שור
שנגח את
הפרה
פרק חמישי בבא קמא נה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
ר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כו' מהו דתימא
נאמר בהן טוב. גבי כיבוד
אב ואם דכתיב בהן ז) למען ייטב לך:
ק
א) [עי' תוס' ב"ב קיג. ד"ה
א מיי' פ"ט מהלכות
מין אחד הוא קמ"ל. ואע"ג דלא אשמעי' ממתניתין דליהוו
ופתח בו. טי"ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה: הספד.
תרוייהו], ב) [בעין יעקב
כלאים הלכה ה סמג
איתא ר' יהושע בן לוי],
לאוין רפא רפב טוש"ע י"ד
תיבה זו לבדה הראוהו: כאן שנה. במשנה זו דקתני כלאים נוהג
תרי מיני אע"ג דרבו בהדי הדדי ולא שמעינן אלא דאיסור כלאים
ג) ברכות נז., ד) [תוספתא
סי' רצז סעיף ו:
שייך בעופות מ"מ אתי שפיר דהכי קאמר ר"ל כאן שנה רבי
בעופות למדנו דכל עופות כלאים
זה בזה מין בשאינו מינו:
קא ב ג מיי' שם טוש"ע
דכלאים פ"א], ה) [בכורות
ח.], ו) סנהדרין נט:,
טווס. פווא"ן בלע"ז: פסיוני. מין
כלומר כיון ששנה רבי דיש כלאים
שם סעיף ז:
קב ד מיי' שם הל' ח
ז) [דברים ה], ח) [בראשית
שליו שקורין פירדי"ץ: קועיה.
בעופות א"כ תרנגול טווס ופסיוני
נאמר בהם טוב אמר
לו עד שאתה שואלני
א], ט) [ד"ה הרכיב],
טוש"ע שם סעיף א:
חרטומו בי"ק בלע"ז: טייעא.
כלאים זה בזה כי מסברא דנפשין
❖
❖
קג ה מיי' שם הל' ח:
י) [ד"ה חקים],
למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן
א)
ערבי: אלים קועיה. צוארו עב:
יש לנו לדעת שאלו המינים חלוקים
טוב $ אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב
קטין. דק: ביציו מבחוץ. ביצי
זה מזה ואינם מין אחד ואע"ג דרבו
אם לאו כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי
תורה אור השלם
רבינו חננאל
בהדי הדדי וכיוצא בזה יש ביבמות
הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ:
שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה
1. וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד
תרנגול וטווס ופסיוני
בשיחלא. בטעינה אחת. אווז בר אינו
בפרק חרש (דף קיג:) ובהנזקין (גיטין
כלאים זה בזה. פירוש
בקי באגדה אזל לגביה א"ל ממנו לא
וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ
טוען ביצה שניה עד שתלד את
נה.) אמר רבא מעדותו של רבי
בלעז פסנ"ו, שאל ויבא
בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְיָ
שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר
הראשונה: הנהיג בעיזא ושיבוטא.
יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת
צְבָאוֹת: ישעיהו יד כג
שליו תרגומו שאילו
2. טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא
בישרא ואיתי פסיונין. האי
נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא
קשר קרון לעז ודג זה צף על המים
שהשיאה אביה שיוצאת בגט אמר
אריך קקיה והאי גוצא
זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד
וזה מושך עמו על שפת הים:
לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי
ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי
קקיה. אלא מעתה גמלא
פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ
כלאים בחוצה לארץ לא נהגה דמצוה
וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה
טייעא וגמלא פרסא דהאי
רְאֵה יְיָ אֶת עָנְיִי כִּי
חנינא הואיל וסופן להשתבר וכי סופן
אלים קקיה והאי קטין
הִגְדִּיל אוֹיֵב: איכה א ט
התלויה בארץ היא וכל חובת קרקע
מגורשת מי לא א"ר יוחנן בן גודגדא
להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חס ושלום
3. טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ
קקיה הכי נמי דכלאים זה
אין נוהג אלא בארץ מן התורה:
לא בעינן דעת ה"נ כו' פשיטא מהו
בזה. פי' שוקיו. רב פפא
אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ
פסקה טובה מישראל א"ר ב) יהושע הרואה
אידי ואידי מקום חיובא. אם היה
דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב
אמר הא טענא חדא ביעתא
מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין
טי"ת בחלומו סימן יפה לו מ"ט אילימא
בשיחלא והא טענא טובא
תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא
זה בטולי בטליה קמ"ל אע"ג דלא
מנהיג ספינה בים בשני דגים של
בשיחלא. פי' אווז בר
מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְיָ:
משום דכתיב טוב אימא 1 וטאטאתיה
ידע רבא ממילתיה דרבי יוחנן בן
שני מינין חייב דהא דרשינן למינהו
איכה ב ט
טוענת חדא ביעתא
במטאטי השמד חד טי"ת קאמרינן אימא
4. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת
גודגדא דלא בטליה במה שאמר
למינהו מיבשה:
ודוגרת עליה, ואווז של
ח)
יישוב טוענה ביצים הרבה
הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל
כנסי שטר חוב זה אלא מסברא
טומאתה בשוליה טי"ת בי"ת קאמרינן
הדרן עלך
2
ויולדת אותם, ועוד
אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין
דנפשיה אפ"ה קאמר מעדותו שמעי'
❖
אימא טבעו בארץ שעריה אלא הואיל
ממלאת אשכול שלה
הַחֹשֶׁךְ: בראשית א ד
3
שור שנגח את הפרה
ליה וכיוצא בזה יש הרבה בגמרא:
ביצים טובא ויולדת
ופתח בו הכתוב לטובה תחילה שמבראשית
המרביע שני מינים. ר"י ב"ר
ודוגרת על כולן. הנהיג
בעיזא ושיבוטא מהו. פי'
עד 4 וירא אלהים את האור לא כתיב טי"ת ג) וא"ר יהושע בן לוי הרואה
הגהות הב"ח
יהודה היה מגיה
שיבוטא דג גדול כענין
הספד בחלומו חסו עליו מן השמים ופדאוהו הני מילי בכתבא: וכן
(א) תוס' ד"ה אתיא וכו'
בהמה גדולה בים.
המנהיג ב' מינים שבים לוקה משום
❖
דבמחמר כתיב קרא:
חיה ועוף כיוצא בהן וכו': אמר ר"ל א כאן שנה רבי ד) תרנגול טווס ופסיוני
דבבראשית רבה (פ"ז) ובירושלמי
כלאים זה בזה פשיטא אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא
דכלאים (פ"א) משמע דאי אפשר
מין חד הוא קמ"ל: אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מתקיף לה
להרביע דגים ומיהו אין צריך להגיה
גליון הש"ס
ה)
ב
דדגים דוקא הוא דמשמע דאין
רבא בר רב חנן מאי טעמא אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי
גמ' אם לאו שאיני יודע
להרביעם אבל מין חיות הים שייך
כו'. עי' ב"ב קיג ע"א
זוטר קועיה אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועיה
תוד"ה תרוייהו: שם
ביה איסור הרבעה והכא איכא
והאי קטין קועיה הכי נמי דהוו כלאים זה בזה אלא אמר אביי זה ביציו
המנהיג בעיזא ושיבוטא.
ג
לאוקמי במין חיה שיכול אדם להרביע
עי' ע"ז דף לט ע"א תוס'
מבחוץ וזה ביציו מבפנים רב פפא אמר הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא
❖
דקאמר בבראשית רבה המרביע מין
ד"ה וסימנך:
והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא א"ר ירמיה אמר ריש לקיש ד המרביע
חית הים לוקה ובתר הכי קאמר כל
שני מינים שבים לוקה מאי טעמא אמר רב אדא בר אהבה משמיה
מקום שנאמר בו למינהו כלאים נוהג
לעזי רש"י
דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה בעי רחבה $ המנהיג בעיזא ושיבוטא
בו ופריך אהך ברייתא והרי דגים
ו)
פווא"ן [פאו"ן]. טווס.
שנאמר בהו למינהו וכי כלאים
מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה
פירדי"ץ [פירדרי"ץ].
הרבעה בהם והיאך יכול להרביעם
❖
לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג מתקיף לה רבינא
קורא (עוף). בי"ק. חרטום.
ומשני דהא דקאמר בדגים כלאים
אלא מעתה חיבר חטה ושעורה בידו וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה
נוהג בהם היינו דוקא בהנהגה אבל
לארץ הכי נמי דמחייב אמרי הכי השתא התם ארץ מקום חיובא חוצה
מוסף רש"י
בהרבעה לא משכחת לה משמע
לארץ לא מקום חיובא הכא אידי ואידי חיובא הוא:
ה
אווז ואווז הבר. אווז
דבחיות הים משכחת שפיר הרבעה
של ישוב ואווז של בר,
להכי לא פריך שם אמרביע חיות
הדרן עלך שור שנגח את הפרה
כלאים להרביע (בכורות
הים היאך לוקה אלא אמאן דאמר כל
ח.). המנהיג בעיזא
שנאמר בו למינהו דהיינו אפילו סתם דגים כלאים נוהג בהם: אתיא למינהו למינהו מיבשה. ומשבת לא מצי למילף דמרבוי דוכל בהמתך
ושיבוטא. קשר קרון לדג
שבים ולעז ביבשה על
למינהו
מיבשה. וא"ת
לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם (א) דבחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת:
שפת הים ושניהם מנהיגים
ומה צריך ללמוד מיבשה תיפוק ליה מדכתיב בגופיה למינהו דבאלו טריפות (חולין דף ס. ושם) ט) משמע דאי הוה כתיב למינהו בצווי של
אותו, מהו. לוקה משום
מנהיג בכלאים או לא,
דשאים אסור להרכיב שני דשאים זה בזה וי"ל דלמינהו לחודיה לא הוה משמע שנכתב איסור כלאים אי לאו חוקותי תשמרו דדריש
חורש בשור ובחמור לאו
שמואל חוקות שחקקתי לך כבר ומפרש ר"ת שחקק במעשה בראשית שכתוב בו למינהו והיינו למינהו דיבשה דבהמה ואילן דאיירי ביה
דוקא, דכל תרי מיני נמי
אסירי (סנהדרין נט:).
קרא דחוקותי אבל מלמינהו דים לחודיה ליכא למילף מיניה דגים וא"ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס. ושם)
י)
הדרן עלך שור שנגח
דלא מיחייבי בני נח לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וי"ל נהי דלא דרשינן למינהו לגבי בני נח דלא אשכחן דמזהר
את הפרה
בהו רחמנא לגבי ישראל דהוזהרו גבי כלאים דרשינן ליה ונ"מ לגבי דגים א"נ להרכבת אילן דקרא דשדך לא מיירי אלא בזרעים והשתא
דכתיב למינהו באילן דרשינן מיניה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבת אילן ובהא פליגי ר"א ורבנן דר"א יליף מחוקותי שחקקתי
לך כבר שהוזהרו בני נח על הכלאים כלומר מלמינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו מלמינהו דמעשה בראשית ומ"מ לא נאסרו
לבני נח ואתי שפיר דאתיא אפילו כרבנן מילתיה דשמואל וא"ת ל"ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבויי עופות תיפוק
ליה מלמינהו כי היכי דילפינן דגים וי"ל דאי לאו ג"ש לא הוי מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתי ג"ש ומפקא לקרא
ממשמעותא מרבינן אפילו דגים למינהו למינהו מיבשה: המנהיג בעיזא ושיבוטא. וא"ת דמשמע דפשיטא ליה דבשני מינים שבים חייב
והא למינהו גבי הרבעה והרכבה כתיב ולא גבי זריעה והנהגה כדמוכח בפ' ד' מיתות (שם) דלא מיתסרי בני נח בחרישה וזריעה
ולא אוקמינן חוקות שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך לא תרביע מה בהמתך בהרבעה אף
שדך בהרכבה וי"ל דסברא דמוקמינן למינהו בין בישראל בין לבני נח לכל אחד כמו שמצינו איסורו במקום אחר לבני נח בהרבעה
ולישראל אף בהנהגה ועי"ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה"נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר
ילפינן כלאים דהנהגה משבת: אלא מעתה חיבר חטה ושעורה וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ. כגון בערוגה אחת בסמוך
בפחות מג' טפחים דצריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח במס' שבת פרק א"ר עקיבא (דף פה.) והא דבעי ר' יאשיה חטה ושעורה
וחרצן במפולת יד להתחייב בכלאי הכרם קאמר אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחודה והך סוגיא נקט כרבנן דלא בעו אלא
ב' מינין אבל ר"י פליג ומצריך
שלשה זרעים או מב' מינין או מג' מינין דתנן (כלאים פ"א מ"ט) הזורע חטה ושעורה כאחד חייב
ר"י אומר שני
חטין
ושעורה אחת או שני שעורים וחטה אחת או חטה ושעורה וכוסמת ובלבד שיהיו שלשה:
הדרן עלך שור
שנגח את הפרה