שור שנגח את הפרה
פרק חמישי בבא קמא נג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ"ש לחבטו. וא"ת דלמא
וזה וזה בבור. ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא
עח א ב ג ד מיי' פי"ב
א) לעיל נ: נד., ב) [לעיל
מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו:
כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא
יג.], ג) [לעיל כח:],
מהלכות נ"מ הלכה יח
ד) [לעיל לט. ב"מ קיז:],
סמג עשין סח טוש"ע ח"מ
רבה אמר הכא במאי עסקינן. דקתני לאחריו חייב: במתהפך
הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור וי"ל
ה) [לעיל יג.], ו) רש"ל מ"ז,
סי' תי סעיף לא ועי'
דנפל על אפיה. ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתא נתהפך ונפל
דשפיר הוי לטעמיה דאשכחן דמחייב בחבטה כשנחבט על ידי מעשיו:
❖
ז) [ד"ה אי],
במ"מ ובהשגות:
בעל השור חייב. פי' מחצה ובעל
עט ה ו ז ח מיי' שם
על גביה: דאהני ביה. הבלא שנכנס
הלכה יט טוש"ע שם
בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית
הבור פטור לגמרי גזירת
וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר רב בור
א)
סעיף לב:
הגהות הב"ח
היא המיתתו: הכא בנזקי בור בשור.
הכתוב מונפל שמה שור או חמור
פ ט י מיי' שם הלכה כ
שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו
❖
(א) תוס' ד"ה ובעל וכו'
טוש"ע שם סעיף לג:
שהשור נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות
מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית
ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין
❖
א
יפה ומתרחק כל כך:
ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל
פרק קמא (דף יג. ושם) ז):
מלאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר
ובעל
הבור משלם מחצה. בשוטה
לבור והבאיש את מימיו: דרך נפילה.
מוסף רש"י
להבלו וכל שכן לחבטו אלא היכי דמי
על פניו משמע דרוב בהמות הנופלין
או מהלך בלילה קאמר דאי
גליון הש"ס
להבלו ולא לחבטו.
לאחריו מקול הכרייה דפטור ב כגון דנתקל
בעומק על פניהם נופלים: נפל
בפקח ביום הא תנינא לעיל דפטור
רש"י ד"ה באנו
משום דעבד ליה הבל
בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור איתיביה
לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי
וכי תימא ה"מ כשנופל מעצמו אבל
לבור ולא משום חבטו
למחלוקת וכו' דאבן נמי
(לעיל נ:). רבי נתן
היינו בור. עיין לעיל דף כח
נימא כורה גרם ליה. וכורה פטור
בבור בין לפניו בין לאחריו חייב תיובתא
הפילוהו אחרים חייב א"כ כשנופל
❖
דיינא הוא. אב"ד היה
ע"ב תוס' ד"ה ונישוף:
הוא דגרמא בעלמא הוא ו)(ואפילו
נמי מעצמו ליחייב דתחילתו בפשיעה
דרב אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו
כדאמרינן בהוריות בפ'
פן יפול ע"י שוורים וסופו באונס
הכורה בעל הבור איכא למיפטריה
בתרא (ב"מ קיז:). דאמר
דחייב משום דאמר ליה ממה נפשך אי
ליה בעל השור. ההרוג,
חייב אלא על כרחיך שור פקח נשמר
מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא
רבינו חננאל
בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא (א)
לבעל הבור אנא תוראי
יפה ומרחק כל כך מן הבור שאין
נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמי
בבירך אשכחיתיה. מת,
אמר רב חסדא מודה רב
מית חבטא דידך הוא רבה אמר הכא
שוורים אחרים יכולין להפילו בתוכו:
אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא
הלכך כל הנזק עליו, מה
בבור ברשותו כו'. פירש
לעולם קסבר האי פלגא נזקא
במאי עסקינן במתהפך דנפל אאפיה
דאית לי לאשתלומי מבעל
רבי חננאל זצוק"ל כגון
בעלמא דפטור ע"א) וכשאין הכורה
השור משתלימנא, אם תם
שהכניס שורו בחצר
ואתהפיך ונפל אגביה דהבלא דאהני ביה
כו' אנא תוראי בבירך
בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו
הוא משלם רביע, ואפילו
חבירו ברשותו ונפל לבור.
אהני ביה רב יוסף אמר הכא בנזקי בור
אשכחיתיה. וא"ת כיון דפלגא נזקא
וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת
הזיקו הוא לבדו לא היה
דאמר לי' בעל השור מה
משלם אלא חצי נזק ועכשיו
נפשך כו'. תני רב חנניה
עבד מה סברא היא זו דמשום
קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה
בשור עסקינן מאי ניהו שהבאיש את
שיש אחר עמו ישלם רביע,
לסיועי לרב. קי"ל כרב.
דאשכחיה בבור משלם יותר ממה
חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור
מימיו דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו
והשאר משתלימנא מינך
פר"ח זצ"ל דהני כולהו
(לעיל יג.).
לקלקל רה"ר: בעל הבור הזיקא עביד.
שהזיק והיה רוצה ר"י לפרש דה"ק
משנינא אליבא דרב, ותני
מיחייב תני רב חנניה לסיועי לרב ונפל
נמי רב חנינא לסיועיה,
כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל
האי פלגא הזיקא עביד בעלמא כגון
עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל
הילכתא כוותיה דרב בהא.
היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה
בשני שוורים שהזיקו אבל הכא בשור
נימא כורה גרם. ור"ח ז"ל
לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול
פי' הכורה הזה אינו כורה
דקול גרמא בעלמא הוא משתלם
שדחף חבירו לבור הבור כוליה הזיקא
בתוך הבור אלא במקום
הכרייה פטור וזה וזה בבור אמר מר נפל
מיניה דבעל הבור: בעל הבור פטור.
עבד כדאמר את קטלתיה דבבירך
אחר הוא כורה ומכח
לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה
בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא
אשכחיתי' ולכך מאי דלית לי לאשתלומי
הכורה נבעת השור ונפל,
וכתב דהכורה פטור משום
גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני
פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו
מיניה משתלמנא מינך וחזר בו ר"י
דיכול לומר אנא ברשות
תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה
מפירוש זה דא"כ מועד לר' נתן אמאי
רבי נתן היא דאמר ג בעל הבור הזיקא קא
קא עבידנא. ופר"ח זצ"ל,
בידים הואי ולא גרמא: רבי נתן
משלם מחצה כי היכי דמהני שותפות
הילכתא כר' נתן,
עביד ב) ד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי
דאוקמינא מתני' כוותיה,
אומר בעל הבור משלם מחצה. שהרי
לבור שאין הבור משלם אלא חצי ממה
מהאי משתלם מהאי דתניא שור שדחף את
(ופריך) [ופירק] רבא, ר'
בין שניהם המיתוהו. אפי' הוי שור
שהזיק כמו כן יועיל שותפות הבור
נתן דיינא הוא ונחית
חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור
הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי
לשור ולא ישלם השור מחצה ובתם
לעומקא דדינא.
פטור ג) רבי נתן אומר ה בעל השור משלם
לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו:
נמי איכא להקשות אמאי משלם
מחצה ובעל הבור משלם מחצה והתניא
הא בתם. בעל השור משלם רביע
רביע ע"כ נראה דבור נמי פלגא
רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים
וטעמא מפרש לקמיה: הא במועד.
נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה
ו
דמיחייב נ"ש דכל חד משלם מחצה
כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא
ובעל השור רביע לא קשיא הא בתם הא
ז
ממה נפשך אי תרוייהו כוליה הזיקא
לאשתלומי מבעל השור משתלם
במועד ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה
עביד דעל ידי חד מינייהו מיית השתא
מבעל הבור:
הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד האי
דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא
שור
משלם פלגא והאי משלם פלגא ואי קסבר
אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד
האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא
מאי דעבד משלם דהא מועד הוא:
ובעל השור רביע ואידך ריבעא מפסיד אמר רבא ד) רבי נתן דיינא הוא
אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד.
ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה
הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי
הזיקא עבד ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא משום דאמר ליה
כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל
ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית
בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהניא לי איבעית אימא לעולם קסבר
כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר
האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד ודקא קשיא לך בעל הבור
ג' חלקים על בעל הבור: האי משלם
משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד ח משום ה)דאמר ליה
פלגא והאי פלגא. כיון דבעל השור
בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה מאי דאית
נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם
לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא
משלם חצי נזק שהוא עושה: ואי
ממך: אמר רבא ט הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו
קסבר. הואיל ושניהם עשאוה יחד
למחלוקת ר' נתן ורבנן פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור לבעל
האי פלגא עבד והאי פלגא עבד
י
ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם
השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה אבל הכא מצי א"ל בעל
דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד
אבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי הוה מיתקל
משלם: ובעל השור. דתם הוא
בה הוה נפל וקאי קמ"ל דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא איתמר
לשלם רביע ובעל הבור דמועד הוא
שור
לשלם פלגא ואידך מפסיד ניזק: רבי
נתן אב בית דין. במסכת הוריות
בסופה [דף יג:]: שותפותאי מאי אהניא לי. בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים: את
קטלתיה. בתוך שלך מצאתי: מאי דאית לי כו'. אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור
משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין: הניח אבן. בור כרויה ואדם
אחר בא והניח אבן על שפתה: באנו למחלוקת כו'. לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה
$ דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים
הוא כדתניא בפ"ג (דף כח:)
הא
מה דומה לזה אבנו וסכינו כו' ולרבי נתן בין שניהם משלמי:
ה"ג