הכונס פרק ששי בבא קמא
נט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אכלה
סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים
סמדר. ענבים דקין
בהתחלתן לאחר שפרחו מיד: (א) וכמה היא
מה א ב מיי' פ"ד
א) לעיל ו: גיטין מח:,
עומדות ליבצר. ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם מהלכות נזקי ממון
יפה. הקרקע לימכר
כשהיא סמדר ולהקל באו: בד"א. (ב) בנישומין
ב) כתובות לט. [ע"ש],
ג) צ"ל האשכול יעב"ץ,
הלכה יד סמג עשין סז
אגב קרקע: בזמן שאכלה לולבי גפנים. ג)האשכולות נראה בחניטת
כענבים העומדות ליבצר ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו
❖
ד) [דף ו:], ה) [ד"ה צער],
טוש"ע ח"מ סימן שצד
מתקלקלים ואלו ניצולים לפיכך אין נידונין במשוייר אבל תבואה
הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות
הענבים גמורים והוא לולב
❖
סעיף ו:
וכן יחור בתאנים: אבל אכלה פגים.
רגילה להתקלקל כולה יחד ובחזיז
מודה ר' יהושע או כרבי יוסי הגלילי
בתאנה או בוסר בענבים שהן כפול
רבינו חננאל
אכלה סמדר רבי יהושע אומר רואין אותן
תורה אור השלם
או כרבנן ובתבואה גדולה כמו סמדר
הלבן והוו כפירות גמורים רואין
כאילו הן ענבים עומדות ליבצר וחכ"א
אכלה סמדר ר' יהושע
1. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ
אותן כו': לנזקין מן העידית. אותה
בענבים יסבור כמשוייר שבו אי נמי
אומר רואין אותן כאילו הן
רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה רבי
ענבים עומדות ליבצר,
כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ
בתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים
שומא ששמו ב"ד מאה או מאתים
שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון
וחכמים אומ' רואין אותה
וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב
ולא יהא נידון כמשוייר שבו לרבי
יגבה קרקע במאה או במאתים מן
כמה היתה יפה וכמה היא
שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ
בד"א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי
❖
העידית שבנכסיו: ולא תימא. דהאי
שמות כב ד
יפה. ולא קתאני בששים,
יהושע ונראה דאע"ג דאמר ר' יהושע
יְשַׁלֵּם:
אלא על כורחיך בששים,
תאנים אבל אכלה פגים או בוסר רואין
רואין אותן כאילו עומדות ליבצר מ"מ
מיטב של ניזק דקאמר ר' ישמעאל
הכא גבי עצמו נמי
אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר קתני
שמין אותן אגב קרקע דהא ר"ש נמי
וקשיא לן בפ"קד) אכלה כחושה משלם
בששים. כשאכלה לולבי
הגהות הב"ח
גפנים וייחורי תאנים. פי'
מיהת וחכ"א רואין אותן כמה היתה יפה
קאמר הכי בפגים או בוסר וע"כ
שמינה ותרצה רב אידי כגון שאכלה
(א) רש"י ד"ה כמה
לולבין הפרחים שעולין
אגב קרקע שמין אותן כיון דצריכי
כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה
וכמה היא יפה ולא קתני בששים אלא מאי
היתה יפה: (ב) ד"ה
בשורש האילן. וי"א לב
וכחושה הוא דמשלם אלא מאי מיטב
לשדה (ג) ובפירות גמורים דוקא
בד"א דנישומין אגב:
האילן. איכא בינייהו כחש
אית לך למימר בששים ה"נ בששים אמר
(ג) תוס' ד"ה אכלה כו'
גפנא וכו'. פיר' אילו היה
דניזק דקאמר ר' ישמעאל לאו
קאמר רבי שמעון דמשלם פירות
❖
אביי ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר
דצריכי לשדה דבפירות:
סמדר זה נשאר בגפן עד
בספיקא מיירי וה"ק אותה ערוגה
גמורים במשנתנו:
שיגמר ענבים ליבצר היה
אחד ר' יוסי הגלילי הא דאמרן רבי ישמעאל
ומאי ניהו כי היאך דסליק. הכא
שאכלה ישלם כפי מה שהיתה ראויה
מכחיש בגפן ויונק
דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם
לחלוחית העץ... ועכשיו
א) 1
להטיב ולהשביח לקמיה: כי היאך
משמע דסבר אביי דפליגי
גליון הש"ס
כשאכלו סמדר נשאר כח
מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק
דסליק. בימות הקציר: סמדר. לאחר
דנידון במשוייר שבו והקשה ר"ת
גמ' כחש גופנא. עיין
העץ במקומו. אחד אומר
דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לא בא הכתוב
שפרחו הענבים מיד ולולבין קודם
דבריש הניזקין (גיטין דף מח: ושם)
בב"מ דף קד ע"ב
שפוחתין לניזק מן.... .לו
❖
ובתוספות שם ד"ה סבר:
לתבע ... הכחש שהיה
שפרחו: כרוך ותני. הוסיף סמדר
ס"ל לאביי דפליגי אי שיימינן בדניזק
אלא לגבות לניזקין מן העידית וק"ו להקדש
מכחיש גפנו. ואינו מבורר
עמהם במשנה: כחש גופנא. לנכות
או בדמזיק וי"ל אע"ג דמשמע דפליגי
ולא תימא כרב אידי בר אבין דאמר רב
איזה מהן אית ליה ... ר'
מן התשלומין מה שיכחישו הענבים
אי בדמזיק אי בדניזק דהא תניא
שמעון... אונס אינו משלם
מוסף רש"י
אידי בר אבין כגון
שאכלה ערוגה בין
צער מפני שסופה
בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר
פ"ק (דף ז.) בהדיא מיטב שדהו של
מיטב שדהו של ניזק.
הערוגות ולא ידעינן אי כחושה הואי אי
להצטער ... תנאי דתניא ר'
שתמיד יונקים לחלוח הגפן: אביי
ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר'
השתא משמע שאם שילח
יוסי אומ' כשמשלם דמי
שמינה הואי דאמר
קום שלים שמינה
בעירו ואכלה ערוגה של
ול[דות] ... השכר שהיה
אמר מסיימי ומסיימי ומאן תנא
ישמעאל ר"ע אומר כו' מ"מ משמע
בית סאה בשדה חבירו
נותן למילדת מה... בן
במיטב דאיכא השתא דהכי לא אמרינן מאי
דחייש לכחש גופנא ר"ש. דשמענא
ליה לאביי דבמשוייר נמי פליגי
שמין ערוגה יפה שבכל
עזאי אומר נכי מזונות. פי'
טעמא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא
ליה בדוכתא אחריתי: שסופה
מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב דמשמע
שדה הניזק ונותן לו דמיה
בימי לידתה שהיולדת
ואפילו היתה זו כחושה
כחולה [ו]צריכה מטעמים
להצטער. אלמא מנכין מן התשלומין
במיטב דלקמיה ומאי ניהו כי היאך דסליק
שרוצה לומר לא בא הכתוב להחמיר
(גיטין מח:) שאם אכלה
יפים וטובים ומתוקים.
כפי מה שעתידה להכחיש: נכי חיה.
על המזיק כמו שאמרת אלא דוקא
אמר מר ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש
ערוגה בשדהו שמין ערוגה
אגב קטינא דארעא. פי'
בדמי ולדות קמיירי דמנכה לו מה
לגבות לנזקין מן העידית לבד ואי
משובחת של ניזק כמה
שדות קטנות. והלכתא
במה דברים אמורים שאכלה לולבי גפנים
יפה עכשיו עם פירותיה
כוותיה דרב פפא ודרב
שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת
בעידית לחודיה פליגי א"כ לא היה
ויחורי תאנים הא סמדר רואין אותן כאילו
וכמה תהא יפה בלא פירות
הונא בריה דרב יהושע
ונזק האשה שהיא נזוקה ומצטערת
ר' ישמעאל מחמיר על המזיק טפי
ונותן לו (לעיל ו:). לא
בדיקלא ארמאה, שהוא
ענבים עומדות ליבצר אימא סיפא אכלה
עכשיו יותר משיש לה חיה הרי הוא
מר"ע אלא אדרבה היה ר"ע מחמיר
בא הכתוב. להחמיר עליו
קל וכחוש ששמין אותו
פגים או בוסר הוא דרואין אותן כאילו ענבים
לשלם יותר ממה שהזיק,
אגב שדה שיש ששים
טפי דאין חייב לקנות מעידית דניזק
משלם לאשה נזק וצער ונמצא הכל בכלל
אלא לגבות לנזקין,
דקלים כמה שוה,
עומדות ליבצר הא סמדר רואין אותן כמה
ומדמי ולדות שהוא נותן לבעל מנכין
אם אין לו כדפרישית בפ"ק (דף ו: ושם
שיעור דמי נזקו כמות
וכשנקצץ אחד מהם
ד"ה כגון): ר' שמעון בר יהודה היינו
היא יפה וכמה היתה יפה אמר רבינא כרוך
שהוא, מן העידית. שאם
שכר חיה: נכי מזונות. שהוא צריך
ונשארו חמשים ותשעה
אין לו מעות ורוצה לפרוע
דקלים כמה שוה, ומה
רבי יהושע. תימה אמאי לא קאמר
להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה
ותני בד"א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי
לו קרקע בשומא צריך ליתן
שיש ביניהם משלם
והשתא אין קישוי. אלמא מנכינן מה
כרוך ותני בד"א בזמן שאכלה לולבי
לו מקרקע מעולה שלו
תאנים אבל אכלה סמדר פגין או בוסר רואין
המזיק. והלכתא כוותיה
(גיטין מח:) מן העידית
שהוא עתיד להוציא: דקלא פרסאה.
דריש גלותא בדיקלא
גפנים וסמדר וי"ל משום דאין שייך
אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר אי הכי
של מזיק, דשמין ערוגה
פרסאה, דאמרינן לעיל
חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו:
לכלול סמדר בהדי לולבים דלא הוה
של ניזק לפי מה שהיא
ר"ש בן יהודה היינו רבי יהושע איכא בינייהו
ההוא גברא דקץ קשבא
ליה להזכיר לולבים אלא הכי ה"ל
מסאני
ואם מזיק בא ליתן לו
מחבריה. אתא לקמיה
$ כחש גופנא ולא מסיימי אביי אמר מסיימי
קרקע בדמי נזקו, נותן
דריש גלותא, אמר ליה
למימר בד"א בזמן שאכלה סמדר אבל
לו מיטב שדותיו שוה
הנהו לדידי חזו לי תלתא
ומסיימי מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר"ש
בן יהודה היא דתניא ב) ר"ש
בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר
אותן דמים (לעיל ו:).
תלתא בקינא הוו קיימי
בן יהודה אומר משום ר"ש בן מנסיא אונס אינו משלם את הצער מפני
דטעמא משום דחשיב כפגין:
כגון שאכלה ערוגה
והוו שוו מאה זוזי. זיל הב
איכא בינייהו כחש גופנא ולא
בין הערוגות. והיו בהן
ליה תלתין ותלת ותילתא.
שסופה להצטער תחת בעלה אמרו לו אינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת
כחושות ושמנות מעורבות
ודוקא דיקלא פרסאה
מסיימי. וא"ת לימא תנא
באונס אמר אביי הני תנאי ור"ש בן יהודה
אמרו דבר אחד רבי שמעון
זו אצל זו (גיטין מח:)
דהוא חשוב מאד עבדינן
בתרא לטפויי ולהחמיר בתשלומין
ויש שם ערוגות שמנות
כוותיה ונישום בפני
בן יהודה הא דאמרן הני תנאי מאי היא דתניא רבי יוסי אומר נכי חיה
וטעונות פירות הרבה,
עצמו, אבל ההוא קשבא
קאתי כדאמר בריש המוכר פירות
בן עזאי אומר נכי מזונות מ"ד נכי חיה כ"ש נכי מזונות ומ"ד נכי מזונות
וכחושות וטעונות מעט,
דדן ריש גלותא דיקלא
(ב"ב דף צג:) וי"ל דשאני הכא דדלמא
ולא ידעינן הך ערוגה
ארמאה הוה ולפיכך דנייה
אבל נכי חיה לא דאמר ליה אתתא דידי פקיחא היא ולא מבעיא חיה רב
הנאכלת מהי ניהו (לעיל
לא בא לטפויי כי אם על חכמים
רב נחמן בששים. והאי
פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא כוותיה דר"נ בששים
ו:). המוציא מחבירו
מאן דקץ כופרא דחבריה,
דאמילתייהו דרבנן קאי:
עליו הראיה. הא ניזק
דהיינו בוסר, דכופרא
מאן
לישנא אחרינא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא
תנא דחייש לכחש גופנא ר"ש
הוא מוציא מחבירו ועליו
שייך בתמרים ובוסר
דארעא והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא
היא. אביי בא לומר דמסיימי
הראיה (שם) עליו להביא
בענבים, אם קץ שיימינן
א
עדים לברר את הספק
ליה בששים עם הקרקע,
שפיר ולא לאפוקי רבנן דפליגי עליה
דארמאה והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה אליעזר זעירא
ב
ודאורייתא היא (לעיל מו:)
דהכל בכלל, שהקונה
דר"ש באונס קאתי דאינהו נמי חיישי
מי בעל דברים יגש אליהם,
קרקע בפירותיו נותן עיניו
וטעמייהו משום דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון כדקאמרי: אונס אינו משלם את הצער. בפרק אלו נערות (כתובות דף
יגיש ראיה אליהם (גיטין
קצת בשבח שלאחר זמן.
מח:).
הילכך שיימינן בששים
לט. ושם) ה) גבי הא דתנן האונס נותן את הצער בעי בגמרא צער דמאי אע"פ דדבר פשוט הוא שיש צער גדול לבתולה שנבעלה
עם הקרקע כר' אלעזר
מתחילה כשמשיר בתוליה ורוב קטנות חולות מזה היינו משום דצער דהשרת בתולים פשיטא ליה דלא משלם לפי שסופה להצטער
זעירי וכדשמואל. וכן פסק
ר"ח זצ"ל.
תחת בעלה דתנא
דמתניתין דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור ומדפטרינן
מפתה אלמא חייש
לכחש
גופנא מה שסופה
להצטער
תחת בעלה הלכך בעי צער
דמאי: