בכל מערבין פרק שלישי עירובין
לג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דהדר
והוא נתכוון לשבות בעיקרו. הלכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי
זקיף. וא"ת והיכי חשיב למעלה מעשרה רה"י הא גדיים
סו א מיי' פי"ד מהלכות
א) שבת ח., ב) בס"א:
נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות
ברשות אחת, או: ברשות
שבת הלכה ח סמג
בוקעין בו תחתיו ואפילו ר' יוסי בר' יהודה לא שרי אלא
(א)
היחיד, ג) בס"א: ביה,
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו ואע"ג דמשוינן להו ניהליה רשות
בהדרן מחיצות וי"ל דמיירי כגון שסתום תחת הזקיפה דלא מצי בקעי שמה סעיף י:
❖
❖
ד) א"נ בלאחר יד [ח"מ],
היחיד לגבי קניית עירוב להקל לאו רה"י גמורה היא שלא יוכל להביא
אי נמי כגון שיש גובה י' באותו זקיפה דחשיב רה"י אע"ג דגדיים
מחוצה להן לתוכן דהא לאו מחיצה
בוקעין כמו עגלות כדאמר בהזורק
איכא ולא חילוק רשות איכא ומאן קא
הגהות הב"ח
(שבת צח.) דהוי רה"י אע"ג דתחתיהן רבינו חננאל
ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי
הוי רה"ר: והא אי בעי מייתי לה
משוי להו בית עירוב הוא דמשוי להו
(א) רש"י ד"ה והוא
למטה דהדר זקיף והא אי בעי מייתי לה דרך
ונתכוון לשבות בעיקרו,
נתכוון וכו' ואייתוה
וכי איכוון לבית דהיתרא איכוון ולא
ומאי למעלה ומאי למטה
דרך עליו. פ"ה דיכול לעלות באילן
עליו כשרבים מכתפין עליו וכדעולא דאמר
א)
פחו' פחות מד' אמות
דהדר זקיף. אי הוי למטה
לשוויה בית דאיסורא. למעלה מי' אין
עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל
כצ"ל והד"א עם דיבור
מעשרה טפחים עירובו
עולא א עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים
עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה
האילן מעשרה ולמעלה רה"י ויביאנו
הקודם: (ב) ד"ה והא אי
עירוב, למעלה מעשרה
מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב: מאי רבי
בעי וכו' לרקיע רה"י הוא
טפחי' אין עירוב[ו]
מייתי מרה"י לרה"ר ולקמן פריך הא
אצלו למקום שביתתו יש סבורים
והרי יכול: (ג) ד"ה נתנו
עירוב דהוא במקום אחד
ומאי רבנן דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה
אי בעי מייתי ליה דרך עליו: ומאי
שר"ל שגם האויר שהוא למעלה מי'
בכלכלה וכו' לפיכך נכתב
ועירובו במקום (אחד)
טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה
למעלה ומאי למטה. בדבר הנוטה
אפילו כנגד הנטייה שהיתה פחותה
בספרים (ואי גרסי' וכו'
[אחר]. ואמרינן והא אי
אסורים) תא"מ ונ"ב ס"א
בעי מייתי ליה דרך עליו,
שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה
טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו בתוך
מי' הוי רה"י ולא עלה זה על דעת
(ד) תוס' ד"ה
אין זה:
פי' עליו על גופו של
לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה
רש"י דלא הוי רה"י אלא כרמלית ומה
שלשה מותר ליטלו נתנו בכלכלה ותלאו
וכלכלה וכו' אם למטה הוי
אדם, ובן עזאי דאמר
ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי
רוחב שלשה כצ"ל תיבת
שפירש ויביאנו למקום שביתתו אין
מהלך כעומד דמי. ויש
באילן אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו
כותל נמחק: [והגריעב"ץ
או' הא לא איפשר
איבעיא ליה למיתני נתנו באילן גבוה
לומר דהיינו לעיקרו של אילן דהא
❖
עירוב דברי רבי וחכמים אומרים כל מקום
גרס רוחב קצר שלשה]:
דגרסינן בהמוציא תפילין
י' אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה
רה"ר גמורה ואע"ג דד' אמותיו
לימא תיהוי תיובתיה
שאסור ליטלו אין עירובו עירוב וחכ"א
עירובו עירוב ומדתני מעלה ומטה
חשבינן כרה"י היינו דוקא למהוי הוא
דרבא דאמר המעביר חפץ
אהייא אילימא אסיפא לימא קסברי רבנן
מתחלת ד' לסוף ד'
משמע דזקוף ויכול להניח למעלה
רב ניסים גאון
ועירובו במקום אחד אבל להתיר
והעבירו דרך עליו כו', פי'
צדדין אסורין אלא ארישא האי אילן היכי
בגובהו או למטה בשיפולו: דהדר
להביא שם מרה"י או לאסור מרה"ר
עליו על כפיפתו של אילן.
לימא קסברי רבנן צדדין
דמי אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא ואי
זקיף. בסוף נטייתו ומשכחת ביה
כשרבים מכתפין עליו,
אסורין. איתה במסכת
שם לא חשיב רה"י דהא לית ליה
וכדעולא דאמר עמוד
שבת בפרק מי שהחשיך
מעלה ומטה בזקיפתו כגון דנטייתו
מחיצות ולא חלק רשות ומשני כשרבים
דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי
ט' ברשות הרבים ורבים
לו בדרך, דהוינן בה
כולה למטה מי' דאי למעלה מי' לא
מכתפים עליו על נטיית הנוף הנמוכה
מכתפין עליו וזרק ונח על
בצדדי בהמה וצדדי אילן,
אמר רבינא רישא דאית ביה ארבעה סיפא
גביו חייב. מאי רבי ומאי
אי כאילו עצמו וכבהמה
משכחת בזקיפתו מעלה ומטה: והא
מי' דהוי רה"ר כדעולא וקיימא לן
דלית ביה ארבעה וכלכלה משלימתו לארבעה
רבנן, דתניא נתנו באילן
עצמה דאמו ואסור
אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כי הוי
במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר
(אפילו) למעלה מעשרה
להשתמש בהן בשבת אי
ורבי
חוץ לד' אמות נמי ולמעלה מי' כיון
אפילו למעלה מעשרה חייב דתנן
טפחים [אין] עירובו
לא. ובסופה פסקו ההלכה
עירוב למטה מעשרה
ואמרו הילכתא צדדין
דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה"י (ב) הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה
בהזורק (שם דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט
טפחים עירובו עירוב
אסורין צידי צדדין
מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה"י ומביאנו למקום
חייב שכך היתה עבודת הלוים ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר את
ואסור לטלטלו, נתנו
מותרין. ואית דמקשי עלה
שביתתו: כשרבים מכתפין. על נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה
העירוב רחוק חוץ לד' אמות וחייב אפילו זה כנגד זה כדאי' בהזורק
בכלכלה ותלאו באילן
ואמר וכי מאחר שנפסקה
אפי' למעלה מעשרה
הלכה כי הצדדין אסורין
מי' דהויא רה"ר כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה דרך אוירה
(שם דף צז.) א"ר אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא
טפחים עירובו עירוב
למה מתמיהין בכאן
של נטייה עובר באויר רה"ר וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרה"י
בני קהת ומקום עקירתו והנחתו הוי רה"י וקשה אכתי אי בעי זריק ליה
ואסור לטלטלו דברי
בעירובין לימא קא סברי
דרך אויר רה"ר אפילו למעלה מי' חייב דתנן בפרק הזורק (שבת דף צו.)
עד נגד מקום השביתה דזורק פטור ור"י מפרש והא אי בעי מייתי ליה
רבי, וחכמי' או' כל
רבנן צדדין אסורין
מקום שאסור לטלטלו
וחוזרין (ודומין) [ודוחין]
היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור המושיט חייב שכך היתה עבודת
דרך עליו היינו שיניחנו על הנטייה שהיא כרמלית ויחזור ויביאנו
אין עירובו עירוב. רבנן
אותה לפי הפירוק שפירקו
הלוים: עמוד ט'. דוקא נקט ט' כדאמר ביציאות השבת (שם ח.) דפחות
לעיקרו של אילן שהוא מקום שביתתו ממש ומשני כשרבים מכתפין עליו
אהייא, אי נימא אסיפא
בסוף. ויש לי לפרק על זו
מג' ארעא סמיכתא היא דדרסי לה רבים מג' עד ט' לא מדרס דרסי לה
אנתנו בכלכלה, נימא
הקושיא ולומר כי זה
דהשתא לא מצי מנח ליה על נטייה דהוי מוציא מרה"י לרה"ר והואיל
רבנן סברי צדדין אסורין
שאמרו בעירובין לימא
מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו
ואי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה ליכא למימר דכי זריק ליה
להשתמש בהן, שהכלכלה
קסברי רבנן צדדין אסורין
רה"ר היא אלא כרמלית ט' חזיא לכתופי והוי רה"ר עשרה רה"י:
נמי אכתי לא הוי עירוב אלא משום דד' אמות חשיבי רה"י ועולה עד
התלויה באילן בצידי
אלו הדברים חוזרין לעיקר
האילן היא. ואע"ג
דברי רבנן, כל שהוא
וזרק. מתחילת ארבע לסוף ד': ונח על גביו חייב. דהויא לה
לרקיע וכולי האי וודאי לא אמרינן הואיל אך קשה דאכתי משכחת לה
דגרסינן בסוף שבת
משום שבות לא גזרו א)
עקירה והנחה מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר אבל אין רבים מכתפין
דאינו חייב כגון בזה עוקר וזה מניח ד) אי נמי דכי מטי ליה עד מקום
והילכתא צדדין אסורין.
עליו בין השמשות.
עליו אע"ג דזרק ד' אמות ברשות הרבים כיון דלא הויא הנחה ברה"ר
הנטייה יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי' דהא דמחייב בהזורק
הני מילי בשבת עצמה
וכשהגיעו
הדברים
אבל בין השמשות לא
לצדדים התמיהו ואמרו
פטור: למעלה מעשרה אין עירובו עירוב. וכדאוקימנא מתניתין
מעביר למעלה מעשרה היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה דהכי
גזרו בהו רבנן בצדדין
לימא קא סברי רבנן צדדין
בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות והדר זקיף:
מוקי לה ההיא דפ"ק דשבת (דף ח:) גבי אסקופה דאם נטל ונתן שלשתן
איסורא. אלא ארישא נתנו
אסורין בין השמשות.
ואסור ליטלו. אפילו האי דלמטה מעשרה אסור ליטלו למחר בשבת
פטורין ופריך נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו' ומשני
על האילן עצמו, היכי
וחזרו ודחו כי בין
דמי אי דלית ביה רוחב
השמשות לא גזרו רבנן
אם רצה לאוכלו משום דמשתמש באילן ואפילו הכי קני ליה עירוב
התם לא נח הכא נח ונראה לי דבכל הנהו כיון דבקל יבא לידי איסור
ד' טפחים, פחות מד'
אלא על אילן גופו אבל
בין השמשות דכיון דשמוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין
דאורייתא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן
טפחים מקום פטור הוא,
על צדדים [לא גזרו] אלא
(דף לד:) גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום: אי דאית ביה ארבעה
השמשות ואי הוה בעי למשקליה ההיא שעתא מצי שקיל. כל איסור
ואי דאית ביה ד' (אמות)
בשבת עצמה, אבל בבין
[טפחים] כו'. ופירשה
השמשות לא גזרו.
שבת ויו"ט דהוי מדרבנן קרי שבות: בתוך ג'. הניח עירובו באילן
כי נתנו בכלכלה מאי הוי. דכיון דהאילן רשות היחיד הויא ליה כלכלה
רבינא [רישא] דאית ביה
למטה משלשה סמוך לקרקע: מותר ליטלו. בשבת דכל למטה
חורי רה"י ובחורי רשות היחיד אין לחוש אם גדיים בוקעים בו:
[ד'] טפחים סיפא דלית
א) נראה דצ"ל גזרו עליו
וכלכלה משלימתו לד'. פירש"י אף על גב דבראשו הוי ד'
משלשה אפילו באילן לא גזרו עליו דהוי כארעא סמיכתא והכי נמי
ביה ד' טפחים, וכלכלה
בהשמ"ש.
משלימתו לד' טפחים
תנן בפרק בתרא (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב
לא הוי רה"י הואיל ואין בתחתיו רוחב ד' ולא הוי רה"י
עליהן: נתנו בכלכלה כו' אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב. לקמן
אלא אם כן מתחיל להיות רחב ארבעה בתוך ג' הסמוכין לארץ ולא
מפרש בשאין האילן רחב ד': ואסור ליטלו לא גרסינן. דאי גרסינן
נראה דבשלהי פ' הזורק (שבת דף קא.) אמר עמוד גבוה י' ובראשו רחב
אמאי מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין
ארבע אם למטה (ד) רוחב כותל שלשה זרק ונח על גביו חייב
ואדרבי לא מתמה ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרין כל מקום שאסור
כיון דרוחב שלשה לא בקעי גדיים וצריך לומר באין בתחתיתו ג':
ליטלו כו' לפיכך נכתב בספרים (ג) ואי גרסינן ליה טעמא משום דקסבר
ורבי
צדדין אסורין: אילימא אסיפא. דקאמר רבי נתנו בכלכלה עירובו עירוב ואמרי ליה רבנן הואיל וסוף סוף אסור ליטלו בשבת משום
שימוש אילן אין עירובו עירוב דגזרו על השבות בין השמשות: נימא קסברי רבנן צדדין. דאילן אסורין כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו אי
הוה שקיל לעירובו אפילו בשבת בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן ופלוגתא היא בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד:) איכא למ"ד אסור ואיכא
למ"ד מותר והשתא נימא מהכא צדדין אסורין וניהוי ההוא דשרי כיחיד במקום רבים ותיהוי הך מתניתא סייעתא למאי דפסקינן התם הלכתא
צדדין אסורים: אלא ארישא. קיימי רבנן דקאמר רבי נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע"ג דהוא
ועירובו ברה"רב) כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב: אי דלית ביה ארבעה. רוחב:
מקום פטור הוא. דכל פחות מרוחב ד' קי"ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל רה"ר ואצל רה"י אם עומד ביניהן כדאמרינן
(שם דף ו.) עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ואפילו איסורא דרבנן ליכא והכא כי נתנו למעלה מעשרה לאו
ברה"י הוא ואמאי אין עירובו עירוב הרי יכול ליטלו לרשות הרבים: ואי דאית ביה ד'. ומשום הכי קאסר ליה רישא סיפא אמאי מהני ליה
כלכלה הא רשות היחיד הוא ואסור: רישא דאית ביה ד'. ומשום הכי למעלה מי' אין עירובו עירוב דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י: סיפא דלית
בהג) ד'. ומשום הכי לאו רה"י היא. וכלכלה דנקט משום דרבי סבר לה כר' יהודה דאמר [ע"ב] עירוב המונח למעלה מי' לא הוי עירוב ואפילו נתכוין
לשבות למעלה אלא א"כ מונח על גבי מקום ארבעה הלכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב על גבי מקום ארבעה אלא כלכלה משלימתו לארבעה:
וסבר