הכונס פרק ששי בבא
קמא
סב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך
ד"ה משלם מה שבתוכו. רבא מתרץ לה לטעמיה בכלים שדרכן
סו א מיי' פי"ד מהל' נ"מ
א) רש"ל מ"ז וכ' רנ"ש
של חברו אבל במדליק בתוך של חבירו משלם כל מה
להטמין בגדיש: אלא דמי גדיש. אם הבעירו בעל השדה דלא
דא"צ למוחקו וכמ"ש תוס'
הל' יא סמג עשין סט
לעיל ד"ה לפלוג, ב) רש"ל
טוש"ע ח"מ סי' תיח סעי'
שבתוכו. כלומר בדבר שדרכו כגון מוריגים וכלי בקר אבל ארנקי
חטין וחיפן בשעורים. אע"פ
קביל עליה אלא נטירותא דגדיש:
מ"ז, ג) שבועות מו:,
יד:
שנותן לו רשות לחטין אינו משלם
אלא שעורין דאמר ליה לא
בגדיש לא מחייבי רבנן אע"פ שדקדקנו ו) בכל הני דלעיל שיהא
סז ב מיי' שם טוש"ע שם
ד) ב"ב מז:, ה) [שמות כב],
ו) גי' רש"ל לרב כהנא
ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי
משלם כל מה שבתוכו לרבנן כמו
סעי' טו:
❖
סח ג ד טוש"ע ח"מ סי'
דלעיל,
בהן כל כך: מאי הוה ליך גביה
לר' יהודה הני מילי היכא דקתני
במה דברים אמורים
במדליק בתוך שלו
רצא סעי' ד:
דאזקתיה. בידים ששרפתו או שהשלכתו
ומודים או היכא דקתני דברי הכל
סט ה מיי' פי"ד מהל'
והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל מדליק
נ"מ הל' יב ופ"ז
אבל הכא במה דברים אמורים קתני
לים. ולא דמי למשאיל מקום לחבירו
רבינו חננאל
בתוך של חבירו (דברי הכל) משלם כל מה
א)
מהל' חובל ומזיק הלכה יז
ורבנן מילתייהו מפרשי ולאו אמילתא
להגדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן
סמג עשין סט וסי' ע
שהיה בתוכו ומודה ר' יהודה לחכמים
בעי אמימר אליבא דמאן
דרבי יהודה קיימי:
לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין
טוש"ע ח"מ סי' תיח סעי'
דאמ' דיינינן דינא
במשאיל מקום לחבירו להגדיש גדיש
שאינו משלם אלא דמי שעורים.
א
יג וסי' צ סעי' ז וסי' שפח
דמסורות עשו תקנת נגזל
דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא
סעי' א:
במסור ומשתבע הנמסר
והגדיש והטמין שאין משלם אלא דמי גדיש
פושע כדכתיב ה) כי תצא אש מעצמה
במדליק בתוך שלו איירי
ע ו מיי' פ"ז מהל' חובל
ושקיל, אי לא, ועלתה
בלבד להגדיש חטין והגדיש שעורין שעורין
מפי המורה: פשעה בו. לא שמרתו
דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין
ב
ומזיק הל' ז סמג עשין
בתיקו. וקימא לן כל תיקו
ע טוש"ע ח"מ סי' שפו
דממונא לקולא ולא
כדרך השומרים ואבד: [בדרבא]
והגדיש חטין חטין וחיפן בשעורין שעורין
והגדיש חטין למה לא ישלם חטין
סעי' א:
משתבע ולא שקיל ולא
מתניתו לה. משמיה דרבא אמריתו
כיון דחזי להו ובסמוך מדמי להו נמי
וחיפן בחטים שאינו משלם אלא דמי שעורין
עא ז מיי' שם פ"ח הל' ז
מידי. וראינו שפסק רבינו
לה: שעורין וחיפן בחטין. נותן לו
לנותן דינר זהב לאשה ופשעה בו
סמג שם טוש"ע ח"מ
הגאון בספר שבועות
בלבד אמר רבא ג הנותן דינר זהב לאשה
סי' שפח סעי' ז [רב אלפס
נשבע כמה נענש ונוטל מן
רשות להגדיש שעורין ולא חטין: שמעית
משמע דהיינו מדליק בתוך שלו והלכה
ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו
במקומו ועוד בפ' י' דף
המסור חצי מה שנענש,
מילתא לר' יהודה. אליבא דר' יהודה
בתוך של חברו:
מט]:
דקימא לן ממון המוטל
משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוה
לרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון
עב ח ט י כ מיי' שם פ"ז
דמתני': עשו תקנת נגזל באשו. כי
בספק חולקין, ותיקו
ליך גביה דאזקתיה פשעה בו משלמת של
הל' יח סמג שם
דממונא ספק הוא, ובהדיא
ד
באש כו'. לרבנן נמי הוה
היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה
טוש"ע שם סעי' א:
אמרינן המסור הוא מכ"ו
כסף דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילי
גזלו ויטול דתנן במסכת שבועות
מצי למימר דעשו תקנה בבירה בכל
עג ל מיי' פ"י מהל' עדות
אבות נזיקים ולאו קנסא
עלי נטירותא דדהבא לא קבילי עלי א"ל רב
(דף מד:) אלו נשבעין ונוטלין השכיר
דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא
הל' ד ופ"י מהל'
הוא אלא ממונא הוא,
מכיר' הל' ה סמג לאוין
והוא מפורש בתחלת
והנגזל כך תקנו באשו שישבע מה
אשמועי' דלרבי יהודה אפי' ארנקי
מרדכי לרב אשי אתון בדרבא מתניתו לה
ריד טוש"ע ח"מ סי' לד
המסכת, ולא עוד אלא
הטמין ויטול: אליבא דמ"ד לא
בגדיש עשו תקנת נגזל:
אנן ממתניתא פשיטא לן חטין וחיפן בשעורין
סעי' יג וסי' רה סעי' ח:
דחזינן סוגיא דשמעתא
עשו תקנת נגזל במסור או לא.
עד מ מיי' פ"א מהל'
דיינינן דינא דגרמי. בפרק הגוזל
במסקנא עשו תקנת נגזל
שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי
גזילה הלכה ג סמג
במפסיד ממון חבירו
ומאכיל (לקמן דף קיז:): בכספתא. ארגז
כתב רב אלפס כגון שיש
לאוין קפו טוש"ע ח"מ סי'
שעורין בלבד אלמא אמר ליה נטירותא
בידים, ונשבע ושקיל.
שמניחין בו כספים: אמיד. עשיר
עדים שמסרו ואיבד ממונו ואין יודעין
שנט סעי' ז:
ההוא גברא דבטש
דשערי קבילי עלי הכא נמי אמרה ליה
עה נ מיי' פ"י מהל'
בכספתא דחבריה וכו'.
שאומדין אותו לכלי כסף:
כמה תיקו וכל תיקו דממונא לקולא
מכירה הלכה א סמג
בטש, פי' בעיטה שהיא
נטירותא דדהבא לא קבילי עלי אמר רב
ובשם רב האי גאון כתוב שישבע
מתני'
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
רפיסה ברגל. בכספתא,
שמעית מילתא לר' יהודה ולא ידענא מאי
ויטול מחצה שכל תיקו דממונא
רה סעי' א:
פי' ארגז שמשימין שם
עו ס מיי' פ"י מהל' עדות
הכספין. א"ל רב יימר לרב
היא אמר שמואל ולא ידע אבא מאי שמיע ליה לר' יהודה דמחייב על נזקי
חולקין ואין נראה לר"י לחייב כלל
הלכה ד סמג לאוין ריט
אשי טענו כסא דכספא
משום תיקו ור"ת מפרש דהך בעיא
טמון באש ה עשו תקנת נגזל באשו בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא
טוש"ע ח"מ סי' לד סעי'
בבירה מאי, אמר ליה
❖
כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא
יג:
חזינא אי אינש אמיד הוא
אליבא דמ"ד לא דיינינן דינא דגרמי לא תבעי לך דמסירות נמי לא דיינינן
וכו'. פר"ח זצ"ל שמע
דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו אבל
אלא כי תבעי לך אליבא דמ"ד דיינינן דינא דגרמי $ עשו תקנת נגזל במסור
מינה עשו תקנת נגזל
ו
אם המוסר עצמו אינו יודע כמה
כמפסיד ממון חבירו
דמשתבע ושקיל או לא תיקו ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה
גליון הש"ס
ז
ח
ישבע נמסר כמה הפסיד ויטול ולר"י
בידים. ירושלמי. חד בר
בנהרא אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין
גמ' עשו תקנת נגזל
נש אפקיד בהדיה חבריה
נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר
במסור. עיין לעיל דף נד
חד שק צרור ואירעו אונס.
ביה כי האי גוונא מאי א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא
יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין
ע"א תוס' ד"ה חמור.
הדין הוה אמר סיגין הוה
בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר' יהודה
ולקמן ע"ב תוס' ד"ה יצאו
המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק
מלא ואיהו הוה אמר
או לא: ❖
שטרות:
מיטכסין הוה מלא. אתא
דמבעי ליה במסור אי עשו תקנתא
במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח
עובדא קומיה דרב ואמר
בבתים אמר ליה ט אי דקא טעין זוזי הכא נמי הכא ב) (במאי עסקינן) דקא
הרי זה נשבע ונוטל. ר'
מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא
יוחנן בעי מהו שיטעננו
מוסף רש"י
טעין מרגניתא מאי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו א"ל
ג)
י
דברים שאינם ראוין לו.
או לא. אפילו יש עדים שהיה
תלוה וזבין. מי שתלו
נשמעינה מן הדא אריסיה
רב יימר לרב אשי טעין כסא דכספא בבירה מאי אמר ליה כ חזינא אי
בו מרגניתא מבעיא ליה דשמא לא
אותו או עשו לו יסורין עד
דבר זיזא אפקיד גבי חד
איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא
שמכר וקיבל הדמים ואמר
בר נש ליטרא דדהבא,
אבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי
רוצה אני, זביניה זביני.
מית בר זיזא ומית אריסיה
דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל ואי לא לאו כל כמיניה א"ל רב אדא
ולא אמרינן מאי הוה ליה גביה
ולא יוכל לחזור בו (רשב"ם
דבר זיזא. אתא עובדא
בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא
דאזקיה כיון דלא רגילי אינשי
ב"ב מז:).
ל
מ
קומיה ר' ישמעאל בר'
יוסי אמר מאן לא ידע דכל
יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין
לאנוחי כלל ולא דמי לדינר זהב דלעיל
ד)
נ
מה דאית ליה לאריסיה
דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי
זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא ס דלא אמר רוצה אני:
דבר זיזא, דבר זיזא הוא,
דפעמים שאומר כן דירא שאם
דיתיהבון לבנוי דבר זיזא.
מתני'
הוה ליה לבר זיזא בנין
היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה
רב[ר]בין ובנין (ז)[ד]קיקין
שומרתו ולא דמי נמי לארנקי בגדיש דרגילין טפי דמנחי מרגניתא בכספתא ואין לפרש דלענין שבועה מבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל
אמר יסבון רב[ר]ביא
ויהא נאמן לומר שהיה בו מרגניתא דא"כ מה היה אומר לרב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו:
פלגיא (ומאן) [וכד]
מה בין גזלן לחמסן. בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן דתניא בפ' זה בורר (סנהדרין דף
דדקיקא רבן יסבון פלגא.
(דמר') [דמך] ר' ישמעאל
כה:) הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומפרש גזלן לא יהיב דמי ובמציאת חרש שוטה וקטן כדמוקי ליה התם דאין פסול מן התורה
בר' יוסי. אתא עובדא
אלא משום דרכי שלום: חמסן יהיב דמי. וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי
קומיה ר' חייא אמר אי
מאן מן הדא ליתא את
אבל היכא דיהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני אע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרי' בפרק שנים אוחזין (ב"מ דף ה: ושם
שמע מינה כלום. יתיהיבון
ד"ה בלא) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וההיא דסוף מכילתין (דף קיט.) דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאלו
לבנוי דאריסיה, אמר ליה
מריה דפקדונא כבר יהבית
נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי וא"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול
פלגא. אמר ליה מה שנתת
מדרבנן א"כ כי אמרי' בפ' שנים אוחזין (ב"מ ד' ה: ושם ד"ה בלא) אלא הא דאמר רב הונא משביעים אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו
על פי ב"ד נתת, ומה
דחשיד כו' ומשני מורה ואומר דמי קיהיבנא מ"מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורוצה ליפטר בדמים בעל כרחו של
שאתה נותן על פי ב"ד
אתה נותן. מהו דיימרון
בעלים הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מיגו דחשיד כו' וי"ל דמ"מ בגזלן דאורייתא אין להוכיח שלא יהא חשוד
בנוהי דאריסיה לבנוהי
אשבועתו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכריזו עליו כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין ד' כו:) ואפילו אם הוא ידוע שנעשה
דבר זיזא הוו לן מאן
חמסן בענין זה שמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך וגם לא להכריז אלא דוקא כי שקיל וחטיף בזרוע בעל כרחייהו דבעלים והמקשה
דנסביתון. יכילון למימר
להן מה שנעשה על פי
דקא פריך נימא מיגו דחשיד כו' אע"ג דהא ודאי קים לן דגזלן דרבנן בעי הכרזה ואינו נפסל עד אחר הכרזה כל עיקר לא הביא
ב"ד נעשה. מהו דיימרון
דברי רב הונא אלא משום דמקשה
והא קעבר בלא תחמוד א"נ הכי מקשה כיון שפטר עצמו במה שטען נגנבו או נאבדו ואינו
דקיקיא לרב[ר]ביא נחלוק
משלם דמים אלא לפי שאינו רוצה לישבע ואם היה פוטרו מן השבועה לא היה משלם כלום א"כ נימא מיגו כו' ומשני מורה
עמכון. יכלין למימר להו
מציאה מצאנו. אמר ר'
ואומר כו' וגם אם היה פוטרו מן השבועה שמא כמו כן היה משלם דמים לפי שמעכב הפקדון בידו ולהכי לא חשיד אממונא:
יצחק לית בין דקיקיא
פסולה
לרברביא אלא כמי שניתן
להם במתנה. א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי. אי יהיב דמי חמסן קרית ליה, והאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני. לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא
דלא אמר רוצה אני. פי' אע"ג דיהיב דמי כיון דבעל כרחיה שקיל ולא אמר הנגזל רוצה אני חמסן קרית ליה.