הכונס פרק ששי בבא קמא
נח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא. וא"ת והרי פורע מב א ב ג ד מיי' פ"ג
לא מבעיא אכלה דמשלמת. מיהא מה שנהנית אע"ג דלא פשע
א) [נדרים לג. ב"ב נג.],
בשמירתה דהא נהנית: אבל נחבטה. דאפי' בההיא הזיקא אנוסה
חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר (נדרים
ב) [ב"מ צג:], ג) [לעיל כא:
מהלכות נזקי ממון
וש"נ], ד) [ד"ה אין בו],
הלכה יא סמג עשין סז
הואי: אימא. האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא
ד' לג.) אע"ג דאית ליה פסידא וי"ל דהכי פי' מבריח ארי
❖
ה) נ"א יאמר רש"ל,
טוש"ע ח"מ סימן שצד
שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה
בקרקע ומצוה הוא דעבד
מנכסי חבירו מדעתו וכיון
דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו
סעיף א:
מג ה מיי' שם הלכה יב
ומידי לא לשקול קמ"ל: שהוחלקה
פורע חובו חשיב מבריח ארי האי
ועי' בהשגות ובמ"מ
במימי רגליה. מרה"ר לגינה דאונסא
שלא מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי טוש"ע שם סעיף ב:
גליון הש"ס
לא מבעיא קאמר
לא מבעיא אכלה
דלא סלקא אדעתיה הוא: לא שנו.
חבירו אפי' כשאינו מדעתו אלא
גמ' איבעי לך עבורי. עיין
דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא
א
בב"מ דף צג ע"ב תוספות
חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו
דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה
מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית
❖
א)
ד"ה איבעי לך:
שהזיקה: אלא. שאכלה מיד באותה
לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה
נמי לא משלם קמ"ל ואימא ה"נ מבריח
פסידא וכיון דאיכא תרתי שלא
ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה
ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו
מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב
היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה
רבינו חננאל
מדעתו אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו
מבריח ארי אבל מדעתו אפי' אית
דכיון דחזיא לתבואה תותה לא
אמר רב כהנא לא שנו אלא
לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא היכי
מוקמה אנפשה: אבל. הלכה מערוגה
ליה פסידא או שלא מדעתו ולית
באותה ערוגה, אבל
מערוגה לערוגה משלמת
נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי
ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין
לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה:
ב
מה שהזיקה. ורבי יוחנן
לא תימא עד שתצא לדעת. שידעו
נותן לו אפי' שכרו וא"ת דבסוף
רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ"ד
אמר אפילו מערוגה
הבעלים שיצאת: ותחזור לדעת.
השוכר [את] הפועלים (ב"מ צג:) אמר
לערוגה וכו'. ופר"ח זצ"ל
שדחפתה חברתה כל שכן שהוחלקה במימי
קיימא לן כר' יוחנן. אלא
שלא נעל בפניה כראוי: אלא כיון
דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים
רגליה ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה
כיון שיצתה לדעת אע"פ
שיצאת לדעת. שידעו ביציאתה:
ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר
שחזרה שלא לדעת וכו'.
ג אבל דחפתה חברתה פשעה ומשלמת מה
אף על גב שחזרה שלא לדעת.
חנם בחנם וש"ש בשכר ומסיק דחוזר
ור"ח ז"ל פי' אף על פי
שהזיקה דא"ל $ איבעי לך עבורי חדא חדא
שחזרה שלא לדעת בעלים
ב)
דהשתא לא סגי לה בשמירה
ונוטל מב"ה ומשמע דשומר חנם לא
כגון ששמרוה כראוי
אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה
פחותה דאמר ליה כיון דילפא כו':
מחייב לקדם בשכר אבל כ"ש אם
שנעלו בפניה ויצתה או
אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה
תחלתו בפשיעה. בלאו לידה היה
קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו
קשרוה ויצתה והלכה
ונכנסה שם בגינה ברצונה,
לו לשומרה שלא תכנס ותאכל:
מה שהוציא ומסתברא דה"ה איניש
ורבי יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה
ד
ע"כ.
וסופו באונס. לא היה יודע שתלד:
דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו
ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור
נוטל ואין סברא לחלק בין רועה
ולאסטמורי
לדעת א"ר פפא לא תימא עד שתצא
עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור
לדעת ותחזור לדעת אלא ה כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת מ"ט
לאיניש דעלמא ועוד אמרינן בהגוזל
דא"ל כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא: ירדה כדרכה
בתרא (לקמן דף קטו:) שטף נהר
והזיקה משלמת מה שהזיקה: בעי רבי ירמיה ירדה כדרכה והזיקה
חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל
במי לידה מהו אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב
של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו
ג)
לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס
מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי
בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותנין
פטור מאי מי אמרינן כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור או דלמא הכא
לו שכר כפועל בטל (ב"מ דף לא: ושם)
כולה בפשיעה הוא דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד איבעי ליה לנטורה
לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא
ולאסטמורי
ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו
אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע"י זה
דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ"י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו
תקנה ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא
כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי
או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל
הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע
חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח
ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי"ג) ובנדרים (פ"ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה
ויהיב לי משכוני ואפי' בב"ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו
פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם והא דקרי בחזקת הבתים (ב"ב
דף נג.) מבריח ארי נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל דסכר מינה מיא והוציא מינה מיא אע"פ שמצילה מהפסד שהיה נהר שוטפה
לא נקט לשון מבריח ארי לענין שיפטר חבירו משכר הברחתו אלא כלומר דאין זה חזקה דאין זה תיקון כמו רפק בה פורתא או
נעל וגדר ופרץ אלא מגין עליה פורתא שלא תבא לידי קלקול ורבינו גרשון פסק בתשובה אחת על אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל
ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אבל רש"י פי' בהנזקין (גיטין דף נח:) ד) גבי עכו"ם הבא מחמת חוב ומחמת
אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שהיה לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו
מסור בידו להרגו אין בו דין סיקריקון אפילו אם שהתה י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם
דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא בא לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל ור"י אמר
דלא מבעיא במקום שאם לא קנאו ישראל לא היה חוזר לבעלים לעולם שהיה מוכרו או נותנו לעכו"ם אחר והיה אבוד מן הבעלים
לגמרי דלא חשיב מבריח ארי כיון שמצילו מן ההפסד ואפי' קנאו בשויו מצילו מהפסד הוא כמו מקדים ברועים ובמקלות בשכר
דאמרינן שנותן שכר עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירתא אלא אפי' יודע ודאי שאם לא מהדר זה לקנות היה
חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו דהשתא אין מצילו מן ההפסד אעפ"כ אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת
ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו ואותם היהודים הבורחים
מעירם והשר מחזיק קרקעותיהם שאין בהן טסקאות ואפי' יש בהן טסקא אם הניח הקרקעות ביד אחרים לפרוע מהן טסקא אומר
ר"י שאם בא ישראל וקנאו מיד השר מחזירם לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה כי ראינו במדינה
שסביבותינו שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו ובדין מלכותא היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודים כשיצאו
מעירו וכן היו נוהגין בכל ארץ בורגוני"א ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה
הדין אין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו קצבה (לקמן דף קיג.) והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד
לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה וכגון ההוא דהאומנין (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל
לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנוטל מבעל הבית מה שההנהו ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו למה
אין לו כל הפסדו דכיון דבעל חמור עומד שם מה לנו לעשות לו תקנה שלא מדעתו אם ירצה ה) יתנה (עם) המציל לשלם חמורו ועוד
דע"כ מיירי ביכול להציל על ידי הדחק דאל"כ לימא ליה מהפקר קזכינא כדאמרינן התם על חבית של דבש ומ"מ שכרו נותן לו
להציל אלא ע"י הדחק: לא שנו אלא באותה
דמסתמא ניחא ליה שכל מי שיציל יטול שכר כל זמן שלא ימחה בידו כיון שאין יכול
ערוגה. דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב
להעלותה מאותה
ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר:
שמין