מבוי
שהוא גבוה פרק ראשון עירובין
ה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. דחודה
לכולי עלמא משום היכירא ואין להקשות לפירושו הואיל וסברי קורה
כז א מיי' פי"ז מהל' שבת
א) [לעיל ג. לקמן ח: יב:],
ב) [לעיל ג:], ג) [שם],
הפנימי יורד וסותם ורוחב הקורה הוי חוץ לסתימה ולמשתמשים
הלכה יא טוש"ע א"ח
משום מחיצה א"כ מאי טעמא דמאן דאמר טפח והא לא הוי מחיצה
ד) שבת קל: ע"ש לקמן עג:
סי' שסה סעיף ד:
במבוי אין להם היכר בקורה שהרי בנמוך הן הלכך צריך שימשך
לפחות מד' אין לחוש הואיל והוי דופן אלא שבא למעטו כדפי' בקונטר'
כח ב מיי' שם הלכה ט
ע"ש וצ"ע, ה) לקמן יב:,
סוף
לתוך המבוי שתהא הקורה ניכרת להם כשישמשו באותו גובה וכיון
בענין זה בסמוך ס): מבוי הכי נמי. פירוש כיון שלא נפסלה
ו) [שבת קלא. וש"נ], ז) [עי'
[וגם טו]:
כט ג טוש"ע א"ח סי'
תוס' לקמן ו. ד"ה דפתחא],
דאפיקתיה מתחת הקורה צריך שיהא
שנשתייר שם פס ד' דמבוי כשר
ח) [גירס' הרא"ש אבא],
שסג סעיף כו:
מקום הניכר וחשוב: לא דכולי עלמא
אינו יוצא מתורת הכשר עד שיפחות
ומ"ד ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת
ל ד מיי' שם הלכה טז
ט) [פירש"י ע"ז עי' בע"ב],
מותר ובהא פליגי מר סבר קורה.
שלא ישאר שם ד' אבל תחלת מבוי
י) בס"א: מקמא, כ) בס"א:
טוש"ע שם:
הקורה לא דכולי עלמא קסברי א מותר
לא ה מיי' שם הלכה יז
הנותרת, ל) בס"א: ומנהג,
שתיקנו חכמים למבוי משום היכר
דהיינו שלא נשתייר שם פס ד' שצריך
להשתמש תחת הקורה ובהא קא מיפלגי
מ) [לקמן עו.], נ) בנדפס
טוש"ע א"ח סי' שסה
בעלמא הוא דלא ליתי למישרי רשות
לעשות לו הכשר צריך ד' אמות וכן
"פס" וצ"ל לחי ע"פ
סעיף א:
מר סבר א) קורה משום היכר $ ומר סבר קורה
❖
הרבים והרי יש כאן היכר בכניסתן
לב ו ז מיי' שם הל' ז
משמע לישנא דקאמר אם יש שם פס
מהרש"ל ישן, ס) [ד"ה ר"י],
משום מחיצה ואיבעית אימא דכולי עלמא
סמג עשין דרבנן א
כשמשתמשין תחת הקורה: ומאן
ד' מכלל דבנשתייר שם פס ד' מיירי
טוש"ע א"ח סי' שסג
ופרש"י אין נראה: ואי בארבעה
ב קורה משום היכר והכא בהיכר של מטה
דאמר ארבעה קסבר קורה. המתרת
❖
סעיף כו:
הגהות הב"ח
ובהיכר של מעלה קא מיפלגי דמר סבר
במבוי טעמא משום מחיצה דאמרי'
היכי משכחת לה. אע"ג דד' דקאמר
(א) תוס' ד"ה דפתח וכו'
חודה החיצון יורד וסותם ואמרו
אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה
רב יוסף היינו דאיכא משהו טפי
שאין האלכסון. נ"ב כלומר
רב ניסים גאון
רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי' יורד
דהמבוי אם אינו רוחב ד' אינו צריך
ומר סבר לא אמרינן היכר של מטה כהיכר
היתרון המרובע מהאלכסון
וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד'
למאי דאמרינן כל אמתא
לחי כדרב אהילאי לקמן ואי לא הוי
אם יש פס ד' מתיר פירצה
של מעלה ואיבעית אימא דכולי עלמא
בריבוע אמתא ותרי חומשי
עד עשרה. עיקר דילה
הוי מחיצה העשויה לפחות מד'
טפי משהו הוי ארכו כרחבו מ"מ
אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה
באלכסונא הנה עינינו
במשנה כל פרצה שהיא
ג
וקיימא לן בכל דוכתא דמחיצה שאינה
באותו משהו אין מקום לפצימין
רואות דיתרון טפח ע"ט
כי' אמות מותרת מפני
והכא בגזירה שמא יפחות קמיפלגי: היה
לעמוד: דפתח לי' בקרן זוית.
הוא יותר מהיתרון של ג'
ראויה לד' לאו מחיצה היא דאין רשות
שהיא כפתח יתר מיכן
❖
פחות מעשרה טפחים וחקק בו להשלימו
טפחים ע"ט והוא אם
אסור.
היחיד לפחות מד' טפחים ואע"פ
פירש בקונט' טפח מן הפתח בדופן
תמדוד בטפח ע"ט
לעשרה כמה חוקק כמה חוקק כמה דצריך
שמוקף מחיצה של עשרה טפחים
האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך
באלכסון ולא תמצא היתרון
כ"א ב' חומשי טפח
ליה אלא משכו בכמה רב יוסף אמר בד'
ובגזוזטראות דחנניה בן עקביא נמי
וכן בצידו השני $ ולא דק דא"כ
ב)
רבינו חננאל
וכשתמדוד אלכסון של ג"ט
הכי אמרינן דאין מחיצות אלא אם כן
אין הפתח רחב אלא אלכסון של ג'
אביי אמר בארבע אמות לימא בדרבי אמי
ג)
ד
על אחד לא יהיה היתרון
אביי אמר ד' טפחים,
יש תוך החלל ארבעה בפרק כיצד
טפחים על טפח והנה עינינו רואות
כל כך וזה דבר ברור ונראה
שאסור לו להשתמש מן
ורבי אסי קמיפלגי דאיתמר מבוי שנפרץ
לעינים: (ב) ד"ה ורב יוסף
המבוי תחת הקורה,
משתתפין (לקמן פו:): גזירה שמא
שאין האלכסון של שלשה על אחד
(א)
מצידו כלפי ראשו איתמר משמיה דר' אמי
וכו' על דברי רב הונא
שתחת הקורה כלחוץ דמי
יפחת. על ידי דריסת רגלים יפחת
מגיע לאלכסון של טפח על טפח:
❖
שמע מינה משך מבוי:
ומן הקורה ולפנים המבוי
ור' אסי ה אם יש שם פס ד' $ מתיר בפירצה
המיעוט ויעמוד על פחות מטפח הלכך
[מותר]. לפיכך צריך
עד עשר ואם לאו פחות משלשה מתיר
מקום אחר זולתי תחת
בעינן טפי וכיון דאפיקתיה מהיכר
הקורה להיות בתוך
שלשה אינו מתיר לרב יוסף אית ליה דרבי
גליון הש"ס
של מעלה אוקמיה אארבעה דחשיבי
עשרים, שיהא מותר לו
אמי לאביי לית ליה דר' אמי אמר לך אביי
בכל דוכתא: משכו. של חקק לתוך
גמ' ומ"ס קורה משום
להשתמש בו מן המבוי.
מחיצה. עיין לקמן דף טו
ודחינן לא כולי עלמא
אורך המבוי. בדבר הבולט כגון
התם סוף מבוי הכא תחלת מבוי אי איכא
ע"א תוס' ד"ה אביי
מותר להשתמש תחת
מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר
ארבע אמות אין אי לא לא אמר אביי מנא
לטעמיה: שם מתיר
הקורה, מיהו רב יוסף
השוקע ומקיפות אותו מחיצות כגון
בפרצה עד עשר. עיין
סבר הכר למטה כהכר
אמינא לה דתניא אין מבוי ניתר בלחי
ד) ו
אמר אביי מנא אמינא לה. הא
לקמן דף י ע"ב תוס' ד"ה
למעלה ובטפח נמי סגי
חקק שייך לומר לשון משך: רב יוסף.
ואצבעיים: רש"י ד"ה ואי
וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו
ליה, ואביי סבר לא
דבעי לעיל [ד:] טפח הכא בעי ארבעה
דלא מייתי ראייה מלקמן
אמרת. מכדי מיעוט
[אמרינן היכר של מטה
ואי בד' היכי משכחת ליה וכי תימא דפתח
חצירות שתים. ק"ל בלאו
דהתם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי
כהיכר של מעלה].
(ד' י.) דאמר שמואל משמיה דלוי
לה בדופן האמצעי והאמר רב נחמן נקיטינן
הקדמה זו הא אף אי הוה
איבעית אימא בגזירה
ה)
בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא
מבוי שרחבו כ' אמה עושה פס
סגי בחצר א' הוי הראיה
שמא יפחת פליגי רב יוסף
איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו
דמשוי ליה דופן. בין לרב יוסף ובין
ז
גבוה עשרה במשך ארבע אמות
נכונה והא באמת אף
לא גזר. ואביי אמר פעמים
דבעי' ב' חצרות מ"מ
יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין
שיפחת, הילכך מצרכינן
לאביי בעינן דליתחזי האי דופן
ומעמידו לארכו של מבוי שמא לחלק
ו)
אפשר בחצר א' מצד דופן
ליה ד' טפחים שאם יפחת
לשיעור הכשר אורך מבוי שלם
מבוי לב' מבואות מודה רב יוסף
לתוכו ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית
ז)
זה וחצר א' בדופן כנגדו
יעמוד על טפח. היה
דצריך ד' אמות: ורב יוסף
הלכך לרב יוסף שיעור משך מבוי
אלא דבאמת גם פתח אחד
פחות מי' טפחים ובא
אמר אביי מנא אמינא לה דאמר רמי בר
א"א באורך ד' וא"כ גם
להשלימו לי' חוקק.
בד' טפחים ואביי סבירא ליה שיעור
לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד'
חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של
ח)
אם סגי בחצר א' ישנה
כלומר מעמיק וחופר
משך מבוי בד' אמות: שנפרץ מצידו.
אמות. קשה דרב יוסף גופיה קאמר
לראיה זו: תוס' ד"ה
בקרקע עד שמשלימו לי'.
מבוי ט) פחות מארבע אמות נידון משום לחי
אחד מן הכתלים שבצד ארכו: כלפי
לקמן (ד' י.)
על דברי רב הונא (ב) משך
דפתח לי'. ולא דק. עיין
משך, כלומר רחב אותה
❖
ואינו צריך לחי אחר להתירו ד' אמות נידון
ת' מהלרב"ח סי' יג:
החקיקה בכמה, רב יוסף
ראשו. סמוך לקורה הימנה ולפנים:
מבוי ארבע אמות ודוחק לומר דהיינו
לאפוקי מתורת לחי: לחי הבולט
אמר בד' טפחים, אביי
משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו ורב
אם יש שם פס ד'.
אמר בד' אמות. לימא
יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ארבע
אם נשתייר מן
מדופנו של מבוי. אין פירושו כההיא
בהא פליגי דאיתמר מבוי
מוסף רש"י
שנפרץ מצידו כלפי ראשו,
הכותל או עשה פס
אמות למיהוי מבוי אפי' בארבעה טפחים
דלקמן (ד' י.) לחי המושך מדופנו
כל
איתמר משמיה דר' אמי
המשך מעמוד קודם.
ד' במקום הפרצה
של מבוי דהתם מושך חוץ למבוי
נמי הוי מבוי: גופא אמר רמי בר חמא אמר
האמות היו בבינונית.
ור' אסי אם נשתייר בו
סמוך לקורה:
כל האמות שבמשכן, בין של
לארכו של מבוי דהא חשיב ליה שוה
פסל עומד שיש בו ד'
רב הונא לחי הבולט מדפנו של מבוי
כלים בין של בנין, היו
טפחים מתיר פירצה עד
מתיר פירצה. אף
מבפנים והכא בולט לרחבו של מבוי
פחות
נמדדות בבינונית שהיא
עשר. כלומר אפילו אם
על גב שנשתייר שם עדיין פירצה
וסותמו דאמר לקמן דמבוי ז' ניתר
אמה בת ששה טפחים,
הוא רוחב הפירצה י'
והיא קרויה בינונית מפני
עד עשר דכיון דיש הכשר אורך מבוי מן הקורה עד הפירצה לא בעומד מרובה על הפרוץ
אמות, כיון שהפסל זה
ואביי הוה מצי לאתויי נמי מהתם:
שיש בת חמשה קטנה
עומד נמצא ככותל
בטל ליה תורת פתח מקמאיי) ובמלתיה קאי וקורתו מתירתו ופירצתה
פחות
הימנה, והיא אמת יסוד
והפירצה כפתח ומותר.
מתרת כיון דלאו יותר מעשר תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה אי נמי שבקי בני מבוי פתחא קמא ונפקו ועיילי
כ)
וסובב ואמת הקרנות ואמת
רב יוסף אית ליה דר' אמי
ריבוע של מזבח הפנימי
ור' אסי ואביי לית ליה.
בההיא פירצה משום דדרך קצרה היא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו
כדאמר במנחות (צז.) מהאי
ואמרינן בסוף מבוי כ"ע
הואיל וד' אורך ראויין לקורה דיש בהן הכשר מבוי: ואם לאו. דאין שם פס ד': פחות מג'. אם הפירצה פחותה מג': מתיר.
קרא ואלה מדות המזבח
אית להו הא דר' אמי ור'
תיקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואין כאן פירצה ואם הפירצה ג' אינו מתיר דכיון דממעטין בני מבוי בהילוכן ומקצרין
באמות אמה אמה וטופח
אסי, כי פליגי בתחילת
וגו' ויש גדולה הימנה חצי
מבוי, רב יוסף סבר
את דרכן דרך אותה פירצה חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פירצה ובטיל ליה פתחא קמא ובטלה קורה
אצבע, כדתניא בפסחים
תחילת מבוי נמי בארבעה,
דידיה ואין קורה למבוי זה והאי טעמא מפרש לקמן בפירקין [י:]: ואביי לית ליה דר' אמי ודר' אסי. דהא הכשר מבוי בד' אמות
(פו.) שתי אמות היו בשושן
ואביי סבר בד' אמות. ובא
קאמר והכא נמי אי ליכא פס ד' אמות אין קורה זו ראויה לאותו הפס ואין כאן קורה: סוף מבוי. כגון הא דר' אמי ור' אסי
הבירה אחת יתירה על של
אביי לברר דבריו מדבריו
משה חצי אצבע (סוכה ה:).
של רב, דאמר אין מבוי
שכבר
היה מבוי ואירע בו פסול ה"נ דלמיהדר לשוייה מבוי סגי בד' טפחים: תחילת מבוי. כגון גבי חקק דהשתא קאתי לשוייה
ניתר בלחי וקורה עד שיהו
עד כאן המשך מעמוד קודם.
מבוי:
בתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי שכן היה דרכן שאין בתים פתוחין אלא לחצריהן. וכל חצר האמור בהש"ס
בתים וחצרות.
קורה משום היכר.
בתים וחצירות פתוחין
ובמשנה אינו אלא לפני הבית אבל שאחורי הבית מוקצה או רחבה קרי ליה: ואי. אמרת בד' הוי מבוי היאך ניתר באורך
דליחזו אינשי ולידעו
בו א) בקרן זוית. ואביי
דתקנתא עבוד ולא ליתי
אמר לך פתחין בקרן זוית
ארבעה $ מכדי מיעוט חצירות שתים ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי שאינו אלא
לאיחלופי ברה"ר (לעיל ג.).
לא עבדי אינשי. וכן עוד
ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא: וכי תימא דפתח ליה בדופן אמצעית. וכי קאמר רב יוסף הכשר מבוי
עד שיהו בתים וחצרות
בא אביי לדקדק מיהא
פתוחין לתוכו. שני בתים
באורך ד' במבוי רחב מאד קאמר ויכול לפתוח פתח החצירות בדופן שמאחריו: והאמר רב נחמן נקיטינן. מסורת
דאמר לחי הבולט מדופנו
פתוחים לשתי חצרות,
של מבוי. פי' בולט יוצא
מאבותינו מנהגל) מרבותינו: ארכו יתר על רחבו. הוי מבוי וניתר בלחי וקורה אבל מרובע דין חצר עליו ואמרי'
שתים לכל חצר, ושתי
ועודף מבנין הכותל כגון
לקמן [יב.] חצר צריכה פס ד' או פס משהו מכאן ופס משהו מכאן היכא דפרוצה במלואה לרה"ר וכיון דאמרת ארכו
חצרות פתוחות למבוי
כתיבת דינרין שהן
(שבת קלא. ולקמן עד.).
ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו ואין שם שיעור פתח דבכולי הך מסכתאמ) אמרי' דאין פתח פחות מד':
בולטות האותיות ולא
ובתים וחצרות פתוחין
שוקעות. אם זה הבולט
בקרן זוית. טפח מן הפתח בדופן האמצעי וג' טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני כזה: לחי
לתוכו. שתי חצרות
פחות מד' אמות נידון
הבולט מדופנו של מבוי. לתוך רוחב המבוי ולא נעשה שם לשם לחי אלא הוציא בניינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק :
נ)
פתוחות לתוכו ובית פתוח
משום (מבוי) [לחי] ואין
לכל חצר, שכן היו
צריך לחי אחר להתירו.
פחות
דירותיהן, לפני כל בית היה
ש"מ דשיעור מבוי ד'
חצר (לקמן יב:).
אמות
בעינן.
ורב יוסף
אמר לך לא אתא לאשמועינן אלא
כל דהוא מד' אמות
ולמעלה נפיק ליה מתורת לחי והרי הוא כמבוי, וצריך הוא לחי להתירו ולעולם אפילו ד' טפחים הוי מבוי.
א) נראה דחסר כאן וצ"ל פתוחין לתוכו ואי בד' היכי משכחת לה ורב יוסף אמר לך דמשכחת לה שהיו פתוחין בו בקרן זוית.