נג: שור שנגח את הפרה
פרק חמישי
בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שור
ושור פסולי המוקדשים שנגחו. פירש רב יהודאי גאון דהיינו
ז)(ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה. בכור בעל מום שאין
פא א ב ג מיי' פי"ב
א) רש"ל מ"ז, ב) [עי' תוס'
שור בכור דלא פריק ליה ולפי שאין לו פדיון אעפ"י שדינו
בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא
מהל' נ"מ הל' כא:
לעיל יב: ד"ה ואם איתא
פב ד מיי' פ"ו מהל' חובל
וכו' גרסי רבא], ג) [לעיל
להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו
הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע"פ שהכהן אוכלו לא קרינא
נא. נד.], ד) [עי' תוס'
ומזיק הלכה טז סמג
להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות (דף לב:) מטעם דאיתקש
ביה שור רעהו [שמות כא] דמשלחן גבוה קזכו. והאי דנקט פסולי המוקדשים
עשין ע טוש"ע ח"מ סי'
זבחים עא: ד"ה ובטריפה],
ה) [לעיל י: וש"נ], ו) לעיל
לצבי ואיל אפי' הכי לא חשיב בחייו
ולא נקט שור ושור הקדש שנגחו
תי סעיף לד:
פג ה מיי' שם טוש"ע שם
ה: וש"נ, ז) רש"ל מ"ז וכ'
ממון הדיוט ושור רעהו וכן כל פסולי
רבותא אשמעינן דאף לבכור בעל
שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו (מאי
א)
א
סעיף לו:
דגם מתוספות משמע שרב
המוקדשים שלא נפדו אבל במוקדשין
מום פטור הואיל ולא נפדה אבל
פד ו מיי' שם טוש"ע שם
ניהו שור בכור דלא פריק ליה) אביי אמר
יהודאי פירש כן ולא רש"י
סעיף לה:
וכ' מהרנ"ש מ"ש ברש"י
שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו
פסולי המוקדשין שנפדו חייב לשלם
משלם ח"נ רבינא אמר משלם רביע נזק
פה ז מיי' שם הל' טז:
ב)
ב
ה"ג ר"ל הלכות גדולות בא
מקרו אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה
אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה
פו ח מיי' שם וסמג שם
לומר שכן נמצא בהלכות
הא והא בתם הא כרבנן והא ג כרבי נתן
דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור
מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט
טור ש"ע שם סעיף
גדולות שחבר רב יהודאי
איבעית אימא הא והא כרבנן הא בתם הא
לו:
גאון ומ"מ נראה שאינו
הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין
שנגח לשור פסולי המוקדשין חייב
❖
פז ט מיי' שם הל' טז:
מלשון רש"י שהרי כתב לעיל
במועד איכא דאמרי אביי אמר ח"נ רבינא
אלמא שור רעהו הוי): שור הדיוט
ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום
[דף נא. ד"ה שור]
אמר כוליה נזק הא והא במועד הא כרבנן
ושור פסולי המוקדשים שנגחו. בין
דכתיב והמת יהיה לוכ)
בפשיטות דלא כוותיה וכאן
הא כרבנן הא כר' נתן. וקמ"ל
לא הזכיר שחולק עליו אלא
שניהם שור: אביי אמר ח"נ משלם.
והא כר' נתן איבעית אימא הא והא כרבי
מוסף רש"י
שתלמיד אחד כתבו בגליון,
דאפי' בשני שוורים יהיה הדין
בעל השור והשאר מפסיד הניזק.
נתן הא במועד והא בתם אמר רבא ד שור
ח) [ויקרא כד], ט) [שמות
במי שהמת שלו. מי
כמו בשור ובור אע"ג דבשור ובור
ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר
כא], י) רש"ל מ"ז, כ) [עי'
שראוי לו להאכיל נבילתו
ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין
לכלבים, יצא זה כו' (לעיל
תוס' לעיל יב: ד"ה ואם],
לר' נתן שייך טפי למימר כי ליכא
[ע"א] מה דלית ליה לאשתלומי מהאי
לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם
ל) [עי' לעיל ו. תוס' ד"ה
נא.). לבעלים מטפלין
ה
ו
לאשתלומי משור משתלם מבור מטעם
לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו
❖
בנבילה. כלומר נוטלין את
לאתויי],
חייב ושור ובור פטור ז לענין כופר ושלשים
שותף ומשלם ח"נ כדינו: כרבנן.
דאמר אנא תוראי בבירך אשכחיתיה
הנבילה (לעיל י:) ששמין לו
של עבד שור חייב אדם ובור פטורים לענין
הנבילה של בהמתו שמתה
ח
את קטלתיה ובשור ושור ליכא למימר
רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה
על ידי זה שהזיקה לו
כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור
תורה אור השלם
הכי ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא
שאינו יכול להשתלם מן הקדשים
ט
ועליה מוסיף ומשלם דמיהן
חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא
יפסיד: ואיבעית אימא. תרוייהו
1. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף
דוקא בשור ובור אמרינן הכי דכי
(ב"מ צז.).
ג)
יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה
כרבנן ולא פליגי: בתם. רביע
ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם
והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה
ד)
1
שמות כא לד
לּוֹ:
משור דהיינו משום דבור עושה עיקר
נזק הואיל ויש לו שותף ומועד
2. וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ
שאין המת שלו למימרא דפשיטא ליה
חצי נזק והשאר יפסיד: שור
המעשה ואיהו קטל בהבליה לכך לא
כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא
לרבא והא מיבעיא בעי ליה לרבא דבעי
יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ
ואדם שדחפו. דבר אחד לבור
נטיל חיובו על השור אע"ג דליכא
❖
רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו
שמות כא לג
חֲמוֹר:
לאשתלומי מיניה אבל בשור ושור
ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור
האי והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא
והבור והאדם: לענין נזקין. כגון
שאין בזה עיקר ההיזק יותר מבזה
זה שאין המת שלו או דילמא והמת יהיה
גליון הש"ס
הוה אמינא דאפילו לרבנן כי ליכא
אם דחפו שם אדם והוזק משלמין
לו לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא
לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה
בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי
תוס' ד"ה שור ואדם וכו'
ה)
לא שדחף אדם. עיין לעיל
בתר דבעיא הדר פשטה אלא בעלים
לר"י דאביי ורבינא ס"ל האי כוליה
אדם דהא דקיימא לן לגבי בור שור
ד' ו ע"א תוס' ד"ה
הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד
ולא אדם בקטלא קיימא לן כגון אם
מטפלין בנבילה מנא ליה נפקא ליה מן
❖
לאתויי:
דאי ס"ל פלגא נזקא עבד למה יאמר
נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין
והמת יהיה לו דשור מאי חזית דוהמת
רבי נתן דכי ליכא לאשתלומי מהאי
חייב וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר
יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין
רבינו חננאל
דחיפה לחודה: ארבעה דברים. שהן
משתלם מהאי הא לא שייך הכא
בנבילה והמת יהיה לו דבור מפקת ליה
לבד מנזק: אדם. שדחפו חייב אבל
טעמא דאנא תוראי ולא קאמר הא
אמר רבא שור ושור פסולי
למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא
המוקדשין. פיר', שור
והא כרבי נתן הא כמ"ד פלגא נזקא
השור והבור פטורים דקיימא לן
פסולי המוקדשין שלא
פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים
עבד והא כמאן דאמר כולה
נזקא
(לעיל ד' כו.) איש בעמיתו ח) ולא שור
נפדו. שור ולא אדם.
אדרבה פטור גבי שור שכן פטר בו חצי
עבד משום דנראה לו לגמרא
טעם
בעמיתו וכן בדמי ולדות אנשים כתיב
פר"ח זצ"ל, מדמקשי
ט)
ומפרקי אליביה, שמע
י)(גבי ולדות) ולא שוורים: לענין כופר.
ראשון
שאמר רבא עיקר
דהא
נזק כוליה נזק מיהת לא אשכחן: נפל לתוכו
מינה דהילכתא כוותיה
אם מת: שור חייב. כדינו ובמועד:
כולה
נזקא עבד ולהכי
מוקי
שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר'
בהאי.
אדם ובור פטורין. אדם דהא בר
כולהו כוותיה:
יהודה דתניא ו) ר"י מחייב על נזקי כלים בבור
שור
ואדם שדחפו לבור. $ לא
קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה
מאי טעמא דרבנן דאמר קרא 2 ונפל שמה
שדחף אדם בכוונה דא"כ
פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח
שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים
בעל הבור אמאי מחייב דאטו אם
את הכד (לעיל לה.) ובור דכתיב שור
ורבי יהודה או לרבות את הכלים ורבנן
ולא אדם: ושור פסולי המוקדשין.
ישים אדם טליתו של חבירו באש
או
של חבירו וכי יתחייב בעל האש
אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין
שנפדה דקרינא ביה שור רעהו אחר שפדאו: מאי טעמא. בור
ואם תאמר אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון
פטור: דכתיב והמת יהיה לו. גבי בור: מי שהמת שלו. שיכול
שידע האדם בשעת ל) נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה
אנתהפך דסוף פ"ב (לעיל ד' כז.): לענין כופר ושלשים של עבד
למכור הנבילה יצא זו שאף על פי שנפדה טעון קבורה דאמרינן
שור חייב. וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו
גבי פסולי המוקדשין שנפדו במס' בכורות בפ' שני (ד' טו.) תזבח [דברים יב]
דהוי כמו (לעיל י:) הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת
ולא גיזה בשר [שם] ולא חלב ואכלת [שם] ולא לכלביך מכאן שאין פודין את
הקדשים להאכילן לכלבים: לבעלים מטפלין בנבילה. כדאמרינן
דברי הכל פטור וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר דלעיל בפ'
בפ"ק (ד' י:) והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק כו': ומאי
ד' וה' (ד' מג. ושם) משמע דרבא ס"ל כרבה דאמר דאי אין השור
חזית דהאי והמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין
בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דאמר בהדיא דשלא בכוונה משלם
בנבילה. ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין: איפוך
דמים ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל
אחד בפני עצמו: לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. כשנפדו
אנא. ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור: שור ולא
אדם. מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתא.
מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורין מדכתיב רעהו תימה
דבבור אמאי פטור כיון שנפדו והא הוי המיתה שלו למ"ד פודין
ולקמיה [נד.] פריך שאר בהמות מנא ליה דלמא כולם ממעטינן:
הקדשים להאכילן לכלבים ואי הוה מיירי בשלא נפדו ניחא שלא
לחלק
יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעינן העמדה והערכה ואפילו למ"ד אין פודין קשה דמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף כט:) דהיינו
דווקא להאכילן לכלבים אבל להסיקן תחת תבשילו פודין לכ"ע בשמעתתא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ומסיק רב אשי
לכ"ע אין פודין כו' ודכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי אלמא מדמעל פודין להסיקו
תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת וכן פי' שם הקונט' ואין לתמוה מ"ש אכילת כלב משאר הנאות דדלמא כיון דמיעטיה מואכלת
ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה ומיהו אליבא דרב יוסף דמפרש התם לעולם בפודין הקדשים להאכילן לכלבים
קמפלגי צ"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס"ל: נפקא ליה מוהמת יהיה לו דשור. ואע"ג
דלא ילפינן שור מבור לפטור היכא שאין המיתה שלו מ"מ ילפינן בור משור לבעלים מטפלים בנבילה דג' קראי כתיבי כדאמרינן בפ"ק (דף י:):
איפוך אנא. וא"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש וי"ל דאצטריך להקדש
שנגח הדיוט אך קשה דמשור איש נפקא:
או