ה:
מבוי
שהוא גבוה פרק ראשון עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פחות
ה)פחות מד' אמות. ברוחב המבוי נידון משום לחי וסמכינן עליה ואע"ג
מארבע
אמות נידון משום לחי. וסמכינן עליה ואע"ג
לג א ב ג ד מיי' פי"ז
א) [שבעיעב"ץ],ב) [בס"א:
בארבעה], ג) [שבת לד.
דלאו לשם לחי איקבע דקיימא לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו
מהלכות שבת הלכה
דלאו לשם לחי הוקבע משום דקיימא לן כאביי בלחי
כב טוש"ע א"ח סי' שסג
לקמן מה: ביצה ג:],
דכשרו): ד' אמות. אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד' אמות נידון
העומד מאיליו ואפילו לר"ת דפסק כרבא מ"מ הכא איירי אליבא
❖
ד) [בס"א: חנן], ה) [מכאן
סעיף יב:
משום מבוי כלומר כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי
דרב הונא ואביי מרב הונא דייק לה
לקמן בפירקין (ד' טו.) ונראה
שייך עוד לע"א], ו) [לקמן
טו.], ז) [ע"כ שייך לע"א],
מבוי הכא נמי נפיק מתורת לחי דלא
דרש"י מדקדק דמיירי הכא בלא
ח) בס"א: מותרת,
סמכינן עליה אע"ג דאי עבדיה
רב ניסים גאון
הוקבע לשם לחי מדמפליג בין ד'
א פחות מארבע אמות
נידון משום לחי ואין
ט) בס"א: כעשר, י) בס"א:
משום לחי הוי כשר דמשום דריבה
❖
לפחות מד' דאילו עבדיה לשם לחי
בארבעה,
צריך לחי אחר להתירו ד' אמות נידון משום
חצר שאינה ניתרת בלחי
בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא
וקורה ניתרת במרובה
הוי כשר בכל ענין דמשום דריבה
מבוי וצריך לחי אחר להתירו אותו לחי
עומד על הפרוץ. לפנינו
כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה
בסתימתו לא גרע מלחי משהו
בזה הפרק פרשו כי החצר
היכן מעמידו אי דמוקי ליה בהדי' אוספי הוא
הגהות הב"ח
לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל
כדפי' רש"י בסמוך אבל ההיא דלקמן
צריכה פסין ואין מועיל
דקא מוסיף עליה אמר רב פפא דמוקי ליה
ב
(א) תוס' ד"ה ארבע וכו'
לה לחי וקורה כלום. וזהו
ולשווייה לחי דכיון דנפק ליה מתורת
(דף י.) דלחי המושך הואיל והוי
למאן דאמר. נ"ב לקמן
שאמרו חצר ניתרת בפס
לאידך גיסא רב הונא בריה דרב יהושע
לחי ונמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך
לאורך המבוי ואינו סותמו דנידון
בדף יב ע"ב: (ב) ד"ה
אחד, ר' אומר בב' פסין,
אמר אפילו תימא דמוקי לה בהדי' דמטפי
לחי אחר להתיר המבוי. אלמא מדקתני
משום מבוי אפילו הוקבע לשם לחי
ג
וספק וכו' וי"ל דהכא קאי
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן
❖
אליבא דרב הונא:
חצר צריכה ב' פסין.
דבציר מד' אמות לא הוי מבוי
ביה או דמבצר ביה אמר רב הונא בריה
ולהכי כי דייק מיניה לקמן (ד' י.)
וטעמו שלדבר שהיא
לאפוקי מתורת לחי שמע מינה הכשר
שמע מיניה תלת לא קאמר שמע
דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי שמונה
ניתרת בעומד מרובה על
מבוי בד' אמות : בהדיה. אצלו ברוחב גליון הש"ס
מינה ד' דלחי העומד מאליו הוי לחי
הפרוץ, כי כל מחיצות
ז)
אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על
א)
שלשבת צריכות עומד
המבוי: באידך גיסא. אצל כותל
ולקמן (דף ט.) פרש"י ולרשב"ג ליהוי
הפרוץ וקל וחומר מחצר ומה חצר שאינה
תוס' ד"ה ארבע. אפילו
מרובה על הפרוץ חוץ
האחר כנגדו: דמטפי ביה או דמבצר
כנראה מבחוץ ושוה מבפנים שכן דרך
למ"ד. נ"ל דמוכח כן דהא
מפסי ביראות כמו שאנו
ניתרת בלחי וקורה ניתרת בעומד מרובה
ביה. גבוה ממנו או נמוך ממנו.
מרא דשמעתין הוא ר"ה
מעמידי לחי שמושכין קימע' כלפי
עומדים לפרשו וכל שכן
על הפרוץ מבוי שניתר בלחי וקורה אינו
ואיהו ס"ל לקמן דף טו
המבוי שמועיל בו לחי
א"נ או עב ממנו או דק ממנו כדי
חוץ א"כ משמע דר"ל אע"ג דהוקבע
דלחי העומד מאליו הוי לחי
וקורה שיועיל בו עומד
דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ מה
שימשך ממנו ולחוץ או הימנו ולפנים:
מרובה על הפרוץ. מה לשם לחי נידון משום מבוי:
וזהו למ"ד לחי משום
ארבע אמות נידון משום מבוי.
מחיצה עיי"ש: ד"ה אינו
לחצר שכן פרצתה בעשר תאמר במבוי
במבוי שמונה. שרחב שמונה אמות
לחצר שכן פרצתה בי'.
דין. דבחצר הפס מהני
כבר הזכרנו מה שאמרה
וכל שכן אם יותר: אבל במבוי שבעה
$ אפילו למ"ד (א) (לקמן
שפרצתו בארבע קסבר רב הונא בריה דרב
ב)
משום מחיצה. עיין לקמן
המשנה בזה הפר' כל
ניתר. המבוי ואע"פ שאין זה לחי
ד' טו.) לחי משום מחיצה דהיה לו
דף ט ע"ב תוס' ד"ה
פרצה שהיא כי' אמות כו'.
יהושע מבוי נמי פרצתו בעשר למאן
כותל:
וגם בפרק חלון כותל
הואיל וסתימת הפתח מרובה על
להועיל יותר אם סותמו מ"מ היכר
קאמרינן לרב הונא והא רב הונא פרצתו
שבין ב' חצרות גבוה י'
הפרוץ: ומה חצר. מרובעת או רחבה
קצת בעינן ואע"ג דהיכא דהעמידהו
טפחים. נפרץ הכותל עד
בד' סבירא לי' רב הונא בריה דרב יהושע
יותר על אורכה שאינה ניתרת בלחי
לשם לחי לפי' הקונטרס מועיל אע"ג
י' אמות מערבין שנים ואם
טעמא דנפשיה קאמר רב אשי אמר אפילו
רצו מערבין אחד מפני
וקורה אם נפרץ כותל שעל פני רשות
דאין היכירא מ"מ י"ל כשהועמד לשם
שהיא כפתח. כבר נתברר
לך כי פרצת חצר בי', ומה לחי יש קול ואיכא היכירא: תימא ד במבוי שמונה נמי לא צריך לחי מה
הרבים על פני כולו והעמיד בו לחי
אותו לחי היכן מעמידו. במבוי
נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה
משהו אינו מתיר אא"כ יש בו פס ד'
שאמרו פרצת מבוי בד',
כבר מפורש אחר כן ר'
כדאמרינן לקמן בפרקין (ד' יב.)
על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי
רחב יותר משמונה קא בעי
הונא אמר אחד זה ואחד
פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה:
דברוחב ח' היכן שיעמידנו הוי
❖
מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה
זה בד'.
עומד מרובה: קל וחומר מחצר.
ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ.
ספק דבריהן וספק דבריהן להקל: אמר
ג)
אפילו נפרצו בה פרצות הרבה בד'
אע"ג דחצר ומבוי שוין דכשהן מרובעין
רב חנין ד) בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ
רבינו חננאל
מחיצותיה סביב ונשתייר שם מן
צריכין פס ד' ואם ארכן יותר על
מצידו
העומד עד שרבו עומדים על הפרוצות
ומיבעיא לן הא דתני
רחבן ניתרין בלחי וקורה מכל מקום
בבולט וצריך לחי להתירו
מותרותח) בלא שום תיקון: מבוי שניתר. פתיחת כותלו הסמוך לרשות
עביד קל וחומר שפיר דבמקום דלא מהני לחי וקורה דהיינו במרובעים
אותו לחי היכן מעמיד,
הרבים בלחי משהו:
אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ.
מהני עומד מרובה ואמחיצה רביעית הוא דעביד קל וחומר דליהני
אם מעמידו בראשו של
בולט נמצא מוסיף עליו.
בלא שום סימן אחר. ומיהו מבוי שמונה אע"ג דבהאי קל וחומר נמי
עומד מרובה אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ליכא למילף
דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו לחי: אינו דין שיהא ניתר
ופריק רב פפא דמוקים
מצי למישרייה דהא יותר מארבעה טפחים הוי האי פס וחצר משתרייא
ליה כנגדו בכותל האחר
בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע שם ולא לשם תיקון פס הוקבע
בעומד מרובה. פירש בקונט' ומיהו במבוי ח' אע"ג דבהאי ק"ו
שכנגדו. רב הונא א'
לעולם אינו מעמידו אלא
שם כי היכי דיצא מתורת לחי יצא מתורת פס ולא מנכרא מילתא
נמי מצי למשרייה דהא יותר מד' הוי האי פס וחצר משתריא בפס
בראשו של בולט, וכגון
ואמרינן זהו פתחו ולא נעשה בו תיקון להתירו: חצר אין פירצת
ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע ולא לשם תיקון פס הוקבע כי
שבולטו יתר או פוחתו,
עשר אוסרת בה אא"כ הוי מלואו בכותל או יותר מעשר והכי
היכי דאפקינן מתורת לחי אפקינן נמי מתורת פס ור"י פי' דאין
שיהא נראה או בולט או
שוקע, אבל משוה עם
קיימא לן במתניתין (לקמן ד' טו:) כל פירצה שהיא בעשר ט) אמות
סברא ללמוד לענין תורת פס מחצר $ דבחצר הפס מהני משום מחיצה
אותו לחי הבולט לא.
מותרת: תאמר במבוי. דאמר רב הונא בארבעה לקמן (ד' ו.):
משום הכי כל שכן דמהני היכא דסותמו טפי אבל במבוי שהקילו
אמר רב הונא בריה דרב
למאן קאמרינן לרב הונא. האי ק"ו אליבא דמאן קאמר ליה רב הונא
חכמים בלחי אפי' למ"ד משום מחיצה צריך שיהא שם לחי עליו אבל
יהושע לא אמרן אלא
במבוי ח' אמות. שנמצא
בריה דרב יהושע אליבא דרב הונא רביה תלמידיה דרב דהא הך
לענין עומד מרובה הוי ק"ו טוב משום דהוי מחיצה גמורה שמועיל
הבולט ד' אמות, ונמצאו
שמעתין דלחי הבולט רב הונא אמרה ומילתיה דרב הונא קא מפרש
בכל ד' דפנות אבל לחי ופס לא מהני אלא במחיצה רביעית וליכא
עוד ד' אמות מבוי.
רב הונא בריה דרב יהושע: פירצתו בד' סבירא ליה. לקמן בשמעתין:
למימר פס ד' אמות יוכיח דמהני בחצר ולא מהני במבוי אף אני
והכל צריכין דבר להתירו.
אבל מבוי ז' אמות וד'
טעמא דנפשיה קאמר. והכי קאמר במבוי שמונה קא מסתברא
אביא עומד מרובה דכיון שאין יכול ללומדו מק"ו הכא נמי ליכא
מהן לחי הבולט, אין
מילתיה דרב הונא אבל במבוי שבעה לא מסתברא כוותיה דאיכא
למימר תוכיח ועוד מה לפס ד' אמות שכן לא מהני אלא במחיצה
צריך לחי אחר להתירו,
רביעית תאמר בעומד מרובה דמהני בכל ד': תאמר במבוי
למישריה בקל וחומר: אי עומד. מרובה על הפרוץ שהיו ארבע
אלא נידון כעומד מרובה
על הפרוץ מק"ו וכו'.
אמותיו של לחי שוחקות ונמצא פרוץ חסר מארבע הרי ניתר בכך:
שפירצתו בארבע י). וא"ת והיא גופיה נילף מק"ו מחצר שיהא פרצתו
ופרקינן מה לחצר שכן
ואי פרוץ. מרובה נמצא שאין ד' שלימות בלחי ונידון משום לחי
בעשר ומאי טעמא דרב הונא דאמר בארבע וי"ל דלא שייך ק"ו
פירצתה בעשר, דתנן חצר
שנפרצה מב' רוחותיה
דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם: מאי אמרת. לאוסרו דילמא
אפרצת עשר משום דהיא הנותנת דבשביל שמבוי ניתר אפי' בלחי
וכו'. ואוקמה רב בעשר
צמצם וכי הדדי נינהו ואין כאן לחי שהרי יש בו ארבע אמות ולא
משהו הוי פרצתו בד' ואפילו לאידך לישנא דאמר לקמן (ד' י.) גבי
וכגון שנפרצה בקרן זוית
עומד מרובה: הוי ספק דבריהם. שמא צמצם ואסור ושמא לא
פסי ביראות כיון דאקילו בהו חד קולא אקילו בהו קולא אחריתי
דפתחא בקרן זוית לא
עבדי אינשי. תאמר במבוי
צמצם ומותר דטלטול מבוי מדרבנן הוא וספק דבריהם להקל:
התם משום עולי רגלים הקילו קולא יתירא מפני דוחקן וא"ת א"כ
שפירצתו בד'. ופרקינן
מאי פריך מה לחצר שכן פרצתו בי' מה פירכא היא זו נימא היא
מצידו
סבר רב הונא בריה דרב
הנותנת משום דלא התרתיו אלא בעומד מרובה שרי עד עשר וי"ל דהיא הנותנת לא אמרי' אלא לסתור הק"ו אבל לסתור הפירכא
יהושע פרצת מבוי נמי
כדי לקיים הק"ו לא אמר: שפרצתו בד'. וא"ת ונעשה ק"ו מלחי וקורה שאין מועיל בחצר מהני במבוי עומד מרובה כו' וי"ל
בעשר. ורב אשי אמר
אפילו תימא במבוי ח'
דאיכא למימר פירצ' עשר תוכיח וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני דמהני
לא צריך לחי, מה נפשך
וכן שיועיל לחי וקורה לחצר ליכא למילף דגמירי דבעי פס ארבעה ועוד דמעומד מרובה ליכא למילף דמה לעומד מרובה דמהני
אי עומד נפיש הרי הותר
בכל ד' דפנות וממבוי נמי ליכא למילף דמה למבוי שכן פרצתו בארבעה לרב הונא: וספק דבריהם להקל. וא"ת תיפוק ליה
בעומד מרובה על הפרוץ,
אי פרוץ נפיש נידון
דקיימא לן בפירקין (ד' טז:) דפרוץ כעומד מותר וי"ל דהכא (ב) קיימא לן אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דאית ליה לקמן
משום לחי, מאי אמרת
כי הדדי נינהו הוי ספק
(ד' טו:) פרוץ כעומד אסור וא"ת ואמאי הוי ספק דבריהם הא קיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם דקיימא לן כרב פפא
דדבריהן וספק דדבריהן
דאמר פרוץ כעומד מותר ואי לא אפשר לצמצם ליחוש דילמא פרוץ מרובה וכן בפרק ב' דחולין (ד' כח:) דפליגי במחצה על
להקל. אמר רב נתן בר'
מחצה אי הוה כרוב משמע דאפשר לצמצם והא דאמרינן בפרק ג' דיבמות
(ד' כח.) לא סתם לן תנא כר"י הגלילי דאמר אפשר
אבא אמר רב פירצת מבוי
לצמצם היינו בידי
שמים ובהזורק (גיטין ד' עח.) גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה
דאמר וניחזי הי מינייהו קדים וכ"ת כשבאו שניהן בבת
אחת