סח:
מרובה פרק שביעי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר. וא"ת והא ממש לאלתר
תדע שסתם גניבה. מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה
נ א מיי' פכ"ד מהל' כלים
א) גיטין נה: [לקמן עד:],
קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה"ל
דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות. וממאי שהרי אמרה תורה גנב
ב) [לקמן סט: ב"מ ו. ע"ז
הל' ז ופ"ו מהל' גזילה
סג. חולין קלט. תמורה ט.
הלכה ג טוש"ע ח"מ סי'
יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי"ל דטביחה
ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה
כט: ערכין כא. ע"ש],
שסח בהג"ה:
היא: אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא. אלמא
נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא
נא ב מיי' פ"ט מהל'
ג) [לקמן סט. ע. קדושין
נב. ב"מ ז.], ד) מעשר שני
יודעין הבעלים:
מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי
גניבה הל' א סמג
פ"ה מ"א, ה) לקמן קו:,
גניבה
לאוין קנד:
בנפש תוכיח. וא"ת גניבה
ש"מ כרב ששת ס"ל דאי שמענא
תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא שהרי
א
נב ג מיי' שם פ"א הל' טז
ו) [שמות כב], ז) [לקמן
בנפש שאני דלא איתקש
ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור
קיד.], ח) [ד"ה מאחר],
אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי
סמג עשין עא טוח"מ
ט) אע"ג דממון גבוה הוא
סי' שנ:
המוכר מד' וה': ודלמא. חייביה
לטביחה וי"ל דהכא נמי לא איתקש
ארבעה וחמשה ודלמא לא אייאש אלא לאו
נג ד מיי' שם פ"ב הל' ו
מ"מ הבעלים כו'. העתק
לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה
רחמנא ואע"ג דלא אייאוש. לר"א
❖
סמג שם:
מחלופי גרסאות,
משום דאמרי' סתם גניבה יאוש בעלים היא
מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן
פריך דיליף מהכא יאוש לסתם
נד ה מיי' פ"ו מהל'
ודלמא אף על גב דלא אייאש אמרי לא
ערכין הל' כא סמג
גניבה: ודלמא דשמעיניה דאייאש.
דאדרבה אית לן למילף מכירה
עשין קלב:
רבי
סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה
רבינו חננאל
ממכירה: יוחנן סבר חיוביה
בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה
נה ו מיי' שם הלכה כד
דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו ואי
לא תילף מינה: גניבה בנפש.
בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. תימה
סמג שם טוש"ע ח"מ
חיוביה בין לפני יאוש בין
סי' שנד סעי' ו וטוש"ע
לאחר יאוש. ואמ' גניבה
לפני יאוש מאי אהנו $ ודלמא דשמעיניה
דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני
הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש
י"ד סי' רנח סעיף ז:
בנפש תוכי(ה)[ח] שאין
וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף
שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא
דאייאש אמרי לא סלקא דעתך דומיא
נו ז מיי' פ"ט מהל'
יאוש לבעלין וחייב, ואף
לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש
חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו:
מעשר שני הלכה ז
על גב דריש לקיש פליג
דטביחה מה טביחה לאלתר אף מכירה
וע"ש בכ"מ:
עליה. אותיביה ר' יוחנן
לאחר יאוש מאי. מי ס"ל יאוש גרידא
כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו
לאלתר א"ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח
נז ח מיי' פ"ב מהל'
לריש לקיש גנב והקדישו
גניבה הל' טו: הוא מוכר וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא
קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא
❖
הגנב ואחר כך טבח ומכר
שאין יאוש בעלים ב וחייב מכלל דסבר רבי
כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי
יאוש לא קני וכ"ש דלאחר יאוש מחייב
משלם כפל ואינו משלם
יוחנן לפני יאוש חייב לאחר יאוש מאי ר' יוחנן
ד' וה', ואוקמה לאחר
דאהנו מעשיו: גנב והקדיש משלם
נחלקו בשני אלו הדברים:
יאוש (כיבהו) [כביתו],
הוא
אמר חייב וריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן
תורה אור השלם
דאמר כצנועין. וא"ת והא
כפל. לבעלים: ואינו משלם ד' וה'.
ג
ודייק טעמא דהקדיש דכי
אמר חייב חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר
1. וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת
צנועים מחללין אף אחר יאוש
דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו
קא טבח דהקדש קא טבח,
וכת' קרא רעהו למעוטי
בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיְיָ וְהֶעֱרִיכוֹ
דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים
אמר רחמנא ישלם שנים לרעהוו) ולא
יאוש ריש לקיש אמר פטור חיוביה לפני יאוש
הקדש, הא לא אקדיש
הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע
כרבנן דר"ש ז) א"כ קסברי צנועין
להקדש
וכיון דפטריה מכפל תו לא
הוא אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח
משלם תשלומי ד' וה'
כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן
❖
דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול
מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי
לאחר ייאוש. ואו סלקא
כֵּן יָקוּם: ויקרא כז יד
ושלו הוא מוכר איתיביה ר' יוחנן לריש
א)
דעתא לאחר ייאוש קני
להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש
ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא
לקיש ד גנב והקדיש ואחר כך טבח משלם
אמאי משלם כלל, שלו
קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת
שלשה וארבעה וכי מדלית כפל
הוא טובח ושלו הוא
גליון הש"ס
תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה
מוכר. ופריק ריש לקיש,
מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה: מה
שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא
גמ' ודלמא דשמעיניה
לעולם לפני יאוש וכגון
וחמשה אימת אלימא לפני יאוש מי קדוש
ביתו שלו אף כל שלו גרסי': שהקדישו
גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות
דאייאש. עי' לקמן דף קיד
שהקדישו הבעלין בבית
איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר
❖
בעלים. ולעולם לפני יאוש: הוא
(ב"מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי
ח)
ע"א תוס' ד"ה רבה אומר:
1
הגנב, וטעמא דאקדיש
הא לא אקדיש חייב ד'
דאמר. ר"ל דתרצה כשהקדישוהו
רחמנא מה ביתו שלו אף כל שלו אלא
חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא
ב) ה
ה' כטעמיה דאמ' לפני
בעלים: סבר לה כצנועין. דאמרינן
שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן
פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא
יאוש הוא דמשלם ד' וה'.
מוסף רש"י
הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב
לקמן (ד' סט.)
בכרם רבעי הצנועים
ואקשינן על ריש לקיש,
דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי
גנב והקדיש ואחר
ומי מצי בעל הבהמה
יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש
מניחין כו'. בני אדם חסידים שרוצין
קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש
כך טבח משלם
להקדישו בבית הגנב
שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר
לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש
תשלומי כפל. דכשגנבה
והא"ר יוחנן כת' ואיש כי
טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי
דצנועין סברי כר"ש
דאמר דסתם
להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין
חולין הואי, ואינו
יקדיש את ביתו קודש, מה
סלקא דעתך יאוש קונה אמאי משלם שלו
משלם תשלומי ארבעה
ביתו שלו אף כל שלו,
גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת
ממנו עוברי דרכים בלא פדיון:
וחמשה. דכי טבח ומכר
ומה ביתו ברשותו אף כל
הוא טובח שלו הוא מוכר א"ל הכא במאי
מניחין מעות ואומרים כל הנלקט
והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו
הקדש הואי, ואין תשלומי
ברשותו וכל מי שאינו
עסקינן כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב ומי
מזה. כל מה שלקטו בני אדם היום
ארבעה וחמשה נוהגין
שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול
שלו או אפילו הוא שלו
בהקדש, כדילפינן בהזהב
ואינו ברשותו לא מקדיש.
להקדיש והלא אע"פ שאין יכול
מכאן יהא מחולל. אלמא אע"ג
קדוש והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו
ג)
ו
(נז:) (גיטין נה:). צא תן
והוא, כגון מי שגזל ולא
להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל
דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס
לו. חייבוהו בית דין ואמרו
הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי
נתיאשו הבעלין שניהם
צא תן לו קרן וכפל
להו למעות בקדושה: והרי חזרה קרן
אינן יכולין להקדיש זה
הקדש של חבירו כדמשמע בריש
שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אמרי
(לקמן קו:).
לפי שאינו שלו וזה לפי
לבעלים. אי כשהקדישו בעלים כפל
האשה רבה (יבמות ד' פח.) דקאמר
הוא דאמר כצנועין דתנן ד) ז הצנועין מניחין
שאינו ברשותו. ופריק,
אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו
אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם
ריש לקיש דאמ' כצנועין
את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא
דתנן במעשר שני בפרק
ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע
דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל
(ד') [ה'] הצנועין מניחין
מחולל על המעות האלו והרי חזרה קרן
דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה
לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב
את המעות ואומ' כל
לבעלים כשעמד בדין היכי דמי אי דאמרי
לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר
שבאו
עדים כדכתיב ו) אם המצא
הנלקט מזה מחולל על
המעות האלו. פיר', כרם
תמצא בידו: כשעמד בדין. שבאו
צא תן לו מאי איריא הקדיש אפילו לא
שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו
רבעי אמרה תורה ובשנה
שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר
עדים קודם שהקדישוהו בעלים:
הקדיש נמי לא ליחייביה ה) דאמר רבא ח צא
הרביעי יהיה כל פריו קדש
אבל כרם רבעי הבעלים זכאים
בקזוזות
ט)
הלולים ליי"י, אחליה
תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוה
והדר אכליה. והיו הצנועין
לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי
למילתיה וטבח ומכר הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה
עושין מדת חסידות
יכול לחלל מעשר שני של חבירו
מניחין מעות ואומרין כל
חייב הפירות האלו שנלקטו
דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין
מן הכרם הזה יהיו אלו
דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן
פדיונם, וכשם שפודין
ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו
הפירות ואף על פי שאינם
הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע
ברשותם, כך מקדשין
דבר שאינו ברשותם.
שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם
ואקשינן לריש לקיש,
מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ
והרי חזרה קרן לבעלים,
שכבר הקדישו מה שנגנב
כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם ד"ה הפודה) משמע
להן וההקדש אין בו
דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי
דין כפל. ופריק, בשעמד
לבעלים
ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור
בדין קודם שיקדישו
נתחייב הגנב לשלם וכגון
בהנאה
הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה
ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי
ומעשר
שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו
דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:)
התורם משלו על
של
חבירו צריך דעת בעלים או
לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא
ניחא ליה למעבד מצוה
בממוניה
אבל הכא
וכי
אין טוב להם למלקטים שיחללו
אותם
הבעלים ממה שיאכלו בלא
חילול [וע'
תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף]:
חייב