מי שהוציאוהו פרק
רביעי עירובין
מו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
כל שכן דהוו להו נולד ואסירי. אפילו לטלטלן במקומן: הרי הן
שכן דהוי ליה נולד ואסיר. ואע"ג דמשקין בפירי נמי אמרינן
לד א מיי' פ"ה מהל'
א) [לקמן מח.] שבת קכא:
ביצה לט., ב) [ברכות ט.
כרגלי כל אדם. כיון דניידי לא קנו שביתה ואפילו הן של יחיד
יו"ט הל' יד טוש"ע
בפסחים (דף לג:) דמבלע בליעי אפ"ה לא מתסרי משום נולד
וש"נ ע"ש], ג) [גי' הרא"ש
א"ח סי' שצז סעיף טו:
אינן כרגליו: בפירוש שמיע לך. מרבי יהושע בן לוי: או מכללא.
אי לא גזרינן שמא יסחוט דמים בעבים בליעי טפי ואינה ניכרין כמו
לה ב מיי' שם טוש"ע
אמר אביי איצטריך], ד) נדה
דשמיע לך מיניה מילתא אחריתי ודייקת מינה דכר' יוחנן בן נורי
משקין בפירי ואפילו לא היו ניכרין משקין בפירי כלל לא חשיבי נולד
ז:, ה) שם ו. ט:, ו) [ברכות
א"ח סי' תא:
לו ג מיי' פ"ד מהל'
ט. וש"נ], ז) מ"ק כ.,
סבירא ליה: ומאי כללא. מאיזה כלל
כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל אוכלא
ח) [מו"ק יח. יט: כ. כב. כו:
טומאת משכב ומושב
הוה ס"ד מעיקרא דשמעת ליה לר'
דאיפרת הוא וא"ת ולימא הא רבי
כל שכן דהוו להו נולד (א) דאסירי אלא מיא
בכורות מט. חולין נ.],
הלכה א סמג עשין רמג:
יהושע בן לוי דנימא מילתא דנידוק
שמעון היא דלית ליה מוקצה ולית
לז ד מיי' פ"ז מהל' אבל
ט) בס"א: דאתא, י) [דף
בעבים מינד ניידי השתא דאתית להכי
מה: ד"ה ביום], כ) בס"א:
הלכה א סמג עשין
לה מינה: בעירוב. בכל משפטיו
ליה נולד כדאיתא בריש ביצה (דף ב.)
אוקיינוס נמי לא ליקשו לך מיא באוקיינוס
ויש לומר, ל) [ועי' תוס' נדה
דרבנן ב טוש"ע י"ד סי'
ותחומין מהלכות עירובין הן: בין
וי"ל דבנולד כה"ג דדבר חדש שלא תב סעיף א:
❖
ו: ד"ה בשעת], מ) [צ"ל
נמי מינד ניידי א) ותניא א נהרות המושכין
❖
לקולא. כגון אדם ישן דאי לא קנה
בא לעולם כל עיקר מודה רבי שמעון
דר"ש], נ) [צ"ל כר"ג],
ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם אמר
שביתה לא נפיק מד' אמות: לחומרא.
וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב
רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי
רבינו חננאל (המשך)
כגון כלי הפקר אי אמרת קונין שביתה
נראה דמודה ר"ש דאסור לכסות
הגהות הב"ח
הלכה כרבי יוחנן בן נורי אמר ליה רבי זירא
אסור להוליכן למקום שעירב זה
בו אא"כ ראוי לצלות בו ביצה כדאמר
יחיד פליג עליה, לאחר
(א) גמ' דהוו להו נולד
שניזכר עליה, ולא איתמר
המוצאן אלא אלפים הוא דאית להו
לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או
בפרק קמא דביצה (דף ח.):
ב)
ואסירי: (ב) שם והתנן
הילכתא לא כמר ולא
נהרות
לכל רוח: קמ"ל כדברי המיקל.
המושכין. פ"ה אפי' הן
מכללא שמיע לך אמר ליה בפירוש שמיע
רבי אליעזר כצ"ל וכן בכל
כמר, אמר כדי ר' אליעזר
❖
באדם הוא דהלכתא כוותיה דכיון
העמוד:
של יחיד ונראה שדקדק
לסמוך עליו בשעת הדחק.
לי מאי כללא דאמר רבי יהושע בן לוי הלכה
מאי שעת הדחק, פירשוה
דניעור קנה ישן נמי קנה אבל בכלים
דאי הוה של רבים דווקא מאי איריא
כדברי המיקל בעירוב ותרתי למה לי אמר
רבנן (אשה שהפסיקה
לית הלכתא כוותיה: אבל יחיד
נהרות אפי' מים מכונסים נמי אמרי'
ג' עונות, ואמרינן עונה
מוסף רש"י
רבי זירא צריכי דאי אשמעינן הלכה כר' יוחנן
במקום רבים. כגון ר' יוחנן בן נורי
לעיל כרגלי הממלא והיינו כרגלי כל
בינונית שלשים יום),
בן נורי הוה אמינא בין לקולא ובין לחומרא
נהרות המושכין. היינו
אפישה א) עבדה טהרות
דפליגי רבנן עליה אימא לית הלכתא
אדם דהכא כדפרישי' לעיל י) דהכל אחד
סתם נהרות שיש להם משך
הרבה ואחר כך ראתה דם.
קמ"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ולימא
כוותיה: רבי אליעזר גרסינן: כל
ב
וכן מוכח בפרק בתרא דביצה (דף לט.)
להלאה ממקום מקור
איכא דאמרי שנת בצורת
ומעיינות
נביעתן,
הלכה כדברי המיקל בעירוב הלכה כרבי
אשה שעברו עליה שלש עונות. דהיינו
היתה ועשתה טהרות
דבשל יחיד מיירי דפריך מהך דהכא
הנובעין. ואין יוצאין
ונדחת, ונדחק הדבר
צ' יום דעונה סתם לפריסת נדה
אמתני' דהתם דקתני בור של יחיד
יוחנן בן נורי למה לי איצטריך ס"ד אמינא
ג)
מגומות נביעתן לימשך
לר' להפסידם, ולהחזיקה
משלשים יום לשלשים יום וכל אשה
כרגלי היחיד ומיהו שם לא פירש
הלאה, הרי הן כרגלי כל
בטומאה לאחור מעת
הני מילי יחיד במקום יחיד ורבים במקום
אדם. אין להם שום
לעת. ופסק כר' אלעזר
שעברו עליה תשעים יום ולא ראתה
רש"י כרגלי הממלא וכרגלי כל אדם
רבים אבל יחיד
במקום רבים אימא
שביתה לא במקומן ולא
דייה שעתה. והנה זה
נסתלקו דמיה ואם ראתה אחרי כן
בענין אחד ור"ת מפרש אפילו מיירי
כרגלי הבעלים ולא כרגלי
מדרבנן הוא דאמר רבא
לא אמר ליה רבא לאביי מכדי עירובין
אמרינן השתא הוא דראתהט) דם ולא
בשל רבים מדקדק שפיר דדווקא
הממלא, אלא כל אדם
מאי דרבנן, כדרב יהודה
דרבנן
מה לי יחיד
במקום יחיד ומה לי
מוליכן ברגליו, דכל מידי
אמר שמואל דאמר חכמים
מטמינן טהרות שנתעסק' בהן למפרע
משום דניידי לא קנו שביתה אבל
דנייד לית ליה שביתה
תקנו לבנות ישראל להיות
יחיד במקום רבים אמר ליה רב פפא
כשאר נשים שדמיהן מצויין שמטמאות
מכונסים דקנו שביתה יש להם אלפים
(ביצה לט.) ואע"פ שבא
בודקות עצמן שחרית
לרבא
ובדרבנן לא שני לן בין יחיד במקום
טהרות למפרע מעת לעת כדאמר
אמה לכל רוח כרבי יוחנן בן נורי:
מחוץ לתחום, כל אדם
וערבית, בשחרית להכשיר
מוליכן למקום שעירב לו
הוה
טהרות שעשתה בלילה,
במס' נדה (דף ג.) דחיישינן שמא כותלי
יחיד ליחיד במקום רבים והתנן רבי
אמינא בין לקולא בין לחומרא.
ד)
❖
לילך (שבת קכא:).
וערבית להכשיר טהרות
בית הרחם העמידוהו ותנן (שם מ.) כל
הוה ליה למימר דאיצטריך
אלעזר אומר כל אשה שעברו עליה שלש
שעשתה ביום, וזו הואיל
(ב)
הנשים מטמאות בבית החיצון ופליגי
הלכה כדברי המיקל לפסוק הלכה
ולא בדקה הפסידוה
עונות דייה שעתה ותניא מעשה ועשה
ה)
עונה יתירה, וטומאות
רבינו חננאל
בכל מקומות אלא דניחא ליה למימר
רבנן עליה ואמרי דאין הפסקת ג' עונות
רבי כר' אלעזר לאחר שנזכר אמר כדי הוא
מעת לעת הנה מדרבנן,
סילוק אלא לזקנה שעברו עליה ג'
דאפילו להך מילתא גופה איצטריך:
ושני בין יחיד ליחיד
ואסיקנא כל מידי
רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק מאי
קמ"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב.
עונות סמוך לזקנתה אבל בילדה לא:
ובין יחיד לרבים. ותוב
דנייד לא קני שביתה
לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין
אתו רבנן אחריני למידק
ומיא דאוקיינוס מינד
כרבי אליעזר. וטיהר אף בילדה
דלענין אדם הלכה כרבי
ולאחוויי, דשנן [בדרבנן]
ניידי, לפיכך לא קנו
הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן בשעת
שעברו עליה ג' עונות: אחר שנזכר.
ג
יוחנן בן נורי דקני שביתה ולענין כלים
בין יחיד ויחיד ליחיד
להו שביתה, דתניא
הדחק היכי עביד כוותיה אלא דלא איתמר
ורבים, מיהא דתניא
נהרות המושכין ומעיינות
משמע דנזכר דלאו שפיר עביד: שעת
הלכה כרבנן דלא קנו שביתה והרי
שמועה קרובה שהיא
הנובעין הרי הן כרגלי כל
הדחק. שני בצורת הוו ואיכא הפסד
הן כרגלי כל אדם ולא הוי תרי קולי
הלכתא לא כרבי אלעזר ולא כרבנן לאחר
בתוך שלשים יום נוהגת
אדם. א"ר יעקב בר אידי
טהרות: מאי כשנזכר. אילימא נזכר
דסתרי אהדדי דקיימא לן כרבנן
שבעת ימי אבל. ולגיהוץ
אמר ר' יהושע בן לוי
שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים
[ו]כיוצא בו שלשים יום.
הלכה כר' יוחנן בן נורי,
דאיתמר בפלוגתייהו הלכה כרבנן
דאמרי אין חפצי הפקר קונין שביתה
פליגי עליה אמר כדי הוא רבי אלעזר לסמוך
ו)
ושמועה רחוקה שהיא
כי מי שישן ולא ידע עד
וכשנעשה המעשה לא היה זכור ועכשיו
וישן היינו טעמא הואיל וניעור קני
לאחר שלשים יום אינה
שחשכה יש לו אלפים
עליו בשעת הדחק אמר רב משרשיא לרבא
נזכר אמאי לא אהדר עובדא: אלא.
ישן נמי קני כדפ"ה ואפילו אם לא
נוהגת אלא יום אחד
אמה לכל רוח. ותוב אמר
ואמרי לה רב נחמן בר יצחק לרבא ובדרבנן
דברי ר' עקיבא. וחכמים
ר' יהושע בן לוי הלכה
האי דלא אהדר משום דלא איתמר
היה משמעינן רבי יהושע בן לוי אלא
אומרים בין קרובה בין
כדברי המיקל בעירוב.
לא שני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום
הלכתא לא כמר ולא כמר ומאי
הלכה כדברי המיקל בעירוב לחוד
רחוקה נוהגת שבעה
ש"מ דלית הילכתא כר'
רבים והתניא שמועה קרובה נוהגת שבעה
נזכר לאחר שנזכר דרבים פליגי
הוה משמע מדבריו דהלכתא כדברי
ז)
ושלשים. ואמרינן כל
יוחנן אלא לקולא. אבל
מקום שאתה מוצא יחיד
היכא דאיכא לחומרא
עליה דהוה ליה למיעבד כרבים
ושלשים רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד
שניהם להקל:
מיקל ורבים מחמירין
כגון חפצי הפקר דקנו
לסמוך
אמר כדי הוא רבי אליעזר לסמוך
עליו בשעת הדחק. פי'
ואי זו היא קרובה ואיזו היא רחוקה בתוך
הלכה כרבים חוץ מזו
שביתה ולית ליה למוצאם
עליו בשעת הדחק ולא אהדר עובדא
הקונטרס דשנת בצורת
שאע"פ שר' עקיבא
להוציאם חוץ לאלפים
שלשים קרובה לאחר שלשים רחוקה דברי
יחיד הוא במקום רבים
אמה שלהן לא אלא
הא לאו בשעת הדחק לא. אלמא
הוה ואיכא הפסד טהרות ואי אפשר
רבי עקיבא וחכמים אומרים אחת שמועה
ומיקל הילכתא כוותיה,
כרגלי כל אדם. ולא פי'
אע"ג דמעת לעת גזירה דרבנן
לומר כן דבדחק כה"ג אפי' רבנן
דאמר שמואל הלכה
הילכתא כר' יוחנ' בן נורי
קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה
היא בעי למיעבד כרבים: נוהגת
כדברי המיקל [באבל],
אלא משום דפליג בהדי
מודים כדאמר בפ"ק דנדה (ד' ט:)
ושלשים ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי
באבילות הוא דאקילו
רבים. אמר רבה מכדי
שבעה. לרחיצה ולתכבוסת ושלשים
אין שעת הדחק ראיה ומפרש התם
רבנן ואמרו הילכתא
עירוב דרבנן הוא מה לי
יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל
לתספורת ולגיהוץ מיום שנשמע לו:
מאי שעת הדחק שנת בצורת הוה
כיחיד במקום רבים,
יחיד במקום יחיד ומה
אבל בעלמא לא, ואפי'
לי יחיד במקום רבים
וסבר לה. רבי יוחנן כשמואל:
ורבים מחמירין הלכה כדברי המחמירין
ואיכא דאמרי כ) דטהרות אפיש ועבוד
בדרבנן, הרי שני בין
הכל אחד הוא. ואמרינן
וחשו רבנן להפסד טהרות ל):
ה"ג
המרובים חוץ מזו שאע"פ שרבי עקיבא
יחיד ליחיד, ליחיד ורבים.
וכל מדרבנן לא שני לן
דאמר שמואל הלכה כדברי
בין יחיד במקום יחיד
מיקל וחכמים מחמירין הלכה כדברי רבי עקיבא וסבר לה כשמואל דאמר
ד
א) בד"ו הגיהו ואפיש
ובין יחיד במקום רבים,
המיקל באבל. אפילו
שמואל הלכה כדברי המיקל באבל באבילות הוא דאקילו בה רבנן
ח)
והתנן בתחילת נידה ר'
למעבדה טהרות.
ביחיד במקום רבים נראה דלעולם
אליעזר אומר כל אשה
אבל בעלמא אפילו בדרבנן שני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים
הלכה כדברי המיקל באבל וחוץ מזו
שעברו עליה ג' עונות,
ורב
פי' הווסת שלה, שהיתה
לאו למעוטי שאר מקומות דאבל
ווסתה לראות כל ט"ו יום,
קאמר כדקאמר אבילות הוא דאקילו ביה רבנן וכן מוכיח בהדיא פרק בתרא דמו"ק (דף יט:) גבי אבא שאול ורבנן גבי קובר את מתו
הפסיקה ועכשיו עברו
ג' ימים לפני הרגל וגבי בא ממקום קרוב פלוגתא דרשב"ג ורבנן (דף כב.) וא"ת כיון דאפי' יחיד במקום רבים אמר שמואל הלכה כדברי
מ)
עליה ג' פעמים ט"ו
יום ולא ראתה, ואע"ג
המיקל באבל למה ליה לשמואל למיפסק בפרק בתרא דמו"ק (דף כד.) נ) כרשב"ג דאמר ר"ה ויום הכפורים כרגלים ויש לומר דקמ"ל אפי' ביחיד
דאינה זקינה שיש לומר
במקום רבים כדאמר לעיל ונראה אפי' ביום ראשון של אבילות דהוי דאורייתא כדאמר בה"ג דהלכה כדברי המיקל באבל מידי דהוי כהלכה
ניסתלקו דמים חדל להיות
לה אורח כנשים, ואחר
כדברי המיקל בעירוב דמשמע לעיל דאפילו הוי דאורייתא הלכה כדברי המיקל מדקאמר מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום
כך ראתה, דייה שעתה,
וכו' משמע דאי הוה דאורייתא ניחא דצריכי וכן מוכח בפ' יש בכור (בכורות דף מט.) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן דאמר רב אשי הכל מודים
ואין מטמאין אותה מעת
לענין אבילות דיום ל' כשלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו ביום ראשון אינו נוהג אבילות וזה לשון ה"ג היכא
לעת. ותניא מעשה ועשה
רבי כר' אליעזר, סבר
דשכיב שכיבא ביום
טוב ראשון או
ביום טוב
שני או
בחולו
של
מועד או בי"ט ראשון של
יום טוב אחרון
אינו נוהג אבילות
עד