בכל מערבין פרק
שלישי עירובין
לא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. וכ"ש בחולין דאי נמי
קתני בברייתא דמייתי בנזיר בפרק כהן גדול (דף נה.) ר' יוסי ברבי
נד א מיי' פ"ו מהל' עירובין
א) [בס"א: אחודיה], ב) ר"ה
כח., ג) לקמן פב., ד) [לקמן
מיטמו חזו ליה אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לא חזיא ליה אפשר
הלכה יז טוש"ע א"ח
יהודה אומר תיבה שהיתה מלאה כלים זרקה באהל המת טמאה ואם
עח:], ה) ס"א ובתרומה,
סימן תט סעיף א:
למיעבד תקנתא כדמפרש ואזיל. ודוקא נקט טהור בטהורה אבל
היתה מונחת טהורה וא"ת למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל מה היו
נה ב מיי' פ"א מהלכות
ו) ברכות מז. שבת קכז: פסחים
בטמאה לא דלא חזיא ליה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור וכהן טמא
מועילים דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמר בפרק עירובין הלכה טו:
❖
לה: סוכה לה:, ז) דמאי פ"ג
מ"א לעיל יז:, ח) [לעיל כז.],
בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה: היכי
הישן (סוכה ד' כא.) הא אהל זרוק
ט) בס"א: אחודיה, י) צ"ל
אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון
הוא ואומר ר"ת שיסבור שלא היו
מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר
אחודיה, כ) [במדבר כ],
רב ניסים גאון
דאחתא מיטמיא ליה. כלומר נהי דלר'
מביאין דלתות אלא שוורים שכריסם
ל) [דברים כא], מ) [כדאיתא
היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון
❖
סוטה מד.], נ) [צ"ל ורשב"ם],
יהודה אפילו בבית הקברות איכא
שנילושה במי פירות. עיקרו
רחבה כדא"ר יהודה התם והשוורים
דאחתא איטמיא לה בשלא הוכשרה או
הוא שאמר הכתוב מכל
תקנתא למיזל בשידה תיבה ומגדל
רחמנא קרינהו אהל דכתיב ובעצמות
האוכל אשר יאכל אשר יבא
שנילושה במי פירות והיכי מייתי לה בפשוטי
וכ"ש קבר יחידי שיכול לעמוד אצלו
וגידים תסוככני (איוב י) $ ורשב"א
עליו מים יטמא. וכך
גליון הש"ס
כלי עץ דלא מקבלי טומאה והא קא מאהיל
פירשוהו אין לי אלא מים,
אלא מיהא תרומה מכי אנחה התם
מפרש דלתות על גב שוורים לכ"ע
גמ' מכלל דר"י סבר מותר
הטל והיין והשמן והדם
דמייתי לה אחוריה א) אי הכי מ"ט דרבנן
מטמא באהילו של קבר: במי פירות.
הוי אהל דתנן באהלות (פ"ו מ"א) אדם
מצות לאו ליהנות. עיי'
והדבש והחלב מנין ת"ל וכל
קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה
שאין מכשירין: והיכי מייתי לה.
וכלים נעשים אהל לטמא אבל לא
לקמן דף עח ע"ב תוס' ד"ה
משקה. יכול מי תותים ומי
אשירה: תוס' ד"ה ומ"ס
רמונים ושאר כל מיני פירות
לאוכלה דהא רבי יהודה ראוי לאוכלו
$ מכלל דר' יהודה סבר מותר קסבר מצות
לטהר פירוש מביאין טומאה ואין
אהל זרוק וכו' ורשב"א
שיש להם שם לווי, [ת"ל
בעי מדנקט טהור בטהורה ולא
מפסיקין בין טומאה שתחתיהם
לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא
מפרש דלתות. עי' טורי אבן
ב)
מים, מה מים מיוחדים שאין
אכשר טמא בטהורה משום דחזיא
חגיגה דף כה ע"א ד"ה הא
לכלים שעליהם ולא מיירי באדם
להם שם לווי אף אני מרבה
מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה
מני רבי היא: ד"ה היכי אזיל
הטל והיין והשמן והדבש
לאחריני ועוד מדתני במתניתיןח) לחוץ
וכלים שעושים עצמן אהלים אלא
לשמעתיה אמר לך רבא אי סבירא להו
וכו' דלא הויא אלא הרחקה.
והחלב שאין להם שם לווי,
ולאכול: בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי
כדמפרש התם כגון נדבך של אבנים
עי' ב"ב דף קא ע"א תוס'
ומוציא מי תומים ומי רמונים
דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכולי עלמא
❖
טומאה. אבל במידי דמקבל טומאה
ד"ה ותו:
או דלתות על האדם או על הכלים
ושאר כל מיני פירות שיש
מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קמיפלגי
להם שם לווי]. ועוד ממה
לא דה"ל כלי טמא מת שהוא אב
אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי
שאמר הכתוב אחר כן וכי
מ"ס אין מערבין אלא לדבר מצוה ומ"ס
הטומאה דמיטמא מחמת אהל ומטמא
אדמה ומשמע דסבר דאהל זרוק לא
יותן מים על זרע, ואמרו
מוסף רש"י
מערבין אפילו לדבר הרשות אלא הא
ליה לאדם וטמא אסור בתרומה
בפירושו הרי זה בא ללמד
שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן
מצות לאו ליהנות ניתנו.
על השרץ שלא יטמא את
טהורה וקאי עליה במיתה ואע"ג דלית
הנדבך על גבי הכלים אמאי לא יהיה
דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר
ג)
לישראל להיות להם הנאה,
הזרעים אלא לאחר הכשר
בה פותח טפח דמייתי ליה אחוריה
חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו
ט)
אלא לעול על צואריהם ניתנו
מים, מנין לעשות שאר
מצוה לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר
(ר"ה כח.) שהמצות שנתנו
משקין כמים, ת"ל מים, מים
כדמפרש לקמן. קי"ל (שבת דף יז.)
נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל
לך רב יוסף דכולי עלמא אין מערבין אלא
לישראל לא ליהנות ניתנו להם,
אמורין למעלה ומים אמורין
בי"ח דבר שכל המטלטלין מביאין את
טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד
לא לשם הנאה ניתנו להם,
למטה, מה מים אמורין
לדבר מצוה ודכולי עלמא מצות לאו ליהנות
הטומאה על עצמן כשהאהילו על מת
שמיה אהל וקתני סיפא נתון על גבי
אלא גזירת מלך היא עליהם
למעלה עשה בהן שאר
ניתנו ובהא קמיפלגי מ"ס כיון דקנה ליה
ד)
(חולין פט.). אין מערבין
משקין כמים אף מים
בכל שהן ומטמא ליה אדם
אבנים שאינם כלים או על דבר שיש
אלא לדבר מצוה. לא
האמורין למטה נעשה בהן
עירוב לא ניחא ליה דמינטרא ומ"ס א ניחא
האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה:
בו רוח חיים דומיא דשוורים בפרק
התירו חכמים לצאת חוץ
שאר משקין כמים. וזו ראיה
ליה דמינטרא דאי איצטריך אכיל ליה:
והא קא מאהיל. קס"ד כשיש בכלי
הישן (סוכה ד' כא.) טומאה תחתיו
לתחום ע"י עירוב אלא לדבר
על כל המשקין שנידונין
מתני' מערבין בדמאי ובמעשר ראשון
מצוה (לקמן פב.). לא ניחא
בהכשר מים. ומאי היא ז'
פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו
כלים שעליו טהורין כו' משמע דבענין
ב
ליה דמינטרא. לא איכפת
המשקין כמו שפירשום
היכי
על האדם הנושאו בעובי המרדע
אזיל
זה הוי אהל לכ"ע:
שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו
ליה בשמירתו, ואישתכח דלא
בכאן כך פירשום עוד
ביציאות השבת (שם): דמייתי ליה
בשידה תיבה ומגדל. פירש נהי דלר'
מיתהני מקיברא אלא קניית
במשנת מכשירין בפרק ו', ז'
והכהנים בחלה אבל לא בטבל ולא במעשר
ה)
עירוב לחודיה וההיא לאו
משקין הן הטל והיין והשמן
אחוריה י). דכלי שאין בחודו טפח
יהודה איכא תקנה אפילו בבית
ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר
הנאה היא, דאין מערבין
והדם וחלב ודבש דבורים,
לאו אהל הוא: אי הכי מ"ט דרבנן.
הקברות על ידי שידה תיבה ומגדל
שני והקדש שלא נפדו: גמ' דמאי הא
בתחומין אלא לדבר מצוה
ואמרו תולדות למים היוצא
ו)
ומצות לאו ליהנות ניתנו
בקבר יחידי נהי דאיפלגו במתניתין
מן העין ומן האוזן.
ובקבר יחידי נמי שגזרו מ) שתופס ד'
(לקמן עח:). מאכילין את
לא חזי ליה מיגו דאי בעי מפקר להו
ובתוספתא שבת גרסי מנין
בבית הקברות ולא סבירא להו
אמות סביביו משום הרחקה כ"ש
העניים דמאי. דרוב עמי
לדם שהוא משקה שנאמר
לנכסיה והוי עני וחזו
ליה השתא נמי חזי
דתיהוי חציצה באהל זרוק אבל הכא
דמצי אזיל בשידה תיבה ומגדל
הארץ מעשרים הם וחומרא
ודם חללים ישתה. ומנין ליין
דרבנן בעלמא הוא (ברכות מז.
ליה דתנן מאכילין
את העניים דמאי
שהוא משקה שנאמר ודם
יכול לעמוד על שפתו ויביאנו אצלו:
ולקמן פריך מאי טעמייהו דרבנן
ז)
ולעיל יז:) שהעמידו בספק
ענב תשתה חמר. מנין לדבש
אסור לקנות בית באיסורי הנאה.
בקבר יחידי נהי דבבית הקברות
ואת
טבל, וגבי עניים ואכסניא לא
שהוא משקה שנאמר ויניקהו
בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל
גדול לא הוי חציצה הכא $ דלא הויא אלא הרחקה אמאי פליגי הא
העמידו דבריהם (סוכה לה:)
דבש מסלע. מנין לשמן
לא אסרוהו עליהם מפני
שהוא משקה שנאמר משתה
תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין (ד' מז:)
מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל דאין לך הרחקה גדולה מזו:
שצריכים לחזר על פתח עמי
שמנים משתה שמרים. מנין
בשלא
הוכשרה. ולספרים דגרסי או שנילושה במי פירות
מותמת שם מריםכ) וגמר שם שם מעגלה ערופהל) ואפילו בישראל נמי
הארץ וסמכו על שרוב עמי
לחלב שהוא משקה שנאמר
❖
אסרי רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דרבי יהודה: מצות
ה"פ בשלא הוכשרה כגון שעירב בפירות או בפת
הארץ מעשרין (שבת קכז:).
ותפתח את נאד החלב
שנילושה במי פירות: בפשוטי כלי עץ. משמע דלא מקבלי
ותשקהו, מנין לטל שהוא
לאו ליהנות נתנו. ואין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת לבית
משקה שנאמר וימץ טל מן
האבל או לבית המשתה כדלקמן: הא דרבא במסכת ר"ה
טומאה אפילו מדרבנן וכן תנן במס' כלים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בפ"ק
הגזה מלא הספל מים. מנין
רבינו חננאל
(דף כח.) תוקעין בשופר של עולה: רבנן סברי מערבין אפילו
דשבת (ד' טז.) כלי עץ וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם
לדם נידה שהוא משקה
שנאמר מקור דמיה, ואומר
מערבין לכהן טהור בתרומה
לדבר הרשות. והלכך הנאה היא: הא דרב יוסף בכיצד
טמאין וע"כ פשוטין טהורים אפי' מדרבנן דכלי זכוכית אפילו
ביום ההוא יהיה מקור נפתח.
טהורה בקבר.... אמרינן כהן
משתתפין (לקמן פב.): כיון דקנה ליה עירוב. בין השמשות תו לא
יש להן בית קבול אין להן טומאה אלא מדרבנן כדאמר בשבת
מנין לדמעת עין שהוא
טהור היכי עייל בקבר והא
איכפת ליה בנטירותא ועד קניית עירוב אי נמי ניחא ליה לאו הנאה
וכן משמע בכמה דוכתי דטהורין פשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן
משקה שנאמר ותשקמו
קא מיטמא. ופרקינן עייל
בדמעות שליש. ואומר
בשידה תיבה ומגדל כר' יוסי
הוא: מתני' בדמאי. בככר שלקחה מעם
היא דמשום מצוה
וקשה דבהמוכר בית (ב"ב דף סו.) אומר שאני פשוטי כלי עץ
ועפעפינו יזלו מים. כל אלו
בריה. ואקשינן תרומה זו
הארץ ולא הפריש ממנה דמאי:
ולא במעשר שני והקדש שלא
דמדרבנן גבי דף של נחתומין והתם לא איירי בהנך דחזו
שכתובין הם שקרויים
כיון שנתנה על הקבר
נפדו. ואע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מפרק: גמ'
משקה. אבל מי פירות יצאו
ניטמאת. ופרקינן ככר זו של
למדרסות דהנהו מקבלי טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס
מכלל אלו המשקין ואינם
תרומה במי פירות נילושה
מטמא טומאת מת כדילפינן בב"ק פ"ב (דף כה.) ק"ו מפכים קטנים
אכסניא
מכשירין את הזרעים
ומי פירות אין מכשירין.
נ) ורשב"א פירש התם דאין לחוש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דמוקי לה בדף של מתכת ור"י מפרש דכלי עץ שהם רחבים כעין דף
לטומאה. ואתה נמי
וכיון שלא הוכשרה לאו בת
בתוספתא מכשירין מי פירות
איטמויי היא. תוב אמרינן
וראוי להניח עליהם חפצים גזרו רבנן עלייהו טומאה משום דדמו למקבלי כלי עץ אבל פשוטי כלי עץ שאינם רחבים טהורין
מטמאין ולא מכשירין.
היכי מעייל לה בשידה תיבה
אפילו מדרבנן וי"מ דדף של נחתומים וכיוצא בזה שהם שימושי אדם ומשמשין שימושי אדם גזרו רבנן בהן טומאה כדמוכח בתורת
ובתוספתא עקצים עיסה
ומגדל, אי דמפיק ידיה
כהנים בפרשת ביום השמיני דממעט סולם וקולב מכלי עץ ולא כל כלי עץ ומרבה שולחן וטבלא ודולבקי מכל וקאמר ומה ראית
שנילושה במי פירות טהורה
ושקיל לה מן הקבר הא
שאין לך שמחובר
איטמי. ושנינן דמייתי לה
ת"ל שק מה שק מיוחד שהם תשמישי אדם ומשמשי תשמישי כו' וע"כ כשאין ראויין למדרס איירי מדלא נקט כסא ומטה ועוד
א)
לאוכלין אלא משקין.
בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי
דמוכל המשכב ה"ל לרבויינהו וכשאין להן בית קבול נמי איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן אלמא מקבלי טומאה מדרבנן
ובמסכתא דחלה עיסה
טומאה. והא מאהיל זה כלי
ואף על גב דדריש מקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשה דרשינן למה שק מטלטלין מלא וריקן וכמה מדרשות יש בת"כ דהוי
שנילושה במי פירות חייבת
עץ הפשוט צידו אחד עליו
בחלה ונאכלת בידים
וצידו אחד על הקבר. ותנן
רק אסמכתא ותדע דבפרק שתי הלחם מנחות דף צו:) אמר רבי יוחנן לדברי האומר מסגרת למטה היתה פי' ברגלים ולא בשולחן
מסואבות. ובמס' תרומות
כל המטלטלין המאהילין על
טבלא המתהפכת טמאה כדדרשינן מעל השולחן הטהור מכלל דאיכא שהוא טמא ולדברי האומר למעלה היתה טבלא המתהפכת
נמי שנינו וחכמים אומרים
הקבר מביאין טומאה על
תיבעי לך דשל מקדש מקבל טומאה לפי שיש לו בית קיבול וצריך קרא דהטהור מכלל שהוא טמא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים
תעלה ותאכל ניקודים או
האדם הנושאין בעובי
קליות או תלוש במי פירות.
המרדע, והוא טפח. ושנינן
שלא תאמר עשוי לנחת הוא והשתא אמאי תיבעי תיפשוט מדרשה דת"כ אלא ש"מ אסמכתא בעלמא היא כדפרישית והא דמשמע התם
ואיתה נמי בתלמוד בכורות
דמייתי לה להאי ככר
דטבלא המתהפכת עדיפא לקבל טומאה דאורייתא משאר פשוטי כלי עץ היינו כדפ"ה משום דראוי להשתמש מב' צדדין:
בפרק הלוקח בהמה. ובב"ב
אחודיה דהאי כלי עץ
דמאי הא לא חזי ליה. נראה דלסומכוס דווקא פריך דלרבנן אף על גב דלא חזי ליה הא חזי לעניים ואם תאמר ולסומכוס הא חזי
בפ' לא יחפור איתה
הפשוט דלית ביה עובי
מדאקשינן ותיפוק ליה דהוה
המרדע. אי הכי הא לית ליה
ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפילו לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי ויש לומר דמשמע ליה מתניתין אפילו ליכא
ליה דבר שהוא מקבל
אורחא לטמאה אמאי אסרי
אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין איירי בכל ענין ולעיל (דף ל:) נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אפילו
טומאה ואינו חוצץ. ופרקינן
רבנן. ואמרינן רבנן סברי
בשנילושה במי פירות. היכי
אסור [לקנות] בית שביתה
ביתר משתי סעודות ומיהו בפרק מפנין (שבת דף קכז:) פריך נמי הכי גבי טלטול ומשני כי הכא מיגו דמפקר כו' והתם הוה
מיתי לה בפשוטי כלי עץ
באיסורי הנאה, שנמצא נהנה
מצי למימר דחזי לעניים אלא משום דהתם מיבעי ליה לשנויי כי הכא ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז.):
דלא מקבלי טומאה. עיקר
מהם. ואקשינן וכי ר' יהוד'
רשב"א דילה במשנה במס' כלים
שרי ליהנות מאיסורי הנאה.
בפר' ב' כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורין ומקבליהן טמאים. בתוספתא שחיטת חולין גולמי כלי עץ
ופרקינן דכולי עלמ' אסרי ליה (פת) [בית] באיסורי הנאה. והכא בדרבא מצות לא ליהנות ניתנו פליגי. דברי רבא מפורשין
בשחיטת חולין פרק כיסוי הדם בסופו, וכולי עלמ' כרב יוסף סבירא להו דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה, דדייקינן ממתני' טמאים ופשוטיהן (טמאין) [טהורים]. ואיתה בסוף גמר' דהכל שוחטין. עיקר דברי רבא [מצוות] לאו ליהנות ניתנו במסכת
כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, רבי יהוד' סבר הקונה שביתה בעירוב במקום איסורי הנאה שרי, דלא נמצא נהנה מן ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד ובמסכ' חולין בפרק כיסוי הדם בסופו. ועיקר דברי רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה,
בתחילת פרק כיצד משתתפין.
האיסור דעירוב זה מצוה היא, אית ליה הא דרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו. גרסינן בראש השנה פרק ראוהו בית דין וכל
א) לפנינו שם סופ"א: שמחבר את האוכלין.
ישראל, בעיניין התוקע בשופר של עולה ובשופר של שלמים. ואסיק' הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה מצות לאו ליהנות ניתנו.
רבנן לית להו הא דרבא. ואקשינן נימא דרבא תנאי היא. ושנינן, לא דכולי עלמ' אית להו דרבא, ובדרב יוסף פליגי. דאמר בתחילת פרק כיצד משתתפין בתחומין, אין מערבין אלא לדבר מצוה. ואקשינן תוב נימא הא דרב יוסף תנאי היא. ושנינן לא כולי
עלמא אית להו דרב יוסף, הכא בהא פליגי, ר' יהוד' סבר כיון דקנה ליה עירוב אסוחי מסחא דעתיה מההוא ככר ואי אבדה ליה לא איכפת ליה, הילכך לאו הנאה אית ליה כד מנטרא בקבר, ולפיכך שרי ולא מיתהני מאיסורי הנאה ולא מידי. ורבנן סברי
אפי' הכי בתר דקנה עירוב ואיתעבידנא לה מצוה ניחא ליה דתינטר האי ככר בקבר, ואי מצטריך לה אכיל לה, דאשתכח דקא מיתהני מן הקבר בתר דאיתעביד לה מצות עירוב, הילכך אסרי. מערבין בדמאי דהא חזי ליה. כבית הילל דאמ' מאכילין את
העניים דמאי ואי בעי מפקר לכולהו נכסי והוי עני א) . ב) ירושלמי, לכהן בבית הפרס מעתה אפי' בבית הקברות ראוי לעבור על השבות, וכ"ש ראוי הוא ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח ולתחוב [בכוש] ובקיסם ולאכול.
א) בד"ו "וחזו ליה". ב) דברי ירושלמי אלו שייך למעלה קודם ד"ה מערבין.