שור שנגח את
הפרה
פרק חמישי בבא קמא נד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
או מבעי ליה לחלק. האי סוגיא כר' יאשיה דמצריך או לחלק
לחלק. דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד:
פח א מיי' פי"ב מהל'
א) [לקמן סג.], ב) [לעיל נ:
ונפל. לשון יחיד: ונפל טובא משמע. ה)[כמו ועשה בצלאל ואהליאב]
בכל דוכתין אבל לרבי יונתן אין צריך או לחלק ותימה א"כ
נג.], ג) לעיל נא. [נג:],
נזקי ממון הלכה א
ד) ב"מ כז., ה) רש"ל,
סמג עשין סח טוש"ע ח"מ
סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (ב"מ דף צה:) מוקי אביי כרבי
(שמות לו) ובא האות והמופת (דברים יג) ובא הארי ואת הדוב
❖
ו) [דברים כב], ז) [ב"מ
סי' תי סעיף א:
(שמואל א יז): מידי אחרינא לא. ושאר מילי מנלן: אף כל בעלי
יאשיה ורבא כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי דאביי ובפ' אותו ואת
כז.], ח) [עי' תוס' לקמן
חיים. לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה
בנו (חולין דף עח:) גבי פלוגתא
עא: ד"ה וסבר ותוספות
❖
כתובות לד. ד"ה סבר],
אתא או ורבי אף שאר מטלטלין:
דחוששין לזרע האב משמע דתליא
מוסף רש"י
או מבעי ליה לחלק
ורבי יהודה לחלק
עופות אין מטמאין במגע ובמשא:
בפלוגתא דרבי יונתן ור' יאשיה נמי
מונפל נפקא ורבנן ונפל טובא משמע
להבלו ולא לחבטו.
משום דעבד ליה הבל לבור
א"כ. דלא רבי אלא מאי דדמי ליה
יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד
תורה אור השלם
אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כלל ופרט
ולא משום חבטו (לעיל נ:).
לפרטא משני צדדין: לכתוב רחמנא
כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק
1. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף
במי שהמת שלו. מי
אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור
הוה
אמינא קרב לגבי
חד פרט. או שור או חמור ודרשינן
השואל:
שראוי לו להאכיל נבילתו
יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה
אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור
❖
לכלבים (לעיל נא.) שיכול
מזבח אין. תימה למה לא ילפינן
שמות כא לד
כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם
לּוֹ:
למכור הנבילה, יצא זו
ישלם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה
אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא
הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי
שאף על פי שנפדה טעון
דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש
אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו
דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו
קבורה, דאמרינן גבי פסולי
הגהות הב"ח
המקודשין שנפדו תזבח
בעלי חיים אף כל בעלי חיים אי מה הפרט
כל דאית ליה בעלים ל"ל נילף משור
לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא
(א) גמ' שאינו קרב לגבי
ולא גיזה בשר ולא חלב
שור או חמור חמור משבת כמו
למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא
מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע
מזבח לא כתב רחמנא
ואכלת ולא כלביך, מכאן
חסימה ופריקה לקמן וממילא
ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות
חמור ואי כתב רחמנא
שאין פודין את הקדשים
ובמשא אף כל דבר שנבלתה מטמאה
להאכילן לכלבים (לעיל נג:).
חמור וכו' שאין קדוש
אמעיט אדם דליכא למילף
מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה
במגע ובמשא אבל עופות לא א"כ נכתוב
בבכורה לא כתב רחמנא
חמור דבור לר' יהודה.
א)
טעמא: שאין קדוש בבכורה לא.
משבת כדאמרינן לקמן (ע"ב) גבי
שור אלא אמר קרא:
דמחייב על נזקי כלים
רחמנא חד פרטא הי נכתוב אי כתב שור
(ב) תוס' ד"ה חמור וכו'
כגון סוסים וגמלים כתב רחמנא שור
כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר
בבור, קשיא לן למאי אתא,
הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב
הגוזל קמא קשיא דלא
דאילו לרבנן מבעי להו שור
דלא איצטריכא דהא מכלל אתי
אחר וכן גבי תשלומי כפל והשבת
❖
חשיב:
ולא אדם חמור ולא כלים
לגבי מזבח לא (א) ואי כתב רחמנא חמור
לרבויי אפי' סוסים וגמלים הואיל
אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף
(ב"מ כז.).
ה"א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה
ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים
משבת ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא
ונבלתן מטמא אבל עופות דלא דמו
דלא שייך למילף משבת דעדיין לא
גליון הש"ס
לא אלא אמר קרא והמת יהיה לו כל דבר
1
אלא בחד צד לא: אלא. לא תימא
נאמרו עשרת הדברות וי"ל דבמקום
תוס' ד"ה חמור וכו' דהוו
מיתה בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים ובין
בעלי חיים. עיין מנחות דף
חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל
ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן
לר' יהודה דקא מרבי להו לכלים כלים
❖
יד ע"ב:
אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו
שור שור משבת וכן כל הני דהוה
בני מיתה נינהו אמרי שבירתן זו היא מיתתן
כו': כלים בני מיתה נינהו. בתמיה
דרשינן בכלל ופרט דתשלומי כפל
ב) ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה
ול"ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי
דרשינן ליה בהדיא במרובה (לקמן
רבינו חננאל
להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לרבי
יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא
דף סג.) אי לאו רבויא דכל וכן יש
דבר שנבלתו מטמא במגע
יהודה כלים בני הבלא נינהו אמרי בחדתי
קרינן בהו והמת יהיה לו: שבירתן
לפרש בהשבת אבידה אבל בכל אחריני
ובמשא. פי' כגון בהמה
וחיה דכתיב בהון בהדיא
זו היא מיתתן. הלכך לרבנן אתא
דמיפקעי מהבלא האי והמת יהיה לו
י"ל דלא מדריש בכלל ופרט וכלל:
קרב לגבי מזבח. בפ"ק דקדושין
דמטמאין מגע ובמשא.
חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה
ליה לכדרבא ג) דאמר רבא שור
מבעי
אבל עופות דאינן מטמאין
ממש היא ושור למעוטי אדם שאינו
(דף יז.) גבי הענקה דכתיב
במגע ובמשא אלא כגריס
פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר
אבית הבליעה.
מין בהמה ואי כתב רחמנא חד הוה
צאן גורן ויקב לא ממעט כל דבר
והמת
יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה
אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא
שאין קרב לגבי מזבח משום דבכלל
שאין
המת שלו אלא אמר קרא 1 כסף
דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה
גורן הוי כמה דברים שאין קריבים
ישיב לבעליו לרבות א כל דאית ליה בעלים
קא ממעט להכי איצטריך חמור
לגבי מזבח אבל בפ"ק דחולין (דף
א"ה
אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא
ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא
כה:) צ"ע דכתיב כל מעשה עזים
שור ולא אדם חמור ולא כלים ולרבי
אף ע"ג דלאו בני מיתה נינהו ממש
תתחטאו דאמר עזים למעוטי עופות
ושור למעוטי אדם בעלי חיים
ואמאי לא ממעטינן כל דבר שאין
יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור
דכוותיה ולקמן פריך לר' יהודה חמור
קרב לגבי מזבח ומיהו לההוא לישנא
ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט
למה לי: בחדתי. חדשים: שור
דאמר לקמן כל ריבויא הוא לא
ביה ד) אלא אמר רבא חמור דבור לרבי
קשה מהתם: בין לרבי יהודה
פסולי המוקדשין. שנפדה אין המיתה
יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא:
דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו.
שלו דקיימא לן בבכורות בפרק ב'
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב:
(דף טו.) גבי פסולי המוקדשין לאחר
וא"ת ומאי פריך כ"ש משום דלאו
מאי שור חרש שוטה וקטן אילימא שור של
פדיונו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב
בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי
חרש שור של שוטה שור של קטן הא שור
ואכלת ולא לכלביך: שור ולא אדם.
יהודה וי"ל דלר' יהודה נמי הוה
שאינו מין בהמה: ושה דאבידה.
של פקח פטור אמר רבי יוחנן שור שהוא
ממעט כלים מחמור אי לאו ריבויא
כיון דכתיב ו) לכל אבידת אחיך למה
ולהכי פריך בין לרבנן דממעטי להו
חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן
לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה
כלים מחמור ובין לרבי יהודה דמרבה
הא
להו כלים מאו לאפוקי ממיעוט דחמור
ושלמה ובפרק אלו מציאותז) דרשינן להו
בתמיה. היכא פטריה קרא: הא לאו בני מיתה נינהו: בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני
לכולהו בר משה: הא של פקח פטור.
הבלא נינהו. אפילו למאן דאית ליה בפ' המניח (לעיל דף כט.)
הא
דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וא"כ לא מחייב רבי יהודה אלא בבור ברשותו ובבור ברשותו אצטריך שפיר
למיפטר כלים בחבטה דחבטה דידיה הוא מ"מ פריך שפיר דבהיזק הבל משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה
היכא דהוי דידיה אתיא בק"ו ובהבל דמשתעי ביה קרא אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים לר"י ומיהו אין נראה שידרוש ר' יהודה אפילו לרב
עד שיפול דרך נפילה דכיון דלא מחייב אלא בבור ברשותו אין לו לדורשו כמו ששמואל אין דורשו משום דבכל מקום שיתחייב בהבל
חמור
דבור לר' יהודה כו'. והא דלא קאמר נמי גם לב"ה דבריש הגוזל קמא לקמן (דף צד.) (ב) דלא חשיב אלא
מתחייב בחבטה:
הנך דדמו $ דהוו בעלי חיים הקשה הר"ר משה מפונטייז"א ואימא דחמור אתא למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי
אפי' הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח ח) בפרק הכונס (לקמן דף סב.) דמיבעיא ליה
למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל: שה דאבידה לדברי
אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא
הכל קשיא. וא"ת לגופיה אצטריך למהוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבו כל מילי דשור וחמור ושלמה אצטריך
כל חד וחד למילתיה כדדריש בפ' אלו מציאות (ב"מ דף כז.) ואי לא שה דמייתר הוה משיירי חד מינייהו לפרט וכלל ולא הוה
דרשינן ביה מידי וי"ל דבכל מקום שיש פרט וכלל רגיל רבינו שמואל ליתן טעם למה לי לפרט כיון דאתרבי כל מילי ומפרש דשמא
יש דברים שלא היה מתרבי מהכלל אם לא שקדמו פרט להיות כלל מוסיף עליו ולרבות כל דבר והכא קים ליה לבעל הש"ס
דמאבידה סתם
הוה שמעינן שפיר כל אבידה כאילו יש פרט וכלל שאין למעט שום אבידה מבנין אב או מק"ו או בשום ענין וא"צ
כאן פרט כדי
שלא למעט מן הכלל שום דבר על ידי שום דין א"נ לכל אבידה כתיב והוי לכל ריבויא לרבות כל אבידה כאילו
יש פרט וכלל
אף על גב דדרשינן מיניה
בע"ז (דף כו:) לרבות המומר מכל מקום איכא למדרש נמי כל
אבידה דאתרוייהו
קאי ריבויא אאבידה ואאחיך ומרבינן כל אבידה דכל אחד ולכאחיך: