לח:
בכל מערבין פרק שלישי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
הרי זה חמר גמל. דלמא חדא קדושה היא וקנה עירוב לשני ימים
רבה משום הכנה דתניא. ר"ת מחק מספרו דתניא משום
צ א מיי' פ"ח מהל'
א) [ביצה ד.], ב) בנו של ר'
כצ"ל, ג) בנו של כצ"ל,
והפסיד אלפים שכנגד עירובו וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו
עירובין הל' ח ט סמג
דאמר בריש ביצה (דף ב:) רבה לטעמיה דאמר רבה והיה
ד) [נדה מו:], ה) [ביצה ד.],
עשין דרבנן א טוש"ע א"ח
לו בלא עירוב ודלמאי) ב' קדושות הן ולא קנה עירובו אלא ליום אחד
ביום הששי והכינו ואי ברייתא היא מאי קאמר לטעמיה ואין זו קושיא
ו) ביצה ב: ע"ש, ז) [לעיל
סי' תטז סעיף ב:
ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים וממה נפשך בהנך
דנקט לטעמיה משום דרבה הביא הברייתא תחילה לבית המדרש ואין
צא ב ג מיי' פ"א מהל'
לו.], ח) לקמן מה: וש"נ,
ט) ס"א ויש לו אלפים,
יו"ט הלכה יט סמג
אלפים אמה משתרי: אין מערב
להקשות מן הברייתא לרבי יוחנן דלית
י) אולי צ"ל דדילמא,
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
ברגליו בשני. א"צ לערב דודאי
ליה הכנה בפ"ק דביצה (דף ד.) דילמא
הרי זה חמר גמל רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר'
כ) בס"א: בשתיקה, ל) [דף
תקג סעיף א וסי' תקיג
קדושה אחת נינהו וכחדא יומא אריכא
לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא
מה.], מ) [וע"ע תוס'
סעיף ה וסי' תקכז ס"א
יוחנן בן ברוקה אומרים עירב ברגליו בראשון
פסחים קטז. ד"ה מה ותוס'
[וסי' שכב ס"ב]:
הוי: חד מינייהו ר' אלעזר. כל רבי
ועוד דאיכא פלוגתא דתנאי בפ"ק
אין מערב ברגליו בשני נאכל עירובו ביום
❖
צב ד מיי' פ"ח מהל'
ביצה ב: ד"ה והיה],
אלעזר סתם בש"ס שהוא תנא רבי
דביצה (דף ג.) ורש"י פירש בביצה
עירובין הלכה יא יב
ראשון יוצא עליו בשני א) אמר רב הלכה כד'
אלעזר בן שמוע הוא: סתימתאה.
דרבה לטעמיה דאמר אליביה באלו
יג טוש"ע א"ח סי' תטז
זקנים הללו ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות
א
סעיף ג:
קרי כל מי שראה רבי דבריו במקומות
עוברין (פסחים מז:) דמוקצה דאורייתא
תורה אור השלם
צג ה מיי' שם הלכה ט
הן ואלו הן ד' זקנים רשב"ג ור' ישמעאל ב) בר'
הרבה ושנאן במשנה סתם: איפכא
מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע
1. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי
טוש"ע שם סעיף ב:
יוחנן בן ברוקה ור"א בר"ש ור' יוסי בר יהודה
צד ו מיי' פכ"ד מהל'
שמעינן להו. לעיל: וכן א"ר שמעון.
התם דהדר ביה:
וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ
ואין יו"ט מכין לשבת. דקרא משמע
שבת הלכה ב סמג
נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו
וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר
סתימתאה ואיכא דאמרי חד מינייהו רבי
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
בשני: וליחשוב נמי רבי. דשמעינן
ביום הששי שהיה יורד המן
❖
אלעזר ומפיק ר' יוסי בר יהודה סתימתאה
שו סעיף א [וברב אלפס
שמות טז ה
ליה לעיל [ע"א] בהדיא: תני לה ולא סבר
שבת פרק כג דף עא
ואמר במדרש (מכילתא פרשת בשלח)
והא רשב"ג ור' ישמעאל בר רבי יוחנן בן
ג)
❖
ע"ב]:
לה. ולדברי ר' אליעזר קאמר: רבנן
דדרשינן שלא ירד מן לישראל בשבתות
ברוקה איפכא שמעינן להו איפוך אי הכי
גליון הש"ס
נמי. הנך רבן שמעון ור' ישמעאל נהי
וימים טובים ויש מדרשים חלוקים
היינו רבי אימא וכן אמר רשב"ג וכו' וליחשוב
רש"י ד"ה מערב אדם
דקתני וכן דלמא תנו ולא סברי לה:
דדרשי' ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו
רב ניסים גאון
נמי רבי רבי תני לה ולא סבר לה רבנן
שני עירובין כו' כיון דלן
ד)
רב גמרא גמיר לה. מרביה דהנך
במן ובאתה קדשת וברכתו מכל הימים
בה כד"א דמי. עי' לקמן
אלא מעתה יערבו בלגין.
נמי תנו לה ולא סברי לה רב גמרא גמיר
ארבעה זקנים סבירא להו כר"א אבל
❖
וקדשתו מכל הזמנים משמע דירד מן
דף ס ע"ב תד"ה אין אלו:
היינו מתני' שהזכירוה
לה כי נח נפשיה דרב הונא עייל רב חסדא
רבי תני ולא סבר לה: מי סברת סוף
לשעבר, לגין טבול יום
ביו"ט ולפי זה צ"ל דהששי משמע
מ)
שמלאהו מן החבית
היום. של ע"ש קונה עירוב דהוי יו"ט
המבורר דהיינו חול כמו הירך
למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה
שלמעשר טבל כולי'.
מכין לשבת: יערבו בלגין. לגין מוסף רש"י
המיומנת שבירך (חולין דף צא.)
:
כמאן כר' יוחנן בן נורי.
כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר שתי קדושות
והא בעינן סעודה. וא"ת והא
שבת ויו"ט. הסמוכין,
בפרק מי שהוציאוהו גוים
טבול יום דתנן לעיל בפירקין (דף לו.)
הן והא איתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה
ה)
ב
והוא הדין ליום טוב ושבת
דתנן מי שישן בדרך ולא
שמילאהו מן החבית של טבל ואמר
ראויה היא לאותן שבתחומו
(ביצה ד.). והיה ביום
ידע עד שחשיכה יש לו
בזה אסורה בזה אמר רבה התם משום
הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך
כמו שמערבין לישראל בתרומה כיון
הששי והכינו. והזמינו,
אלפים אמר לכל רוח
הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו חול
ו)
ג
כגון מכאן אני אוכל למחר,
דברי ר' יוחנן בן נורי.
1
דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בה
שראויה לכהנים וי"ל דכמו שצריך
דאי משום הכנה בידים
ופירושו בתלמוד כי
מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין
לא אמר כלום אלמא סוף היום קונה
בלילה דהיינו שעת קניית העירוב
ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד
מדבריו אלו נתברר שהיה
לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב א"ל אביי
עירוב ואכתי טבל הוא: ה"ג אלא
שיהא הוא ועירובו תוך התחום דאם
יום, בהדיא כתיב את אשר
סובר דחפצי הפקר קונין
תאפו אפו, אלא הזמנה
שביתה. אמר ליה רבא בר
הא דתנן ר' אליעזר כו' הא בעינן
אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו
נתגלגל העירוב חוץ לתחום לא הוי
בפה קאמר, וכתיב ביום
רב חנן לאביי אי הוה
סעודה הראויה מבעוד יום וליכא:
עירוב ה"נ צריך שתהא תוך תחומו
בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני
הששי, וסתם ששי חול הוא
שמיעא ליה למר. כלפי
מערב אדם שני עירובין. וקס"ד זה
ואחשבה רחמנא לסעודת
מבעוד יום והא דקאמר והא בעינן
רבא הוא אומר דאמר
מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא קא מכין מיו"ט
שבת שיזמיננה מבעוד יום
דאזיל ושתיק יתיב. והוא
לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים
סעודה הראויה מבעוד יום וליכא
❖
לשבת א"ל רבה מי סברת סוף היום קונה
ובחול (ביצה ב:). ואין
רבה בר נחמני רבו דאביי.
למערב וכי קנה לו יום ראשון למזרח
תימה דמשמע דניחא ליה אי לא
יו"ט מכין לשבת. ויו"ט
עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה
נמי קרוי שבת ובעיא
אי הוה בעי למיזל למערב העיר
בעינן סעודה הראויה מבעוד יום
לעצמה אלא מעתה יערבו בלגין בעינן
סעודתו הזמנה והזמנתה
פסיעה אחת לא מצי אזיל דממקום
רבינו חננאל
ואע"ג דסבר סוף היום קונה עירוב
בחול, אבל סעודת חול לא
סעודה הראויה מבעוד יום וליכא אלא הא
עירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח
ואמאי כיון דס"ד דמנח אלפים לכאן
חשיבא ולא שייכא בה
[הרי] זה חמר גמל. רבן
הזמנה (שם). חפצי
דתנן ר"א אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה
שמעון בן גמל' [ו]ר'
והרי מעירובו ועד עירו הוי אלפים
ואלפים לכאן היכי קנייה ליה סוף
הפקר קונין שביתה.
(שמעון) [ישמעאל] בנו
וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה
היום עירוב ושביתתו הא עדיין בסוף
ובין מלאחריה מערב אדם שני עירובין הא
כלים שאין להם בעלים
של ר' יוחנן בן ברוקה או'
$ כיון דלן בה כד' אמות דמיא ליה
היום ד' אלפים רחוק מעירובו:
וחשיכה להם במקום אחד,
עירב ברגליו בראשון [אין]
בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא מי
ז)
הא קא מכין מיו"ט לשבת. וא"ת
אע"ג שלא נתכוין להם
מערב ברגליו בשיני, נאכל
אבל טפי לא מצי אזיל ליה והיכי קני
סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן
אדם להקנותן שביתה,
עירובו בראשון (אינו)
ליה עירוב דבמערב בבין השמשות
אמאי לא פריך לרב יהודה
קונין שביתה במקומן ואין
יוצא עליו בשיני. אמר רב
ובסוף אלפים אמה לכאן לא ד דמנח ליה
הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום
גופיה ממלתיה דנפשיה דע"כ אית
אדם יכול לטלטלן משם
הלכה כד' זקינים רבן
בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה
יותר מאלפים לכל רוח
שמעון בן גמל' ור'
והא אי הוה בעי למיזל ומיכליה
ליה הכנה מדקאמר אין מערבין
ואפילו עירב לצד אחר
ישמעאל בנו של ר' יוחנן
לכאן אלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו
מבעוד יום לא מצי אזיל: בסוף
תחילה בפת והא קאמר עירב ברגליו
(לקמן מה:) והמוצאן מוליכן
בן ברוקה ור' אלעזר בר'
יום ראשון מערב ברגליו יום שני עירב בפת
אלפים. דתו לית ליה לצד שכנגדו
ממקום מציאתן אלפים לכל
ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני
שמעון סתימתאה ור' יוסי
רוח ואינו מוליכן למקום
ב"ר יהוד' סתימתאה,
ביום ראשון כלום: לא דמנח ליה
ביום ראשון מערב בפת ביום שני הא קא
וי"ל דהא דקאמר מערב ברגליו
שערב שם, דיש להם
וכולהו אליבא דר' אליעזר
בסוף אלף כו'. דלא הוה צריך למיזל
ביום שני ברייתא דלעיל קתני לה
❖
מכין מיו"ט לשבת א"ל מי סברת דאזיל
שביתה לעצמן (ביצה לח:).
דאמר שתי קדושות הן.
לא בראשון ולא בשני אלא שלשה
דפליגי בה רבי יהודה ורשב"ג והא
ואקשינן והא רבן שמעון
ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב כמאן כרבי
ה
בן גמל' ור' ישמעאל בנו
אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל
דקא מייתי מלתיה דרב יהודה לפי
יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה
של ר' יוחנן בן ברוקה
ח)
רבינו חננאל (המשך)
צד הילכך ביום ראשון אע"פ שקנה
שלא היתה ידוע להם תדע דלקמן
איפכא שמענא להו.
אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן
ט)
עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו
אם תחילת היום קונה
כלומר דלא כר' אליעזר
קאמר אמלתא דרב יהודה אמר
עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא בישן דלא
עירוב אמאי לא [הוי]
דאמר שתי קדושות
במערב דהא ממקום עירוב שבמזרח
שמואל ובאותו הפת והיכי מפרש
עירוב. ומשנינן התם
קאמרי, דהא עירב ברגליו
מצי אמר אבל בניעור דאי בעי למימר מצי
עד עירוב שבמערב אלפים הוא דהוו:
שמואל מלתיה דרב יהודה שהיה
דבעינן סעודה הראויה
בראשון אין מערב ברגליו
מבעוד יום וליכא, דהא
בשיני, נאכל עירובו
אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי
עירב בפת בראשון מערב בפת
תלמידו אלא ודאי רב יהודה
מבעוד יום טבל הוה, ואין
בראשון יוצא עליו בשיני.
ברייתא קתני:
בשני. לקמן [לט.] מפרש באותו פת: והא
א"ל רבה בר רב חנין לאביי אי הוה שמיע
מערבין בטבל. אלא הא
(אמר רב הלכה כד' זקנים,
כמאן כרבי יוחנן בן נורי. וא"ת
קא מכין. כשמערב ברגליו בשני מיו"ט
דתנן ר' אליעזר או' יום
רבן שמעון בן גמל' ור'
ליה למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף
ו
טוב הסמוך לשבת בין
ישמעאל בנו של ר' יוחנן
לשבת בשלמא מערב בשני בפת תרצת
והא ר' יוחנן בן נורי לא
שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו
מלפניו בין מלאחריו
בן ברוקה ור' אלעזר בר'
דתחילת היום קונה עירוב ועירוב
אמר אלא בישן חוץ לתחום אבל תוך
מערב שני עירובין ואו'
שמעון סתימתאה ור' יוסי
לא
דפת שתיקה ממילא קני אלא עירב
התחום הרי הוא כרגלי אנשי אותה
כ)
עירובי הראשון למזרח
ב"ר יהוד' סתימתאה)
והשיני למערב כו'. הנה
שמעינן מינה דקדושה
ברגליו ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום
העיר וי"ל דהתם משום דסתמא דעתו להיות כאנשי אותה העיר:
אחת סביר' להני. ופרקינ'
נמצא מניח עירוב מיום
וכן ובעי למימר מבעוד יום ואישתכח דמכין באמירתו מיו"ט לשבת: רבי
טוב לשבת, שביום טוב
רב איפכא הוה תני לה להא
יוחנן בן נורי. לקמן במי שהוציאוהו קאמר דישן קונה שביתתו ואף
היה במזרח וחזר בשבת
מתניתא, וכן היה רשב"ג
ל)
אומר וכו' (לר' יוחנן בן
במערב. ומשני מי סברת
על גב דהוי כחפצי הפקר בעלמא שאין אדם מקנה להם שביתה: בניעור גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. לרבה דמתרץ ואזיל כל הנך
דמנח ליה בסוף אלפים
ברוקה או') עירב ברגליו
תירוצי וקאמר דמשום דלא אמר מידי שרי ואף על גב דאזל התם מבעוד יום: לא יהלך. בשבת: לידע מה היא צריכה. אחר השבת:
אמה במזרח ובסוף אלפים
בראשון מערב ברגליו
בשיני כו'. אי הכי היינו ר',
אמה במערב, שנמצא
לא
כאילו מעתיק העירוב
ליחשוב נמי בהדי הני
מיו"ט לשבת, דמנח ליה מערב יו"ט בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן. ואלא הא דאמר רב יהוד' עירב ברגליו בראשון
זקינים. רב גמרא הוה גמיר דר' מיתנא הוה תני להא מתניתא דשתי קדושות הן ולא סבר לה הכי. ומקשי רב חסדא מי אמר רב
הילכתא שתי קדושות הן, והא אמר רב שבת ויום טוב ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ופריק רבא לעולם שתי קדושות הן, והתם
מערב ברגליו בשיני, עירב בפת בראשון מערב בפת בשיני. הא (מאי) [קא] מכין [מ]יום טוב לשבת. מי סברת דאזיל ברגליו וא'
מידי לא, אלא אזיל ויתיב תמן ושתיק. וכן בפת, וכיון דקדיש יומא קנה עירוב, דכיון דאיבעי למימ' שביתתי במקומי מצי אמר,
לא קאסר רב אלא משום הכנה דאין יום טוב מכין לשבת, כל שכן שבת ליום טוב. ואלא הא דתנן כיצד עושה מוליכו בראשון
אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. וא' אי הוה שמיעא ליה לרבא, דאמר מי סברת דאזיל ואמר מידי דלא, [אלא] אזיל ושתיק,
[וכו'] מחשיך עליו אוכלו ובא לו, הא מכין. שקונה עירוב מיום [טוב] לשבת. ודחינן מי סברת סוף ע"ש קונה עירוב, תחילת
היום שהוא שבת קונה עירוב, ושבת היא שמכינה לעצמה. אי הכי אמאי בלגין טבול יום שמילאוהו מחבית של מעשר טבל וכו',
משמע דאית ליה למיזל ואע"ג דמיכוין למיקנא מקום. הא דתניא לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, וכיוצא בו