הכונס פרק ששי בבא קמא
ס.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו
סלתא.
עצים דקים: ניבה. כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח
נב א מיי' פי"ד מהל' נזקי
א) [ב"ב כו.], ב) [לעיל כו:
פטור. בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי
ליהוי כזורה. דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח
יוצא:
ביצה יג: חגיגה י: סנהדרין
ממון הלכה ז ועיין
סב: זבחים מז. כריתות
בהשגות ובמ"מ סמג עשין
מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א: מצד אחר.
בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה
יט:], ג) [לעיל ה: לקמן
סז טוש"ע ח"מ סימן תיח
דלא אהני איהו: כגון שליבה ברוח
מצויה. כשמתחיל ללבות לא
יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח
סא:], ד) [לעיל נא. ושם
סעיף ט ועיין שם בהג"ה
נסמן], ה) [ד"ה אמר],
היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה
כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו
ובב"י:
ו) ר"מ מ"ז, ז) רש"ל מ"ז,
ב [רב אלפס במקומו ועוד
מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה
כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה
סלתא שרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו:
ח) [ד"ה זיקא], ט) צ"ל לר'
בב"ב פ"ב דף קסו]:
ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא
הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו
❖
נג ג ד מיי' שם הל' ח
שלח ביד פקח הפקח חייב וכו': אמר ר"נ
יוסי יעב"ץ,
❖
טוש"ע שם סעיף ב:
הוא. אבל זורה לענין שבת סגי לה
יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו
בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש ומאן
ברוח מצויה ולהכי איכוין: צמרה
ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם)ה)
דתני ניבה לא משתבש מאן דתני ליבה לא
תורה אור השלם
צמורי. לשון אישתא צמירתא
ואם אין בליבויו כדי ללבות אע"פ
לעזי רש"י
משתבש דכתיב 1 בלבת אש ומאן דתני
1. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו
(שבת דף סז.) חמימות. כלומר שלא
שגם ברוח אין כדי ללבות פטור
❖
פליי"א [פיל"א]. יעה.
ניבה לא משתבש דכתיב 2בורא ניב שפתים:
בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה
נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם
דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן
וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר
לבתה הרוח כולן פטורין: ת"ר ליבה ולבתה
בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל:
עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע
א
בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
שמות ג ב
מלאכת מחשבת. נתקיימה מחשבתו
הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם
הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק
מוסף רש"י
2. בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם
דניחא ליה ברוח מסייעתו: מתני'
ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו
לאו פטור אמאי ליהוי א) כזורה ורוח מסייעתו
סלתא. עצים קטנים
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק
או עפר. לחכה נירו ונתקלקל:
דהכי משמע המבעיר את הבערה
דקים, דהאי ודאי פושע
וְלַקָּרוֹב
אָמַר
יְיָ
אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה
גמ' דשכיח אש גבייהו. אין בני
הוא (לעיל כב:). דמלאכת
וּרְפָאתִיו: ישעיהו נז יט
שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול
מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר רבא אמר
3. כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה
מחשבת אסרה תורה.
להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור
אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין
שנסמכה פרשת שבת
קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ
כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח
הלכך איכא למימר זה פשע: אבל
דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק
למלאכת המשכן בויקהל
הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם
שאינה מצויה ר' זירא אמר כגון דצמרה
והתם מלאכת מחשבת
יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת
גדיש כו'. דאיכא למימר אנוס היה:
והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה
כתיב (ביצה יג:) שהעושה
הַבְּעֵרָה: שמות כב ה
צמורי רב אשי אמר ב כי אמרינן זורה
[ולר"י]. פלוגתא דרבי יהודה בהאי
המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור
4. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב
אותה מתכוין למלאכה
ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת
פירקא (ד' סא:): כל בעלי קומה.
ליהוי כשעושה הליבוי ע"י סיוע הרוח
גמורה אלא ששגג בשבת או
וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף
ב)
סבור שמלאכה זו מותרת
וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף
אף בעלי חיים ואילנות: נירו.
כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין
מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא
וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן
(זבחים מז. וכעי"ז חגיגה
בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור: מתני'
שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו
חרישה שלא נזרע. סכסוך שייך
י:) שחשב לעשות זאת
הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם
(סנהדרין סב:) שחשב
באבנים לחיכה בשאר דברים: הוה
כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא
לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח
השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים
ג
ונתכוין למלאכה זו עצמה
בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
אמינא מה שבשדה. תבואה קאמר
במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד
.
או עפר חייב שנאמר 3 כי תצא אש ומצאה
שמות יב כב
(כריתות יט:)
שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו
קרא ולא קרקע ממש להכי כתב
5. וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת
קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם
ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי
קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה
יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי
ישלם המבעיר את הבערה: גמ' אמר רבא
אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי
הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי
לגופה של קרקע: הכי גרסינן
מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ
למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה
כולי האי נמי לאין דומין. כלומר
אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם
צַדִּיק וְרָשָׁע:
יחזקאל כא ח
ושדה צריכי דאי כתב רחמנא קוצים ה"א
ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו"ל
להבל חשובים הצדיקים שקודמים
6. הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ
לפורענות: טיבותא הוא. שלא יראו
להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה
קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח אש
שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד
כך פר"י ועוד יש לפרש כגון שליבה
ברעה
העתידה לבא דכתיב כו':
נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי
גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח
מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף
מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל
בכי
❖
אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ואי
הַצַּדִּיק: ישעיהו נז א
המדורה ולא ברוח אלא צד אחד
כתב
רחמנא גדיש הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא
דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה
אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא קמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל
הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה
גליון הש"ס
בגלוי ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש קמה למה לי לרבות כל בעלי
כי אם מצד אחד היה הולך וכבה
ג)
גמ' או מיבעי ליה לחלק.
קומה ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו נפקא להו מאו הקמה ורבי
עיין חולין דף פו ע"ב תוס'
מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות
❖
ד"ה לחלק וצ"ע:
מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת
יהודה $ או מיבעי ליה לחלק ורבנן לחלק מנא להו נפקא להו מאו השדה
ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו
ורבי יהודה איידי דכתב רחמנא או הקמה כתב או השדה שדה למה לי
ד)
דמה שליבה לא סייע הרוח כלום:
רבינו חננאל
לאתויי ד לחכה נירו וסכסכה אבניו ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך
רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה
צריכא דאי כתב רחמנא שדה הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא
סילתא או שראגא דההוא
וליבתה הרוח ברוח שאין
ודאי מעשה דידיה קא
קמ"ל אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים
גרמי וקיימא לן דהכי וא[ף
מצויה. וה"פ אם יש בליבויו כדי
על גב דריש לקיש]
בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה
ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב
משמיה דחזקיה דהוא
קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה ואינה מתחלת אלא מן
כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם
רביה דר' יוחנן פליג עליה
כיון דבהדיא לא א[שכחן
הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל
לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה
פלוגתייהו לא דחינן לר'
כדי ללבות אלא ע"י רוח שאין מצויה
גדיש שנאכל גדיש כבר: תאני רב יוסף מאי דכתיב 4 ואתם לא תצאו
יוחנן]. [בא] אחד וניבה
שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח
המנבה חייב מאן דתאני
איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים
לי[בה לא מישתבש
שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי
לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר והכרתי ממך
דכתיב בלבת אש ומאן
5
רבי
זירא אמר כגון
אדעתיה:
דתאני ניבה לא משתבש
צדיק ורשע בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין א"ל אביי טיבותא
דצמרה צמורי. לא נפח באור כעין
דכתי' בורא ניב ש]פתים.
הוא לגבייהו דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אמר רב יהודה אמר רב
תרוויהו חדא טעמא
6
נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו
נינהו... [לבתה הרוח כולן
לעולם
הוציא על האור ללבותו והכי קאמר
פטורין. ת"ר] ליבה
אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע"פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף
[ולבתה הרוח אם יש
בלבתו] כדי לל[בותה]
נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את
חייב ואם לא[ו פטור]...
זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר:
[צ]א זה.. פי' גואזא, עצים
רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח
יבשים. סילתא, עצים
קטנים. שרגא, נר. ר' זירא
המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי ו) (זורה) לכך
אמר דצמרא צמורי. פי'
הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם ז)(אלא) הבערה ע"י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא
חממא חמומי שלא נשף
בשפתיו אלא פער פיו
לענין האש ככל שאר גרמות דקי"ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב"ב דף כו. ושם) ח) מאי שנא
ונשף מן הגרון דהיינו רוח
מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ט) ר' יוסי כמו הרחקת
חם לפיכך אינו דומה
סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע"ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ"מ אסור וצריך להרחיק וגץ
לזורה ורוח מסייעתו. פ"א
שלא היה מלבה בכל כחו
היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור
אלא מנשב ע"ג האור,
וליבתו הרוח. ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם:
והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא:
לרבות כל בעלי קומה. בקונטרס פירש כל ב"ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי
איתא התם אי מה
הגדיש מיוחד
שהוא תלוש מן הקרקע אף
כל שהוא תלוש מן הקרקע ת"ל או הקמה: