מי שהוציאוהו פרק רביעי עירובין
מט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
זו
אף זו דברי ר' שמעון. אפילו להשתמש שתיהן עמה ר' שמעון הוא
מביאה מתוך ביתה ואוכלת. לפ"ה דווקא נקט אבל אמצעית
מו א ב ג מיי' פ"ה מהל'
א) [ב"ב יב: נט. קסח.],
ב) [לקמן סח.], ג) [לעיל
דשרי דהא אפילו אמצעית בשתיהן נמי שרי אבל לרבנן פליגי בכולה
עירובין הלכה ז ח ט
בחיצונות לא ולר"ת איכא למימר דלרבותא נקט דכ"ש אמצעית
מח:], ד) [ירוש' עירובין
טוש"ע א"ח סי' שפו סעיף
ואמרו שלשתן אסורין זו עם זו. ל"א אף זו דברי ר"ש ר' שמעון גופיה
בחיצונות דליכא למגזר כולי האי ולפי' מהר"י נקט הא משום דמהא
פ"א ה"א], ה) בס"א:
ט:
לא שרי אלא חיצונות באמצעית וקשיא לי הא תנן במתניתין [מה:] היא
פריך לרבנן מאי שנא התם דפליגיתו וגזריתו והכא לא גזריתו מכדי
❖
מז ד מיי' שם הלכה ב
אמידי, ו) [אבות פ"ה מ"י],
טוש"ע א"ח סי' שסו
מותרת עמהן ועוד מאי אף הכי
למה הדבר דומה כו':
עירוב משום קנין. פירוש דבהאי
סעיף ה:
איבעי ליה למימר זו דברי ר"ש אף
אף זו דברי ר' שמעון
אבל חכמים אומרים
מח ה ו מיי' פ"א מהל'
מוסף רש"י
משמע דבתרוייהו שרי. ולשון אחרון
פת מיקני רשות להדדי עירובין הלכה יח
שלשתן אסורות תניא כוותיה דרב יהודה
מדת סדום. זה נהנה וזה
סמג עשין א טור ש"ע
זה שמעתי וכן עיקר והיא מותרת
אע"ג דפירי לא עבדי חליפין מ"מ
אליבא דשמואל א"ר שמעון למה הדבר
לא חסר (ב"ב יב:) לא היו
א"ח שם סעיף ד:
עמהן דמתניתין מתרץ לך שמואל
קנו בתורת דמים וא"ת והתנן לקמן
מט ז ח מיי' שם הלכה
עושין טובה (כתובות קג.)
דומה לשלש חצירות הפתוחות זו לזו
דבהיתר שימוש שבאמצעית קאמר
בהדר (דף עא.) בעל הבית שהיה שותף טז טור ש"ע שם
אין מהנה לחבירו אע"פ
ופתוחות לרה"ר עירבו שתים עם האמצעית זו
❖
שאין חסר בכך כלום
סעיף ג:
דומיא דהוא מותר עמהן דרישא
לשכיניו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך
(רשב"ם ב"ב נט.) מדת
מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך
ואיידי דתנא רישא הוא מותר עמהן
לערב ואמר בהדר (דף עג:) נמי בני
סדום כדתנן (אבות פ"ה
ביתה ואוכלת זו מחזרת מותרה לתוך ביתה
תני נמי סיפא ואף זו הכי משמע
חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם
מ"י) האומר שלי שלי שלך
רבינו חננאל (המשך)
שלך זו מדה בינונית ויש
אף ר' שמעון המיקל אוסר בזו דאין
וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה אבל חכמים
היום סומכין על הפת שעל השולחן
אומרים זו מדת סדום
בו שפיר דמי, דכגון זה
אמצעית מותרת בחיצונות אף איסור
משום עירוב ולמ"ד משום דירה אתי
אומרים שלשתן אסורות ואזדא שמואל
(רשב"ם ב"ב קסח.).
כופין על מידת סדום.
זה ר"ש נמי אמרו כרבנן. ואלישנא
מאנשי ורדינא. שם
שפיר וי"ל דכיון שיש קירוב דעת
אמר שמואל המקפיד על
לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין שני
מקום (נדה יט:) אנשים
עירובו. פי' המדקדק שלא
קמא קשיא מאי ואזדא שמואל לטעמיה
ביניהן עשאוה חכמים כאילו הקנו זה
מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם
צקנים וצרי עין בממונן היו
יתערב לו עם (אחרון)
מפני
אי נמי הוה אמר כרב הוה מצי נמי
שאינה מצויה. ובשאר
לזה:
(ביצה כז.). חמשה שגבו
[אחרים] כדי שלא יקח
לא עירבה עם שניהם אוסרת על שניהן
א
את עירובן. שהיו דרין
למימר לרבנן עירבה עם שתיהן
דברים נמי אין מערבין עירובי
פחות משלו אינו עירוב.
היתה באחד רגילה ובאחד אינה רגילה זה
בחצר אחת וגבו מכל אחד
לפי שלא נקרא עירוב
אסורה עם שתיהן דאין ב' רשויות
חצירות אלא בפת דשכיח טפי וגבי
את עירובו להתיר את
אלא שמתערב. ר' חנינא
שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר
משתמשות לרשות אחת: תניא כוותיה
שיתוף הקילו שלא להצריך פת ושרי
חצירן להוציא מבתיהן לחצר
אמר עירובו עירוב אלא
(לעיל מח:). ונתנוהו
אמר רבה בר רב הונא עירבה עם שאינה
דשמואל. דאפילו ר"ש לא התיר
שנקרא מאנשי וורדינא.
בשאר דברים דשכיחי קצת אבל
ב
בשני כלים. בבית אחד
פירוש אנשי וורדאן היו
אמצעית בחיצונות כדקתני זו מביאה
במעה דלא שכיח כלל לא:
רגילה בו הותר רגילה לעצמו ואמר רבה בר
(שם). עירוב משום
ידועין בציקנות ובצרות
איכא
מתוך ביתה כו' ואילו אמצעית
בינייהו כלים ופחות משוה
דירה. דבית שנותנים בו
עין. אמר רב יהוד'
רב הונא אמר שמואל אם עירבה רגילה
ג
הפת של עירוב הוי כאילו
אמר ר' שמואל החולק
בחיצונות לא קאמר: ואזדא שמואל
פרוטה. דלמ"ד משום
לעצמו וזה שאינה רגילה בו לא עירב והיא
כולן דרין בתוכו ונמצאת כל
עירובו בשני כלים אפילו
לטעמיה דאמר אף לר"ש אין שתי
קנין אין מערבין בפחות משוה
החצר משתמשת לבית אחד
לבית הילל אין עירובו
עצמה לא עירבה דוחין אותה אצל שאינה
❖
רשויות משתמשות לרשות אחת: למה
פרוטה אע"ג דאיכא מזון ב' סעודות
.
עירוב. עד כאן [לא]
(סוכה ג:)
רגילה בו וכגון זה כופין על מדת סדום אמר
א)
קאמ' בית הילל דעירובו
הדבר דומה. אשלשה ששבתו בדרך
וא"ת וכי איכא שוה פרוטה להוי
עירוב אלא היכא דמלייה
רב יהודה אמר שמואל ד המקפיד על עירובו
קאי: זו מביאה. באמצעית ואוכלת
עירוב אע"ג דליכא מזון ב' סעודות
למנא ואותיר אבל פלגיה
רבינו חננאל
אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו ר'
וזו מביאה באמצעית ואוכלת: חצר
דהא אפילו בכלי הוי עירוב למ"ד
ב)
הוא (פליג') מיפלג אין
עירובו עירוב. ומי אמר
תניא כשמואל אמר רבי
שבין שני מבואות. פתוחה לשניהן:
חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי
משום קנין אם כן מה צריך ב' סעודות
שמואל הכי שהחולק
שמעון למה הדבר דומה
ה"ג עירבה עם שניהן אסורה עם
וי"ל כשמפרש ועושה דרך קנין לא
ורדינא אמר רב יהודה אמר שמואל החולק
ה
לעירובו אינו עירוב, והא
לשלש חצירות הפתוחות
שניהן. אפילו לרבי שמעון והיינו
בעי חזי לאכילה וקונה אפילו בכלי
אמר שמואל בית שמניחין
זו לזו כו', עד חכמים
את עירובו אינו עירוב כמאן כבית שמאי
בו עירוב אין צריך
אומרים שלשתן אסורות.
שמואל לטעמיה דאמר שמואלד) הלכה
אבל בסתם כמו שרגילין לערב שאין
דתניא חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו
ליתן פת עמהן. מאי
ואזדא שמואל לטעמיה
ג)
כדברי המיקל בעירוב ואי הוה שרי
מפרשין ומדקדקין לעשות דרך קנין
טעמא לאו משום דאמרינן
דאמר שמואל חצר שבין
בשני כלים ב"ש אומרים אין זה עירוב וב"ה
ר"ש בהא לא הוה אמר שמואל אסורה
פת דמנחא בסלא כמאן
שני מבואות עירבה עם
בעי נמי
שיהא בו חשיבות אוכל:
אומרים הרי זה עירוב אפילו תימא ב"ה עד
דמנחא בהדי עירוב דמי.
שניהם אסורה עם שניהם,
ו
עם שניהן: לא עירבה עם שניהן.
וקטן
ושנינן לא הכי קאמר
כחכמים דאמרי שלשתן
כאן לא קאמרי ב"ה התם אלא דמליין למנא
לא עירבה לא עם זו ולא עם זו:
שמואל אין צריך להיות
אסורות זו עם זו. לא
ואייתר אבל היכא דפלגיה מיפלג לא ותרתי למה לי
צריכי דאי אשמעינן
לו פת בבית מאי טעמ'
עירבה עם שניהם אוסרת
אוסרת על שניהן. מלהוציא מחצרותיהן
כולהו הכא דיירי, כלומר
על שניהם. במבוי אחד
למבוי וכגון שרגילה כל ימות החול
התם משום דקפיד אבל הכא אימא לא ואי אשמעינן
הכא משום דפלגיה
[כל ה]עירובין קיבצם
רגילה לערב עמו ובאחד
לצאת ולבא בשניהן דרך פתחים
אצלו בזה הבית, לפיכך
אין רגילה, המבוי שהיא
מיפלג אבל התם אימא לא צריכא אמר ליה ר' אבא לרב יהודה בבי מעצרתא
הוא אין צריך כלום.
רגילה לערב עמו אסור,
דריסת הרגל שיש לה אוסרתן כדמפרש
דבי רב זכאי מי אמר שמואל החולק את עירובו אינו עירוב והאמר שמואל
אמר שמואל עירוב משום
והאחד שאינה רגילה עמו
דאי לא הויא רגילה אלא בחד לא
קיניין מקום. וא"ת (מה
מותר. ואם חזרה חצר זו
ז בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת מ"ט לאו משום דאמר דכיון
אסרה אאידך ואע"ג דרגילה עם
אמר) [מפני מה] אין קונין
ועירבה עם מי שלא היתה
דמנח בסלא כמאן דמנח הכא דמי ה"נ כיון דמנח בסלא כמאן דמנח הכא
במעות לפי שאין מצויין
רגילה לערב עמו, הותר
שניהן זו היא תקנתה מערבת עם
בערב שבת. ואקשינן אי
המבוי שהיתה רגילה בו
דמי א"ל התם אע"פ שאין פת מ"ט דכולהו הכא דיירי אמר שמואל עירוב
האחד וגליא דעתה שנסתלקה מן
הכי אי עירב במעות
שכבר סילקה עצמה מן
משום קנין וא"ת מפני מה אין קונין במעה מפני שאינה מצויה בערבי
האחר ומותר האחד לעצמו: היתה
ליהוי עירוב, אלמא [תנן]
המבוי הזה וחזרה על
הנותן מעה לנחתום כדי
האחר. ואם עירבו בני
באחד רגילה. לצאת ולבא כל שעה
שבתות היכא דעירב מיהו לקני גזירה שמא יאמרו מעה עיקר וזמנין דלא
א)
שיזכה בעירוב כו'.
המבוי שהיתה רגילה חצר
ובאחד אינה רגילה ולא עירבה לא עם
שכיח מעה ולא אתי לאיערובי בפת דאתי עירוב לאיקלקולי רבה אמר
ודחינן דילמא אתי למימר
זו לערב עמהן, וזו החצר
זו ולא עם זו זה שרגילה בו אסור
מעה עיקר וזימנין דליכא
לא עירבה עמהן ולא
עירוב משום דירה מאי בינייהו איכא בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה
ח
מעה ולא מערב בפת.
עם בני מבוי האחר,
שחצר זו אוסרת עליו דמיניה הוא
וקטן
רבה אמר עירוב משום
וגם בני אותו מבוי אפי'
והרי לא עירבה והאחר מותר שאינה
דירה. איכא בינייהו שנתן
לעצמם לא עירבו, דוחין
הימנו: הותר רגילה לעצמו. דהא סלקא נפשה מיניה: וזה שאינה רגילה בו לא עירב. אפילו בפני עצמו: והיא נמי לא עירבה. לא עם זה
לשכינו כלי שאין בו שוה
זו החצר שלא עירבה
פרוטה, לשמואל [הוי
עמהן אצל המבוי שלא
ולא עם זה: דוחין אותה אצל שאינה רגילה. שלא לאסור על זה שעירב הואיל והאי לא מפסדא מידי דהא לא עירב: מדת סדום. דאפילו
עירוב] דהא קיניין איתיה
עירב ואומרים שמכלל
מידי דלא חסר ביה לא מהני לחבריה והכא על כרחיה דחינן ליה גביה: מדת סדום. שלי שלי : המקפיד על עירובו. אם יאכל אחד מבני
ה)
ו)
בפחות משוה פרוטה.
אותו מבוי הוא, שבני
לרבה לא הוי עירוב.
אותו מבוי אין מפסידין
חבורה את הפת שנתן הוא: עירוב שמו. שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחברו אלא שותפות נוחה ועריבה: אנשי וורדינא.
כלום, דבלא זו נמי אסורין
ציקנין היו: החולק. בשני כלים אינו עירוב משום האי טעמא גופיה דמה שמו עירוב שמו: דמלא למנא ואייתר. שלא יכול הכלי להחזיק כל
הן דהא לא עיריבו. כי
א) לא זכו לו מעותיו לקמן דף
העירוב ולא חילקו מדעת וכי קאמר שמואל כגון שחילקו מדעת: ותרתי למה לי. לשמואל הואיל ותרוייהו חד טעמא דקפיד וחולק:
דמיפלג
מצטרפא בהדייהו למשרא
פא ע"א.
בני המבוי שהיתה רגילה
פלגיה. ובטל שמיה דעירוב משמע מעורב: שמניחין בו עירוב. ארבעה שגבו עירובן ונתנוהו בבית חמישי אין צריך להניח שם פיתו: לאו
משום דכיון דמנח ליה. לבעל הבית ריפתא בסלא דידיה שהוא אוכל ממנו כמאן דמנח בכלי עם העירוב דמי: דכולהו הכא דיירי. משום פיתן
הויא להו דירתן וכ"ש בעל הבית שהוא דר שם ממש בתוכו ואפילו אין לו פת בכל הבית שפיר דמי: עירוב. שהוא מצרפן טעמא משום קנין
שמקנה להו בעל הבית רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת היא: ומפני מה אין
מערבין במעה. ליתן כל אחד ואחד מעה ומעותיו יקנו לו רשות חבירו: לאיקלקולי. להשתכח תורת עירוב: משום דירה. שדעתו של אדם
על פיתו והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה אחת והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה: הכי גרסינן איכא בינייהו
כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן. למאן דאמר משום קנין יכולין לקנות בסודר כדרך שאר קנין ואין יכולין לקנות בפת שאין בו שוה
פרוטה ואפילו הויא מזון ב' סעודות ואין יכול לעשות הקטן שליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקנה ואקנויי הוא ולמ"ד משום
דירה לא מהני קנין סודר ומערבין באוכל שאין בו שוה פרוטה וקטן גובה את העירוב דפת משויא להו חדא דירה וקטן לאו מידי עביד:
למקום