נט:
הכונס פרק
ששי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הוה סיים מסאני אוכמי. משמע שלא היו רגילין במנעלים
מסאני אוכמי. מנהג אבלים: כופרא. בתמרים כבוסר בענבים:
מו א מיי' פי"ז מהל'
א) [לעיל נח:], ב) כתובות
דמי כופרא. אינו כלום לימכר עכשיו: והא הוו תמרי. לאחר
שחורין וכן משמע בסדר תעניות אלו (תענית כב. ושם)
צה., ג) לעיל מז: ב"מ פא:
אישות הלכה יא סמג
ביצה מ., ד) לעיל כב: נו.
עשין מח טוש"ע אה"ע
זמן: בששים. עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה
דקאמר אדהכי אתא ההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי
קדושין מב:, ה) לעיל ט:
סימן צ סעיף יז וסימן ק
אחר זמן: דן רב. מעשה עבד: פסק
כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ותימה
דבפ"ק דביצה (דף טו.) תנן
נותן עיניו קצת בשבח של
[ע"ש] כב: [ע"ש], ו) [ד"ה
סעיף ג:
מז ב ג מיי' פ"ג מהל'
אפילו], ז) [ד"ה כתבה],
הלכתא. כלומר לימד לתלמידים
אין משלחין מנעל לבן ביו"ט מפני
ח) [ד"ה אבל], ט) [ד"ה
נזקי ממון הלכה טו
שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע
שהלכה כר"ש הלכה פסוקה לדורות:
הוה סיים מסאני
אוכמי וקאי בשוקא
סוף], י) [ד"ה כבצורות],
ועיין בהשגות ובמ"מ סמג
לא חתמה לו. שדה המיוחדת לכתובה:
שלא היו נועלים אלא שחור ואומר
❖
כ) רש"ל,
דנהרדעא אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל
עשין סז טוש"ע ח"מ סימן
שצג סעי' ד:
אבדה כתובתה. ולא מצית לומר נחת
ר"ת דהמנעל ודאי היה שחור אבל
מאי שנא הני מסאני אמר להו דקא מאבילנא
מח ד מיי' שם פי"ד
הרצועות היו לבנות ומסאני אוכמי
רוח עשיתי לבעלי דא"כ הוה לה
הלכה ה סמג עשין
אירושלים אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי
תורה אור השלם
דהכא ודמסכת תענית היינו המנעל
למעבד לראשון אלא ודאי גמרה
סט טוש"ע ח"מ סימן תיח
אירושלים סבור יוהרא הוה אתיוה וחבשוה
1. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ
סעיף ז:
ומקניא: נטר בי דרי. שומר
והרצועות הכל היה שחור [א] והיינו
מט ה מיי' שם הלכה ו
אמר להו גברא רבה אנא אמרו ליה מנא
כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ
דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין
הגרנות שמנהגן היה לעשות כל
טוש"ע שם סעיף ח:
וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב
ידעינן אמר להו או אתון בעו מינאי מילתא
נ ו ז ח מיי' שם הלכה ז
דף עד: ושם) ו) בשעת השמד אפי'
בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו
שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ
❖
ועי' בהשגות ובמ"מ
שמות כב ד
או אנא איבעי מינייכו מילתא אמרו ליה
לשנויי ערקתא דמסאני אסור
וזה גדישו וממנין שומר ובההיא
יְשַׁלֵּם:
טוש"ע שם סעיף ט:
אפי' רבי מודה: מתני' המביא
שהרצועות היו משונות משל נכרים
בעי את אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי
נא ט מיי' שם הלכה ה
❖
את העצים חייב. דאי לאו אחרון
ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש
טוש"ע שם סעי' ז:
משלם אמרו ליה משלם דמי כופרא והא
הגהות הגר"א
קמא לא עביד מידי: גמ' צבתא.
שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה
הוו תמרי א"ל משלם דמי תמרי אמר להו
[א] תוס' ד"ה הוה כו'
צבת טנליי"ש: גווזא. קוצים:
שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא
והיינו דאמרינן כו'. נ"ב
והא לאו תמרי שקל מיניה אמרו ליה אימא
מוסף רש"י
יהא עליו כלל צד לבנונית מפני
סלתא
אבל הרי"ף והרא"ש
לן את אמר להו בששים אמרו ליה מאן
כתב לראשון. שטר
(בסנהדרין שם) כתבו של
חיבתה של ירושלים:
מכר על שדה אחת,
ישראל היו שחורות ושלהם
כתב
אמר כוותיך אמר להו הא שמואל חי ובית דינו קיים שדרו קמיה דשמואל אדומות:
לראשון ולא חתמה לו כו'.
❖
ולא חתמה לו. לא
אמר להו שפיר קאמר לכו בששים ושבקוהו: ר"ש אומר אכלה פירות
בסוף מי שהיה נשוי (כתובות
הודית באותו מכר, וכתב
שטר אחר ללוקח שני
דף צה. ושם) ז) מפרש רב אשי דאפילו
גמורים כו': מ"ט הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על
א)
1
על שדה אחרת וחתמה
לעזי רש"י
ר"מ לא קאמר אלא בשני לקוחות
לו, אבדה כתובתה.
גב השדה ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו
אם אין שם בני חורין,
דאם איתא דנחת רוח עבדה מקמא
טנליי"ש [טינלי"א].
בעי שלומי אמר רב הונא בר חייא א"ר ירמיה בר אבא דן רב כר"מ
❖
שהרי הראשון אומר הנחתי
צבת.
אבעי לה למעבד אבל בלוקח אחד
ליך מקום לגבות הימנו
ופסק הלכתא כר"ש דן רב כר"מ דתניא ב) א כתב לראשון ולא חתמה לו
אפילו ר"מ מודה וא"ת דבפ' הניזקין
(כתובות צה.). יכולה
לשני וחתמה לו אבדה כתובתה דברי ר"מ רבי יהודה אומר יכולה היא
היא שתאמר נחת
(גיטין נח. ושם) ח) גבי לקח מן האיש
רבינו חננאל
רוח עשיתי לבעלי.
שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי ופסק הלכתא כר"ש
וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל
מן השני תגבה (שם).
האי דקץ כופרא מאי
כי הא דתנן ר"ש אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם
אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך
עד שיקבל עליו בעל
משלם. א"ל דמי כופרא.
סאה סאה אם סאתים סאתים: מתני' המגדיש בתוך שדה חבירו שלא
הבית לשמור. דעול
והא הוו תמרי א"ל דמי
חזק וקני אבל בשטר קנה ואלקח
ב
ותיב ונטר לך קאמר ליה
תמרי. והא לאו תמרי
מן האיש וחזר ולקח מהאשה קאי
ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור ואם הוזקה בהן בעל הגדיש
(ב"מ פא:). פטור מדיני
שקל. פי' כל זמן שהפרי
חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב: גמ' לימא תנן דלא כרבי
כדמוכח בסוגיא ואור"י שיש לחלק
אדם. לשלם, וחייב בדיני
רך ולא נגמר נקרא כופרי.
שמים. פורענות לשלם
ופסק הלכתא כרבי שמעון
בין כתבה בשטר עצמו של בעל
דאי כרבי האמר עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור אמר רב פפא
לרשעים שנתכוין להפסיד
דאמר אכלה פירות גמורין
ג)
לכתבה שטר בפני עצמו ועוד אומר
את ישראל (גיטין נג.). לא
כו'. פי' ר"ח דמהכא
הכא ג בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא:
ר"י דאפילו בשטר של בעל איירי
שנו. דהשולח הבעירה ביד
פשיטא לן בפרק נערות
מתני' השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב
חרש שוטה וקטן דפטור
בכתובות דכל העומד
ד)ד
התם אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה
מדיני אדם (לעיל ט:).
לגזוז כגזוז דמי לענין בעל
בדיני שמים השלח ביד פקח הפקח חייב ו אחד הביא את האור ואחד הביא את
ללקוחות אבל חתמה לו דהכא היינו
אלא כשמסר לו גחלת
חוב דלא טריף להו, אע"ג
העצים המביא את העצים חייב אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור
וליבה. החרש, דלא דמי
שמחלה שעבוד כתובתה שיש לה
דפלוגתא לענין שבועה
ז
לשור, דשור מזומן להזיק
בפרק שבועה הדיינין
על שדה זו וכן משמע לשון חתמה
המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין:
ח
אבל הא דגחלת חרש
בענבים העומדים ליבצר
גמ' אמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל
כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה
עביד ליה להיזק (לעיל
אי כבצורות דמיין אי לא.
ה)
ט
כב:). מעשיו קא גרמו
[השולח את] הבעירה ביד
בו וה"ר אלעזר משנ"ץ פי' דטעמא
מסר לו שלהבת חייב מ"ט מעשיו קא גרמו לו ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו
לו. מזומן היזיקו והוי
חרש שוטה וקטן פטור
דרב התם דבשטר קונה משום דס"ל
כשורו
מדיני אדם וחייב בדיני
שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש גרמה לו ולא מחייב עד שימסור לו גווזא
(שם, לגירסת הגמ'
אחריות טעות סופר הוא והוי כאילו
שם: ברי היזיקא) מבורר
שמים. אוקמה ר' יוחנן
סלתא
היזיקו לכל שהיא מזומנת
[אפילו] מסר להו להבה
קבל עליה אחריות אבל אם פירש
להזיק (לעיל ט: לגי' הנ"ל).
פטור. מאי טעמא צבתא
בלא אחריות לא קנה אפי' בשטר ושמואל דאמר עד שתכתוב לו אחריות משום דקסבר אחריות לאו טעות סופר הוא דפליגי בהכי בפ"ק
ור' יוחנן אמר אפילו
דחרש גרים ולא מיחייב
דבבא מציעא (דף יד.) דשמואל קאמר בהדיא דשעבוד צריך לימלך ורב נמי אמר התם נמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח
מסר לו שלהבת פטור.
עד דמסר ליה גו[ואזא או]
ור' יוחנן לטעמיה דאמר
ומשמע דפשיטא ליה דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח והיינו משום דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא:
אשו משום חציו והכא
ופסק
הלכה כר"ש דאמר אכלה פירות גמורין כו'. פי' ר"ח דמהכא פשיטא לן בפרק נערה בכתובות (דף נא. ושם) ט) דכל העומד
חציו דחרש הן (לעיל כב:).
לגזוז כגזוז דמי לענין בעל חוב דלא טריף להו אע"ג דפלוגתא לענין שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מג. ושם) י)
צבתא דחרש גרמה
בענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין אי לא: המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. אצטריך למיתנייא או למסתמא דלא
לו. אחיזתו של החרש
גרמה ההבער, שהוא
כרבי או לאשמועינן דאפילו רבי מודה בהא כדמפרש בגמרא:
נטלה והוליכה לגדיש.
לבתה הרוח כולן פטורין. פר"י דברוח מצויה איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצויה מדפריך עלה דברייתא
צבתא, אחיזתו וכחו, מלשון
צבתא שקורין טניילא"ש,
וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שאין מצויה הא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וא"ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב
ל"א גרסינן צוותא, יחודו
האחרון של הנחת עצים כ)[ואור] דבכל דוכתי אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן
של חרש שנתייחד עם
השלהבת ונטלה, ולשון
בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה דמטיא ליה ברוח מצויה ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר
צוותא שולא"ש, כדאמרינן
אלא הולכת האש בעלמא ע"י רוח מצויה אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ"ק
(ב"ב כא.) ליהוי צוותא
(דף ט:) אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא אע"פ שמתנדנדת בטלטולו מעמיא עמיא ואזלא הא אם דרכה להתלבות
לחברו (לעיל ט:). גווזא.
עצים יבשים (לעיל כב:).
ע"י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב הכא נמי יהיה האחרון חייב אע"פ שמחוסר ליבוי וי"ל דלבתו הרוח דמתני' קאי
אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתה הרוח כברייתא דגמ' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבות ולא ברוח בפני עצמו
כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ובחנם דחק לפרש דליבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתה
הרוח בפני עצמה ברוח שאין מצויה וליבה וליבתו הרוח בגמ' בין מצויה בין אין מצויה וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שליבתו
לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שבא כבר כך לי שאינו מצויה כמצויה וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח
מצויה וליבתו הרוח
ברוח שאינה מצויה מכלל דמעיקרא ס"ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי
ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר'
יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים
הוא בא ופעמים אין בא: