמן לד:,
ואע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין: אבל.
סעיף ז:
דתו לא מצי לאתשולי עליה כדאמר בפרק הנודר מן הירק
נא ב מיי' פ"ו מהל' עירובין
ג) כלים פי"ז מי"א ע"ש [לקמן
אמת: מבעוד יום. של ערב יום הכיפורים: כמאן דלא כחנניה.
(נדרים דף נט.) מדקתני בחולין משמע דווקא בחולין אבל בתרומה אפי'
מח.], ד) [תוספ' פ"ו ה"ב],
הלכה יז טור ש"ע א"ח
ולפרוש
הא מתני' דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב דלא כחנניה: עירב
עליה
ממקום אחר. השתא ס"ד
ביד ישראל לא:
ה) [לפנינו איתא אסטניס
סי' תט סעיף א:
נב ג ד מיי' פ"ו מהל' קרבן
וקטן], ו) כתובות כח: פסחים
בשחורים. היה לבוש שחורים והלך
דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו
פסח הל' ח:
צב: ברכות יט: נדה נז. מ"ק
וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה
עליו בין השמשות ואף על גב דרבה
שמערבין לגדול ביום
הכפורים אמרו להן
נג ה ו מיי' פי"א מהל'
ה: בכורות כט. חגיגה כה:,
שם שביתה שקידש עליו היום וחזר
❖
דאית ליה הכנה אמרינן בפירקא
ז) [ע"י מ"ש עה"ג ברכותיט:],
טומאת מת הל' ה:
אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום
ח) גיטין ח: חגיגה כה. נזיר
לביתו: כל כלי תשמישו. משמע דאי
(דף לח:) דתחילת היום קונה עירוב
הכפורים כן מערבין
לנזיר
ביין ולישראל
נה., ט) רש"ל גורס תניא ר"י
לא אפיק כל צרכי תשמיש לא הוי
וכוותיה קיימא לן מ"מ מותר לתקן
❖
אומר, י) [לקמן לא ע"א],
בתרומה ובית שמאי
התם איכא סעודה
לעזי רש"י
עירוב לדידיה: דמיתשיל אנזירותיה.
הטבל דלא גזרו עליו בין השמשות
הראויה מבעוד יום
הכא
ליכא סעודה
משטי"ר [מישטיי"ר]. ארון
ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין
עד שתהא לילה ניכרת וידוע והא
❖
כלים.
הראויה מבעוד יום
כמאן דלא כחנניה
ראוי לו: מיתשיל עליה. ויפתח גליון הש"ס
דתנן בבמה מדליקין (שבת דף לד.)
דתניא חנניה אומר כל עצמן של בית
בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן (נזיר
תוס' ד"ה ולפרוש וכו'
דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי
איכא למימר הא דפריך
דף לא.) הקדש טעות אינו הקדש:
שמאי לא היו מודים בעירוב עד שיוציא
והיינו כרבנן דר' אפ"ה קס"ד דהך
מוסף רש"י
פשיטא היינו משום דמרישא
הדרא לטבלא. וטבל לא חזי:
מתני' דהכא אתיא כרבי משום דאיכא
מטתו וכל כלי תשמישיו לשם כמאן אזלא
לא נחשדו חבירים לתרום
שמעי'. עי' תוס' פסחים ד'
❖
וליפרוש עליה ממקום אחר. לבתר
שלא מן המוקף. מן שאינו
כא ע"ב ד"ה עבר זמנו:
משניות טובא דמוקי להו הש"ס לקמן
הא דתניא עירב בשחורים לא יצא בלבנים
סמוך לו, כגון (ביצה לב:) אין
דמתשיל עלה והדרא לטבלא בין
כרבי וא"ת אם כן אמאי קתני מתני'
בלבנים לא יצא בשחורים כמאן אמר רב
מקיפין שתי חביות, וכמו (נדה
השמשות בשעת קניית עירוב מצי
אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בין
עא:) מקפת וקורא לה שם,
הגהות מהר"ב
נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דב"ש
למימר פירות שיש לי בביתי יהו
לשון מקריב ומגיען זה לזה,
השמשות ואין לומר דההיא אתיא
רנשבורג
ולחנניה בשחורים הוא דלא יצא הא
ואסור לחבר להפריש ממה
תרומה על זו ואשתכח דאית ליה
דלא כרבי מדפריך לקמן (דף לד:)
[א] לימא פליגי אדרבי
שאין לפניו על מה שלפניו,
בלבנים יצא האמר עד שיוציא מטתו
תקנתא דתחזי ליה: מוקף. סמוך
רישא רבי וסיפא רבנן ולא פריך
דשמא אותו שהוא סומך עליו
שמעון בן אלעזר. נ"ב מתני'
אינו בעין, שנאבד או נרקב,
דאמרה הכל לפי מה שהוא
וכלי תשמישיו לשם הכי קאמר עירב
כמו מקיפין בבועי (חולין מו:)
רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי
ונמצא שאין אומר כלום ואוכל
אדם אדרשב"א דלא משער
שסומכים זו לזו ורואין אם דומות
ועוד דפריך לקמן אבל לא בטבל
בלבנים והוצרך לשחורים אף בלבנים לא
טבלים (חולין ז.) ואם עשה
לרעבתן בדידיה ומשני תרגמא
זו לזו וכמו מקפת וקורא לה שם
פשיטא משמע דליכא מאן דפליג
עשוי (גיטין ל:). בית הפרס.
אחולה וזקן אמרה המשנה
יצא כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה
לפי מה שהוא ולא ארעבתן
הוא שדה שנחרש בה קבר,
דמסכת נדה בפרק בתרא (דף עא:).
ומיהו $ איכא למימר הא דפריך
היא ואליבא דבית שמאי: סומכוס אומר
דבטלה דעתו וכו' וכ"כ
כדתנן (אהלות פי"ז מ"א)
שלא מן המוקף מדבר שאינו סמוך
פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן
ריטב"א: [ב] תוס'
החורש את הקבר הרי זה
בחולין: ואילו לנזיר ביין לא פליג מאי
לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה:
לה דקתני מערבין בדמאי דמשמע
עושה בית הפרס מלא מענה
ד"ה תרומה וכו' ולא מצי
טעמא אפשר דמתשיל אנזירותיה אי הכי
מאה אמה, וגזור רבנן שמא
לאוקמי בתרומה ביד כהן
דלית ביה שיעורא. שמזון ב'
אבל לא בטבל וי"ל דאינו מועיל מה
כתתה מחרישה את העצמות
וכו'. נ"ב לפמ"ש בנדרים שם
תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה אי
סעודות מצומצמות הניח ואי מפריש
שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא
ופיזרתן באורך המענה ויש
בפי' הרא"ש בשם הר"א
❖
מתשיל עלה הדרא לטיבלא וליפרוש עלה
תרומה מיניה כל דהו בצר ליה שיעור
לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים
כאן עצם כשעורה ויעבור
ממיץ לק"מ יעוש"ה ודו"ק:
ויסיטנו, ועצם כשעורה
עירוב: ומאי פסקא. בתמיה. כלומר
ממקום אחר לא נחשדו חבירים לתרום
ותדע דאמר לעיל דאין מערבין
א)
מטמאה במגע ובמשא דהיינו
מאי האי תירוצא וכי פסקא תנא
בהקדשות אף על גב דאפשר לאיתשולי
שלא מן המוקף ולפרוש עלה מיניה וביה
היסט (פסחים צב: וכעי"ז
רב ניסים גאון
עלייהו: לא נחשדו חברים.
למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא
ברכות יט:) ואוקמי רבנן כל
דלית בה שיעורא ומאי פסקא אלא סומכוס
סביבות הקבר מאה אמה
לא נחשדו חברים לתרום
בצמצום דנקט סתם במילתיה הכי:
אע"ג דמשום כבוד שבת שרי כדאמר
סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום
בספק טומאה
(נדה נז.) שכך
שלא מן המוקף. עיקר דיליה
ב)
סבר לה כרבנן. דפליגי עליה דרבי
בהאשה רבה (יבמות דף צג.) היינו
שיערו שהמחרישה מולכת את
במשנה במסכת חלה בפרק
שבות גזרו עליו בין השמשות כמאן אזלא
עצמות המת (כתובות כח:).
לקמן בפירקין (דף לד:): גזרו עליו
א', החלה [ו]התרומה חייבין
שצריך לאכול אותן פירות בשבת אבל
הא דתנן יש שאמרו הכל לפי מה שהוא
בית הפרס, חצי מענה, תלם
עליה מיתה וחומש כולי',
ג)
בין השמשות. כבשבת עצמה והגבהת
הכא מיירי דאין צריך לאוכלן בשבת
אחד של מאה אמה (מו"ק ה:)
ואין ניטלין מן הטהור על
אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטרת
תרומה שבות היא וכיון דמעיקרא לא
ואע"ג י) דאין מערבין אלא לדבר
או: לשון דבר שבור ופרוס, על
הטמא אלא מן המוקף. וזה
שם שנפרסו העצמות (נדה
והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון
הדבר בתרומה גדולה אבל
תקנה ובעית למימר אי בעי הוי חזי
מצוה לא התירו לתרום שלא מן
שם). מנפח אדם בית
בתרומת מעשר לא. כמא
לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום
המוקף אלא לכבוד שבת ולא לצורך
שתי סעודות לעירוב כמאן א"ר זירא סומכוס
הפרס והולך. בנפיחה ואם
דמפרש במשנת ביכורים
מצוה אחרת: אלא סומכוס סבר
שהיא והדרא לטבלא והדר אמר
יש עצם כשעורה רואהו ונשמט
בפרק ב', תרומת מעשר
היא דאמר מאי דחזי ליה בעינן לימא פליגא
א]
ממנו (חגיגה כה: וכעי"ז
לביכורים בשתי דרכים,
תרומתה בצפון שבה ומעשר ראשון
לה כרבנן. ואם תאמר מהאי טעמא
אדרבי שמעון בן אלעזר דתניא ר"ש בן
ד)
ברכות יט:) דבשר ליכא ועצם
ולתרומה בב' דרכים, ניטלת
בדרומה וכן כולם אם כן מתקן ליה
נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות
כשעורה לא מטמא אלא במגע
מן הטהור על הטמא ושלא
אלעזר אומר א מערבין לחולה ה) ולזקן כדי
בין השמשות וקעבר אשבות וקניית
הוא לשאול על הנדרים בשבת
ובמשא, הלכך מנפח כדי שלא
מן המוקף כביכורים. ובגמ'
מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל
יגעו רגליו בו והולך (נדה שם)
דבני מערבא בפרק (א') [ב']
עירוב כשזה נכנס וזה יוצא: יש
כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת
וסומך על כך שאם יש עצם
דתרומות גרסי כל הדברים
אדם תרגומא אחולה וזקן
אבל רעבתן
שאמרו. יש דברים שאמרו שיעורן
דף קנז.) וי"ל דלצורך שבת נשאלין
רואהו, ואע"ג דמאהיל לא
למדין ומלמדין תרומת
בטלה דעתו אצל כל אדם: ולכהן בבית
לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה
חיישינן דאין עצם כשעורה
כדאמרינן התם והאי הוי צורך שבת
ב
מעשר מלמדת ואינה למידה,
מטמא באהל עד דאיכא שדרה
תרומת מעשר לימדה על
בכל: מלא חפניו קטרת. ביום
הפרס: דאמר רב יהודה
אמר שמואל
שיהיה מותר לשתות יין בשבת:
ו)
או גולגולת שלמה או רוב בנין
תרומה גדולה שניטלת מן
תרגומא
הכפורים: תרגומא. להא דתלי
אחולה ואזקן. וא"ת
מנפח אדם בית הפרס
והולך רבי
או רוב מנין (כתובות שם,
המוקף, והיא ניטלת שלא מן
ג
ז)
וכעי"ז פסחים צב:). בית
שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן
ולוקמא נמי כרבנן
המוקף. ומניין שתרומת
יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר
הפרס שנידש. דישה רבה
מעשר ניטלת שלא מן
ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה
דסומכוס והכל לפי מה שהוא אדם
בית הפרס שנידש טהור: רבי יהודה
ברגלים הרבה (כתובות שם
המוקף, מכל מעשרותיכם
ד
דעתו:
מנפח אדם בית הפרס.
אחולה ואזקן דלרבנן מערבין חולה
וכעי"ז בכורות כט.) טהור.
אפילו אחד ביהודה ואחד
אומר אף בית הקברות: תנא מפני שיכול
דתלינן לקולא ואמרינן כל
שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא
בגליל. אלא סומכוס סבר לה
וזקן כדי מזונן דמקילי טפי מסומכוס
העצמות נכתתו לפחות
לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קא סבר
כרבנן דאמר דבר שהוא
משום עצמות היא ועצמות בלא בשר
דאמרי אפילו במידי דלא חזי ליה
מכשיעור (כתובות שם) שאי
משום שבות גזרו עליו בין
אהל זרוק שמיה אהל ובפלוגתא דהני
אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני
מערבין משום דחזי לאחריני כל שכן
אפשר לעצם כשעורה שלא יהא
השמשות. עיקר דיליה בהא
נידש ברגל (בכורות שם)
ברייתא דבהדין פירקא,
רגליו אם יש שם עצם גדול נראה
תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה
דמערבין במידי דחזי ליה אע"ג דלא
ח)
שהרגלים נושאים את העצמות
פליגו בה רבי ורבנן דאמרינן
מאליו ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו
חזי לאחריני וי"ל דלרבנן אין מערבין
תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי
ה
ושחקום (נדה שם) או:
עלה מאי רבי ומאי רבנן,
מסיטו ברגליו: שנידש. בדריסת
לחולה ולזקן כדי מזונן אלא בסעודה
שדריסת הרגלים העבירתן
דתניא נתנו באילן למעלה
יהודה מטהר במאי קמיפלגי מ"ס אהל
ו
. בשידה תיבה
מי' טפחים כו', וחכמים
רגלי בני אדם: טהור. שכבר נידשו
(פסחים צב:)
בינונית דהא כיון דלא בעו מידי דחזי
זרוק לאו שמיה אהל ומ"ס אהל זרוק
ומגדל. ונושאים אותה באויר
אומרים בכל מקום שאסור
עצמות שבו ונפחתו מכשעורה: אהל
ליה אם כן לחולה וזקן מערבין נמי
(גיטין ח:). אהל זרוק לאו
ליטלו אין עירובו עירוב. בית
שמיה אהל ט) והא דתניא רבי יהודה אומר
זרוק. אהל המיטלטל: שמיה אהל.
אפי' במאכל דלא חזי להו אלא לבריא
שמיה אהל. אהל המטלטל
הפרס. כבר פירשנוהו קודם
מערבין
אינו אהל בשעת טלטולו, הלכך
לכן, והכי נמי עצם כשעורה
וחוצץ בינו לבין הטומאה: ארץ
ובמידי דלא חזי לדידהו ע"כ שיעורו
חציצה דקא מפסיק האי אהל
שמטמא כבר פירשנוהו קודם
העמים. מטמאה באהל: שידה. מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא:
בסעודה בינונית וא"כ גם במידי דחזי להו בעינן שיעור סעודה בינונית
❖
בינו לאויר ארץ העמים לאו
לכן במסכת (שבת) [ברכות].
מגדל. משטי"ר: אהל זרוק לאו שמיה אהל. וכל שאינו אהל אינו
חציצה היא (גיטין ח:) והם גזרו
דאין סברא שיהא לרבנן ב' שיעורין לחולה ולזקן א"נ הכל לפי מה שהוא
❖
על אוירה (חגיגה כה.).
חוצץ: שמיה אהל. וחוצץ ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח
אדם משמע נמי לאפוקי ישראל בתרומה והא דנקט תרגומא אחולה
רבינו חננאל (המשך)
שהם כוריים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא ורבנן
ואזקן הוא הדין דהוה מצי למינקט אישראל בתרומה אלא נקט חולה
דמתני' כרבי סבירא להו. ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס
שאם יוציא תרומתה ממנה
וזקן משום דרשב"א איירי ביה:
רבינו חננאל
ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. דוקא כשמונח הוי אהל אבל
ותשאר ממנה מזון שתי
סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן:
סעודות מערבין לו בה. אלא
שמערבין לאדם גדול. פי'
בשעת זריקה אפילו רבי יוסי ברבי יהודה מטמא דבאותה
מערבין
סומכוס סבר לה כרבנן
כיון שהוא אדם גדול בשנים
דפליגי על ר' בשמועה
חייב במצות, ביום הכפורים
שעה לא חשיב אהל כלל מידי דהוה אעוף פורח ואטלית המנפנפת דתנן באהלות (פ"ח מ"ה) דאין מביאין ואין חוצצין והכי נמי
שאחרי שמועה (נותנו)
מערבין לו עירובי תחומין
[דנתנו] באילן כו', דאכל דבר
ועירובי חצירות, אע"פ
שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות, ותקנת הטבל משום [שבות] הוא. כמאן אזלא [הא] דתנן יש שאמרו הכל לפי משהוא
שאסורה לו אכילה ביום הכפורים. וכשם שמערבין לגדול ביום הכפורים ואין בו ביום אכילה, כך מערבין לנזיר ביין ולישראל
אדם. קומץ מנחה, ומלא חפניו קטורת, והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, ובמזון שתי סעודות לעירוב. סומכוס היא דאמר מאי
בתרומה, ואע"פ שהן אסורין בהן. ובית שמאי התם בעיניין גדול ביום הכפורים בשעה שמערבין לו בה איכא סעודה הראויה לו.
דחזי ליה בעינן. דאי רבנן כיון דחזי ליה לאחריני אע"ג דלא חזי ליה שפיר דמי. לימא דלא כר' שמעון בן אלעזר דאמר מערבין
הני נזיר ביין וישראל בתרומה ליכא בשעת עירוב סעודה ראויה להם. הא דמערבין לגדול דלא כחנניא (ותניא) [דתניא] חנניה אומר
לחולה ולזקן כדי מזונו, ולרעבתן כבינוני של כל אדם. ואמרי' אפילו תימא מתני' דקתני במסכת כלים פרק ששה עשר יש שאמרו
כל עצמן של בית שמאי לא היו מודין בעירוב עד שיוצ[י]א מיטתו וכל כלי תשמישו לשם. מאן תנא דהא [ד]תניא עירב בלבנים
הכל לפי מה שהוא אדם, וקתני בה ובמזון שתי סעודות לעירוב אחולה ואזקן קתני כר' אלעזר ב"ר שמעון. דתני ר' אלעזר ב"ר
והוצרך לשחורים אף בלבנים לא יצא חנניה היא ואליבא דבית שמאי. סומכוס אומר בחולין. ואילו לנזיר ביין לא פליג, אמאי משום
שמעון בהני כדי מזונו אבל רעבתן אפי' האי תנא מודה דבינוני משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. לכהן בבית [הפרס]. דאמרינן
דיין חזי לשאר בני אדם שאינן נזירים, תרומה נמי חזיא לכהנים. אלא נזיר משום דאיפשר דמיתשיל על נזירותו ושרו ליה, תרומה
בית הפרס מנפח אדם, מנפח ומפריח עפר תיחוח, וכיון שגילה עפר ולא ראה עצם תחתיו טהור. וכן אם נידש אותו בית הפרס כיון
נמי איפשר דמיתשיל עלה ונפקא לחולין. ואמרינן תרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטבלה ועדין היא אסורה לישראל. ואמרינן
שנדרס ברגלי העוברין והשבין אילו היה שם עצם ודאי נדרס ונתמעט ונטהר המקום. מתני' רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות
איפשר [לאפרושי] עלה דהא תרומה ממקום אחר ונשארה זו כולה חולין. ודחינן לא יתכן להוציא עליה תרומה ממקום אחר, דלא
כו'. תנא מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל. פי' אילו העשויות לנחת היושב בתוכן והמת תחתיהן ואילו מאהילין עליו, היושב
נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פי' אין תורמין על פירות שהן בכאן מפירות שהן מונחין במקום אחר ואינן מוקפין. כלומר
בתוכן טהור, שאילו חוצצין בפני הטומאה. ואמרינן קסבר האי תנא אהל זרוק שמיה אהל, כדתניא הנכנס לארץ העמים בשידה
ההיקף שמקיפין על כולן נמצאו כאילו נוגעין אילו באילו, ונמצא תורם מצד זה לצד זה. ואמרינן איפשר דמיתשיל עלה ומפריש
תיבה ומגדל ר' מטמא, קסבר אהל זרוק לאו שמיה אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה, וכאילו הוא מאהיל עליהן לפיכך היושב בתוכן
ממנה, והנשארת ראויה היא לאכילתו כמו היין לנזיר לאחר שישאל על נזירותו. ודחינן לא פליג סומכוס אלא בתרומה שהיא
טמא. ר' יוסי ב"ר יהוד' (מטמא) [מטהר] קסבר אהל זרוק שמיה אהל לפיכך היושב בתוכם טהור. ואע"פ שאיפשר לאילו שידה
מעוטה שאם ישאל עליה ותחזור לטבלה ויפריש ממנה תרומה, ולא תשאר בה מזון שתי סעודות. ואקשינן אמאי פסקה. כלומר
תיבה ומגדל להיז[ר]ק ממקום למקום, א"ר יוסי ב"ר יהוד' אהל הן וחוצצין ואין הטומאה בוקעת ועולה בהן. תניא ר' יהוד' אומר
דחאה לתרומה מן העירוב לגמרי ושנה בחולין בלבד, היה לו לומר במה דברים אמורים בתרומה מועטת אבל בתרומה מרובה