20/1

ב:

ארבעה אבות פרק

ראשון בבא

קמא

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

דאילו אב מטמא אדם וכלים. גרס ולא גרסינן אדם ובגדים

וטמא מת. מי שנגע במת הוי אב הטומאה דמת עצמו אבי אבות

יב א מיי' פ"ה מהל'

א) [ע' תוס' נדה נא: ד"ה

שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא"ת והרי

הטומאה הוא והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא

ולכתוב], ב) [חגיגה י: נדה

טומאת מת הל' ט:

יג ב מיי' שם הל' ז ופ"א

כג.], ג) [שבת נג:],

טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא

כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' (במדבר יט) והאי קרא

ד) [לקמן לז.], ה) לקמן

שם הל' ה ופ"א מהל'

יש מהן כיוצא בהן וי"ל דאכתי אינו

עושה כיוצא בו שאותו כלי

בטמא מת כתיב ומשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת

❖

נה:, ו) בס"א: הועד,

שאר אבות הטומאה הל' א

וגו': הכא מאי. תולדות דשבת הוי

מתכת אין עושה כלי מתכת אחר

ופ"ד שם הל' ב ופ"ה שם

הל' א ופ"י מהל' טומאת

כיוצא בו כמו שמדקדק ר"ת בריש

כאבות תולדות דטומאה לא הוי

וטמא מת תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו

צרעת הל' יא ופ"א מה'

תורה אור השלם

מתני' דאהלות:

כאבות והכא תולדות דנזקין מאי

אב מטמא אדם וכלים ג ואילו תולדות

מטמאי משכב ומושב הל' א

תנו רבנן שלשה אבות. הפסיק

1. וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ

סמג עשין רלא רמו:

מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא

אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא

יד ג מיי' פ"ה מהל'

אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל

אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או

בברייתא זו לפרש תולדותיהן

טומאת מת הל' ז

הכא מאי אמר רב פפא ד יש מהן כיוצא בהן

יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל

דלמא לא: יש מהן כו'. ולקמן מפרש

לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא

ופ"א מהל' שאר אבות

אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר

אהייא: אבל במחוברת אימא

ויש מהן לאו כיוצא בהן ת"ר ג' אבות נאמרו

הטומאה הל' א סמג שם:

שמות כא כח

מילתיה דרב פפא בשמעתין: הקרן.

נָקִי:

טו ד מיי' פ"ב מהל' נזקי

2. וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן

בשור הקרן והשן והרגל קרן מנלן דת"ר 1 כי

כולה מועדת היא. לשלם נזק שלם

לנגוח: השן. לאכול: רגל. דריסה

ממון הל' א ב סמג

כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר

יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ויעש לו

לשבור את הכלים: באלה תנגח

אפילו בפעם ראשונה וא"ת ומהי

א) 2

עשין סז טוש"ע ח"מ סי'

כֹּה אָמַר יְיָ בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח

שפט סעיף יח:

את ארם בהם עמים ינגח. אלמא

צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר

תיתי אי מתלושה דייה כתלושה אי

אֶת אֲרָם עַד כַּøתָם:

טז ה מיי' פ"א שם הלכה

מלכים א כב יא

נגיחה בקרן: דברי קבלה. נביאים

משאר אבות התינח למ"ד (לקמן

ה' באלה תנגח את ארם וגו' ואומר 3בכור

3. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ

י סמג וטוש"ע שם:

יז ו מיי' שם הל"י טוש"ע

וכתובים: והאי מילף הוא. בתמיה.

ד' ה:) קרן עדיפא דכוונתו להזיק

וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם

שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים

שם סעיף יט:

עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי

ואפילו קרן אתי וכדמפרש ר"ת לקמן

הא לא גמרי' מדברי קבלה לא חיוב

ינגח מאי ואומר וכי תימא $ דברי תורה מדברי

יח ז מיי' שם פ"ב הל' ב

ב)

אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם

דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דאית

ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא

טור ש"ע שם סעי' יח

וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:

קבלה לא ילפינן ת"ש בכור שורו הדר לו

ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור

דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא:

וסעיף יט:

דברים לג יז

יט ח טוש"ע ח"מ סי' שצ

והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא

4. וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת

אלא. להכי איצטריך ואומר דמהו

קיימי אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא

סעיף א:

שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ

דנגיחה בקרן הוא אלא מהו דתימא כי פליג

דאית ליה סתם שוורים בחזקת שימור

דתימא כי חלק רחמנא בין תמה

כ ט טור ש"ע ח"מ סי'

אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת

❖

רחמנא בין תם למועד ה"מ בתלושה אבל

קיימי לא אתיא קרן מכולהו כדאמרינן

למועדת דבשור תם כתיב וחצו את

שצא סעיף א:

כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת

יֶחֱצוּן: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר

לקמן (שם) כי שדית בור בינייהו

כספו [שמות כא] דלא משלם אלא חצי נזק

במחוברת אימא כולה מועדת היא ת"ש בכור

נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם

אתי כולהו לבר מקרן דאיכא למיפרך

ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת

שורו הדר לו וגו' ו תולדה דקרן מאי היא

וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם

רבינו חננאל

שכן מועדין מתחילתן פי' דרכן

השור [שם] דמשלם נזק שלם ה"מ בקרן

יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר

נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה מאי שנא

תולדותיהן לאו כיוצא

וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:

להזיק משא"כ בקרן דבחזקת שימור

תלושה דומיא דקרני צדקיה בן

בהן. הכא, מאי. אמר ר'

נגיחה דקרי לה אב דכתיב כי יגח נגיפה

שמות כא לה-לו

קיימי וי"ל דלמ"ד פלגא דנזקא קנסא

כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן

5. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ

פפא יש מהן תולדות

נמי כתיב כי יגוף האי נגיפה נגיחה היא

כיוצא באבותם ויש מהן

הא דקאמר אבל במחוברת אימא

בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא

כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ

לאו כיוצא בהן. ת"ר ג'

דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך

וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב

כולה מועדת היא וישלם נזק שלם

משלם תם כוליה נזק משום דאין

אבות נאמרו בשור, השן

שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ

זו היא נגיפה זו היא נגיחה מאי שנא גבי

בפעם ראשונה לאו משום דאיצטריך

דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור

והקרן והרגל. הקרן, דת"ר

שמות כב ד

יְשַׁלֵּם:

6. אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל

כי יגח אין נגיחה אלא

מדבר זה: אבל מחוברת. דאורחיה

אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה

קרא לאשמועינן דאין מועדת אלא

בקרן כו'. מהו דתימא כי

מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר

הוא: אימא כולה מועדת היא. אפילו

התנא הוצרך לאשמועינן להביא

דכתיב כי יגוף ג) אדם דאית ליה מזלא כתיב

פליג רחמנא בין תמה

וְהַחֲמוֹר: ישעיהו לב כ

בתחילה ומשלם נזק שלם: ת"ש.

ראיה מן הפסוק דמחוברת נמי הוי

7. לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה

למועדת בתלושה. פי'

כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף

בקרן תלושה כמו קרני

אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי

בכלל נגיחה שלא תטעה לומר

וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא

ומלתא אגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי

צדקיה בן כנענה שהן קרני

ד)

לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר

דנגיחה היינו בתלושה דומיא דקרני

מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם

ברזל. אבל קרן המחוברת

עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל

מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד

ברזל דצדקיה אבל במחוברת דרכו

נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה

שהוא קרן השור אימא

וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית

לאדם נשיכה תולדה דשן היא לא שן יש

מתחילה מועדת היא. ת"ש

יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר

לקרן מועדת: נגיפה. שדחפה בגופה

להזיק מתחילתו ונלמוד מבור ומחד

וקרני ראם קרניו וגו'.

הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ:

הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה רביצה

והזיקה בכוונה: רביצה. שראתה כלים

מאבות לחייבו לכתחלה נזק שלם:

❖

תולדה דקרן, כל דבר

מלכים א יד י

ומלתא אגב אורחיה קמ"ל.

ובעיטה תולדה דרגל היא לא רגל הזיקה

בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי

שכוונת הבהמה להזיק

ואין הזיקה מצוי. כגון

לשברן: בעיטה. שבעטה ברגליה

ואפילו לרב פפא

מצוי הני אין הזיקן מצוי אלא תולדותיהן

נגיפה נשיכה רביצה

גליון הש"ס

דאמר לקמן בשור שנגח ד' וה'

ושברה את הכלים. ואהכי הוו תולדה

לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא אהייא

ובעיטה. ופשט' תולדה

גמ' דברי תורה מדברי

דקרן כקרן. כי קאמ' רב

(דף לז.) דמועד לאדם סתמא

דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין

אילימא אהני מאי שנא קרן דכוונתו להזיק

קבלה. ע' חולין קלז

פפא תולדות לאו כיוצא

לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא

הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו

ע"א תוס' ד"ה אתי':

בהן אתולדה דשן ורגל.

וממונך ושמירתו עליך הני נמי כוונתן

שנגח ג' בני אדם דבהכי לא הוי

מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן דכל

רש"י ד"ה כתיב כי

להזיק וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה

יגח כו' אית ליה מזלא.

מועד לבהמה אבל נגח אדם ושור

אימת דלא הועדה בב"ד ג' פעמים

עיין שבת נג ע"ב ברש"י

דקרן כקרן וכי קאמר רב פפא אשן ורגל שן

בכך אינה משלמת נזק שלם: מאי

וחמור דהוי מג' מינים הוי מועד

ד"ה מזלא: שם ד"ה

ורגל היכא כתיבי דתניא ושלח זה הרגל

שנא נגיחה דקרי ליה אב דכתיב

לכל אבל נגח שור וחמור וגמל

ואגב אורחיה. כשלא

ה)

עמד בדין. לקמן ד' (ה)

כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף

וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור

לא הוי מועד לאדם ואע"ג דלכל

❖

[מא] ע"א:

שור איש את שור רעהו. וכיון

בהמה הוי מועד אפילו לרב פפא

ובער ט זו השן וכן הוא אומר 7 כאשר יבער

דנגיפה כתיב תיהוי נמי אב: הך

כדאיתא התם וה"ר מנחם פי' דה"ק

הגלל

נגיפה נגיחה הוא. ולא דחיפת

מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר

מוסף רש"י

הגוף: פתח הכתוב בנגיפה. כי יגוף שור איש את שור רעהו: וסיים

בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה

כי יגוף. ידחוף, בין

בנגיחה. או נודע כי שור נגח הוא ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא

בקרניו בין בגופו בין

לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם

דחזרה דאדם חזרה היא: כאשר יבער הגלל. פי' ר"ח

שנשכו בשיניו, כולן בכלל

נגח: לומר לך. דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף היא אלא נגיחת קרן

נגיפה הם, שאין נגיפה

כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו) שהשן דומה לאבן שייש:

וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה דהיינו

אלא לשון מכה (שמות כא

לה). אדם דאית ליה

דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן היא: גבי אדם.

הא

מזלא. מלאך שלו ומליץ

כשהשור נגח אדם כתיב [שמות כא] כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב [שם] כי יגוף שור איש את שור רעהו: אדם דאית ליה

עליו (שבת נג:). ושלח זה

מזלא. שיש לו דעת לשמור את גופו: כתיב כי יגח. דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו

הרגל. נזקי מדרך כף רגל

(שמות כב ד). ובער זה

עומד ודחפו בקרניו. לישנא אחרינא $ אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה

השן. נזקי השן האוכלת

ובתחיבת קרן בגוף: ואגב אורחיה קמ"ל. קרא מדתלה נגיחה באדם ונגיפה בבהמה דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן

ומבערת (שם).

האדם משמיענו דשור המועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם דאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו

משלם את הכופר דבתם ההורג אדם כתיב סקול יסקל השור ובעל השור נקי (שמות כא) ובמועד כתיב [שם] וגם בעליו יומת וההיא

מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו ולא מיתה ממש דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) על רציחתו אתה

הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד להרוג את האדם משכחת לה $ כשלא עמד ו)

בדין עד שנגח שלש פעמים שלא נסקל מיד כשהמית הראשון: רביצה תולדה דרגל היא. דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת:

רגל הזיקה מצוי. דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום

הני אין הזיקן מצוי. הלכך תולדה

תחת רגליה היא דורסת:

כקרן: מאי שנא קרן. דמחייב

ושלח. את בעירה:

דקרן הן דאין הזיקו מצוי ואין הנאה

להזיקו ומשלמי חצי נזק

דכוונתו להזיק כו':

הגלל