נא:
מי
שהוציאוהו פרק רביעי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואהיכא
עני הוא דאקילו רבנן גביה. הבא בדרך ואין עמו פת הוא דאקילו
קאי אאינו מכיר. ולא בעי למימר דקאי אמי שבא בדרך
סו א מיי' פ"ז מהלכות
א) [לקמן נב.], ב) [שם],
ג) [לעיל מז.], ד) [גירסת
רבנן גביה לומר שביתתי במקומי כשאינו מכיר אילן או גדר או למכיר
עירובין הלכה ב ג
וחשכה לו ודברי הכל דמוכחא מתני' דבמאי דפליגי ר"מ
❖
ורבי יהודה איירי: ולא אמרו לערב בפת אלא להקל מאן קתני
סמג עשין דרבנן א טוש"ע
הרא"ש רב חמא],
לומר שביתתי במקום פלוני: אבל עשיר. כגון יושב בביתו לא זו ולא
א"ח סי' תט סעיף יג [וסי'
זו: עיקר עירוב ברגל. שביתתי תחתי אפילו לעשיר אם יצא והחשיך
לה דברי הכל. וא"ת ולר' יהודה מאי להקל איכא כיון שאפילו בבית
תי סעי' א ב]:
סז ב מיי' שם הלכה א
זהו עיקר מצות עירוב כדתני לא
יכול לומר שביתתי במקום פלוני וי"ל
הגהות הב"ח
טוש"ע א"ח סי' תט
אמרו לערב בפת כו' אלמא עיקר
דהאי להקל היכא דליכא אילן או
עני הוא דאקילו רבנן עילויה אבל עשיר
(א) גמ' ר' מאיר (ואהייא)
סעיף ז:
תקנת עירוב לר' יהודה ברגל היא:
גדר ומקום מסויים במקום שרוצה
סח ג מיי' שם טור ש"ע
תז"מ ונ"ב גירסת רש"י
לא ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל אחד
❖
ואהיכא: (ב) רש"י ד"ה
שם סעיף ח:
זהו שאמרו חכמים. דמשמע דעיקר
לקנות שביתה:
עני ואחד עשיר אבל במקום פלוני דברי
א
ויצא עשיר חוץ לתחום. קשה לר"י
ומחשיכין וכו' דהיינו
תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא
במקומי כרב נחמן
הכל עני אין עשיר לא וזו היא שאמרו מאן
בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב
דמדקרי ליה עשיר דמשמע
ומחשיכין על התחום כצ"ל
רבינו חננאל
קתני לה ר"מ ואהייא קאי אאינו מכיר או
ותיבת אלמא עיקר עירוב
(א)
ברגליו: מאן קאמר ליה ר"מ. דאמר
שרוצה לחזור וללון בביתו ואיך יכול
ברגל נמחק: (ג) בא"ד כי
דכיון דאמר שביתתי
שאינו בקי בהלכה ולא אמרו מערבין בפת
עיקר עירוב בפת: ואהיכא קאי אאינו
לחזור והלא אין לו אלא אלפים
לית ליה שליח לערב בפת
במקומי דין, אין צריך
אלא להקל מאן קתני לה רבי יהודה ורב
מכיר או שאינו בקי בהלכה. ואמר
יערב ברגליו: (ד) ד"ה
מעירובו לצד עירו ואפילו אם ביתו
עירוב אחר בפת, דר'
איהו כיון וכו' איכא למאן
מאיר סבר עני אין עשיר
שביתתי תחתי עלה קאמר ר"מ וזהו
חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני דר' מאיר
הוא הראשון בכניסתו לצד עירו לא
דאמר דאפי' לא אמר נמי
לא. ור' יהוד' סבר אחד
שאמרו כלומר דאפילו להאי דאמר
יהיה לו בתוך ביתו אלא ד' אמות
סבר עני אין עשיר לא ורבי יהודה סבר אחד
ועל כרחך בדלא אמר
עני ואחד עשיר, אבל
במקומי קולא הוא דאקילו רבנן גביה
איהו מערב מידי
ואטו בשופטני עסקינן שילון בביתו
במקום פלוני דברי הכל
עני ואחד עשיר אבל במקומי דברי הכל
עסקינן כיון דאנן סהדי
עני אין עשיר לא. אלמא
אבל לא זהו עיקר תקנת עירוב: ולא
ולא יהיה לו אלא ד"א ונראה לר"י
אחד עני ואחד עשיר דעיקר עירוב ברגל וזו
דהתם בעי למיזל כמאן
קסבר ר' מאיר עיקר
אמרו לערב בפת. דמשמע דעיקר
דהא חוץ לתחום היינו חוץ לעיבורה
דאמר דמי חדא דלא
עירוב בפת, וזהו שאמרו
היאשאמרו מאן קתנילהר"מ ואהייא קאיאהא
❖
עירוב כי איתקן ברגל איתקן ולא
קתני:
של עיר וכה"ג איכא בכיצד מעברין
אאינו ניכר או אינו בקי
מי שבא בדרך וחשכה ולא אמרו מערבין
בהלכה קאי. לא אמרו
אמרו בפת אלא להקל על העשיר:
(לקמן דף ס.) ועוד אומר ר"י דהאי
מערבין בפת אלא להקל
בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל
מחלוקת במקום פלוני. דאין כאן לא
דקאמר ויצא עשיר חוץ לתחום לא
על העשיר ר' יהוד' קתני
מוסף רש"י
תניא כוותיה דרב נחמן אחד עני ואחד עשיר
עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא
לה. והלכה כר' יהוד'.
שרוצה לקנות שביתה חוץ לתחום אלא
מתני ליה ר' חייא בר
וקיימא לן כרב נחמן
אמירה בעלמא עלה קאמר ר"מ עני
שרוצה לחזור ולקנות שביתה בתוך
מערבין בפת ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר
אשי. מתני', אחד עני
דתניא כוותיה, דתניא
אין עשיר לא:
אבל במקומי דברי
התחום ונקט הכי משום רבי מאיר
ואחד עשיר. במילתיה
זהו שאמרו (מפני) העני
שביתתי במקומי לפי שלא אמרו מערבין
דר' יהודה (לעיל מז.).
מערב ברגליו, ולא יצא
הכל אחד עני ואחד עשיר. דעיקר
דקתני לא יצא עשיר חוץ לתחום
ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה דברי
העשיר חוץ לתחום ויאמר
עירוב ברגל: ה"ג וזהו שאמרו.
וקמ"ל אע"פ דיצא חוץ לתחום ודמי
שביתתי במקומי לפי שלא
רבי מאיר רבי יהודה אומר ב אחד עני ואחד
דמשמע דאין זה עיקר עירוב אלא
השתא לבא בדרך ואפ"ה אין יכול
התירו לערב ברגליו אלא
עשיר מערבין ברגל ויצא עשיר חוץ לתחום
למי שבא בדרך וחשכה
קולא הוא דאמר לעני על כרחך ר"מ
לערב ברגליו דכיון דכל עיקר יציאה
לו דברי ר' מאיר. ר'
ויאמר תהא שביתתי במקומי וזה הוא עיקרו
קאמר לה. ואע"ג דמוקמינן לה במי
זו לא היה אלא כדי לערב ואגב דנקט
יהוד' אומר אחד עני ואחד
של עירוב והתירו חכמים לבעל הבית לשלח
שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר
רבי מאיר נקט נמי רבי יהודה:
ג
עשיר מערבין ברגל, ויוצא
עשיר חוץ לעיר לתחום
אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו
עירובו ביד עבדו ביד בנו ביד שלוחו בשביל
האי
(ואמר) [ויאמר] שביתתי
והאי אפילו לר' יהודה לא זהו עיקר
להקל עליו א"ר יהודה מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא
תהא במקומי, וזהו עיקרו
מצותו אפ"ה לא מצינן לאוקמא כר'
של עירוב. והתירו לבעל
שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת ובאין עניי כפר שיחין
הבית לשלח עירובו ביד
יהודה משום דקתני בה עני ואילו ר'
ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום למחרת משכימין ובאין אמר רב אשי
בנו ביד עבדו ביד שלוחו
יהודה אחד עני ואחד עשיר קאמר:
בשביל להקל עליו. אמר
מתניתין נמי דיקא דקתני מי שיצא לילך לעיר שמערבין לה והחזירו חברו
א)
אמי שבא בדרך וחשכה לו. והיה
רב אשי אף אנן נמי
הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי רבי יהודה והוינן בה מאי שנא
תניינא להא דרב נחמן,
ב)
מכיר אילן ואמר שביתתי בעיקרו
דתנן מי שיצא לילך לעיר
איהו ומאי שנא אינהו ואמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני
דקתני קנה שם שביתתו ועלה קאמר
שמערבין בה, פירוש שיש
בתים ושני תחומי שבת ביניהן איהו כיון דנפקא ליה לאורחא הוה ליה עני והנך
לו לילך בה על ידי עירוב.
זה הוא שאמרו העני מערב ברגליו
והחזירו חבירו, [הוא]
דהא קולא לעני הוא דאקול לא שיהא
עשירים נינהו אלמא כל במקום פלוני עני אין עשיר לא ש"מ מתני ליה רב
ג)
ד)
מותר שעירב ברגליו וכל
זה עיקר עירוב אלא באומר שביתתי
בני העיר אסורין. ופירשה
חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב אחד עני ואחד עשיר א"ל רב סיים בה
רב הונא כגון שיש לו
במקומי ור' יהודה אמר אפילו לעשיר
נמי הלכה כר' יהודה רבה בר רב חנן הוה רגיל דאתי מארטיבנא לפומבדיתא
שני בתים וביניהן שני
שהיה יושב בביתו ואמר שביתתי
תחומי שבת שהן ד'
אמר
בסוף אלפים הקילו נמי ואף על גב
אלפים אמה, איהו דעקר
נפשיה הוה ליה כעני, דכל
דעיקר עירוב במקומי הוא: ולא אמרו. דמשמע עיקר עירוב אינו בפת אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון סתמא היא וד"ה ולאו
הבא בדרך עני הוא חשוב
מסקנא דמילתיה דר"י היא דהא רבי מאיר נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל במקומי: תניא כותיה דר"נ. דאמר [ע"א] מחלוקת במקומי דאפילו
שאין פת מצויה לרוב
היכא דאמר במקומי לר"מ עשיר לא ור' יהודה נמי לא שרי לעשיר אלא במקומי אבל במקום פלוני לא: ה"ג ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר
עוברי דרכים, וכבר הותר
לו לערב ברגליו. וכיון
תהא שביתתי במקומי. והאי חוץ לתחום לאו דווקא אלא בסוף התחום ואי דווקא חוץ לתחום בתוך ד' אמות קאמר שבו שביתתו: שלא אמרו
שאמר שביתתי במקום
לערב ברגל. אפילו כי האי גוונא דאמר במקומי אלא למי שבא בדרך כו' אלמא לר"מ אפילו במקומי עני אין עשיר לא: ויצא עשיר חוץ
שני התחומין קנה לו התם
לתחום. אם ירצה: ויאמר שביתתי במקומי. אלמא לר' יהודה לא שרי לעשיר אלא במקומי כרב נחמן: א"ר יהודה מעשה באנשי בית ממל
שביתה, ויש לו לילך
מביתו זה שלן בו לביתו
ובאנשי בית גוריון בארומא. מקום: גרוגרות. תאנים יבשים: צימוקין. ענבים יבשים שנתייבשו ונצטמקו: עניי כפר שיחין. סמוכין להן
האחר בסמוך ד' אלפים
לארומא בתוך ד' אלפים: ומחשיכין על התחום כו'. אלמא עיקר עירוב ברגל ובמקומי ואע"ג דעניים היו הואיל ובביתם איתנהו כעשירים דמו דא"א
אמה. אבל בני העיר כיון
להם בלא מזון ב' סעודות ואעפ"כ היו מערבין ברגלן ומחשיכין דהיינו במקומי כרב נחמן (ב) אלמא עיקר עירוב ברגל ומחשיכין על התחום
שלא החזיקו בדרך הוו
להו עשירים. ואף על
ואע"ג דלגבי עירוב עשירים הן דהא מביתם יוצאין על כך ויש להן פת אפ"ה שרי כי לית ליה שליח לערב (ג) ברגליו: מתני' נמי דיקא. כרב נחמן
גב (דאמרינ') [דאמרו]
דלר' יהודה במקום פלוני עשיר לא וכי פליג אדר"מ במקומי הוא דפליג: מי שיצא. כל דהו והחזיק בדרך לעיר שמערבין שסמוכה לעירו
שביתתינו במקום פלוני
לא קנו שביתה התם,
לסוף ד' אלפים ויכול אדם לילך מזו לזו ע"י עירוב: והחזירו חברו. דא"ל עת חמה הוא עת צינה הוא כדלקמן (נב.): הוא מותר לילך. למחר לאותה
דלא התירו לערב במקום
עיר אחרת וכל בני עירו אסורין: שיש לו ב' בתים. אחד בזה ואחד בזה והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מע"ש ולשבות שם בשבת ולא
פלוני בדיבור אלא עני
יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל עד התם והחזירו חבירו: איהו כיון דנפק לאורחא. משום הליכה
אבל עשיר לא. תניא
כפירושא דרב הונא. מתני
ממש ולא משום לערב ברגליו הוי ליה עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם. ופלוגתא דאמוראי היא לקמן (שם) איכא
לה רב חייא בר אשי
למ"ד דאפילו לא אמר נמי (ד) כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי וע"כ בדלא אמר מידי עסקינן חדא דלא קתני ואמר שביתתי
לחייא בר רב אחד עני
במקום פלוני ועוד מדפליג ר"מ עלה ואמר הרי זה חמר גמל ש"מ בדלא אמר שביתתי במקום פלוני עסקינן דהא ר"מ מודה בעני. וא"ת ר"מ
ואחד עשיר, א"ל רבא
תנייה הלכתא כרב יהוד'.
עשיר חשיב ליה להאי דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני א"כ דעשיר חשיב ליה ר"מ חמר גמל אמאי הא בביתו לא רצה לקנות
רבא בר חנן רגיל דאתא
דהא אמר שביתתי בסוף התחום ושם לא יכול דהא לאו עני הוא ולא יזוז ממקומו מיבעי ליה אלא בדלא אמר עסקינן ור"מ נמי עני משוי
מאנטוכייא לפומבדיתא
ליה ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות
לפירקיה דרב יוסף
שביתה בביתו הלכך חמר גמל הוא: הנך עשירים נינהו. ואפילו אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור דאי לא אמרו פשיטא. אלמא כל במקום
פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא ולהכי נקט יש לו ב' בתים דאי לא הוה ליה ביתא התם לא הוה אמרינן כי לא אמר כמאן דאמר דמי
דדלמא קא הדר
ביה: הלכה כרבי
יהודה. וכרב
נחמן במקומי:
הוה אתי מארטיבנא. רגיל דאתי בכל שבת מארטיבנא לפומבדיתא
והיה