מרובה פרק שביעי בבא קמא
סט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חייב אתה ליתן לו כו'. משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין
בקזוזות. מוט"ש.
נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע
נח א מיי' פ"ב מהל'
א) ב"מ ז. קדושין נב. [לעיל
ואסור בלא פדיון: דאיכא הנאה מיניה. לאחר
שהוא כרם רבעי
עד שיאמר צא תן לו והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין
סח: לקמן ע.], ב) [שבת
גניבה הל' טו:
נט ב ג מיי' פ"ט מהל'
מו. וש"נ], ג) מעשר שני
זמן בחרישה וזריעה וקצירה: אף האי נמי איכא הנאה מיניה.
(ד' ו: ושם ד"ה נגמר) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומפרש היכי
פ"ה מ"א, ד) הר"מ מ"ז,
מעשר שני הל' ז:
בפדיון: חרסית. כתותי רעפים טיבל"ש בלע"ז: וממחה ושופך.
דמי גמר דין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב נ) אע"ג דלא הוי
ס ד ה מיי' פ"ח מהל'
ה) גיטין לח. עה. כתובות
ממחה את הסיד במים ושופך
גמר דין ממש כיון שקרוב הדין
עז. ב"מ לח: ב"ב קעד.
טומאת מת הל' ט:
סא ו ז מיי' פ"ט מהל'
סנהדרין לא.: [בכורות
סביבות הקבר: בד"א. דעבדינן
לגמור אסור להטעות את הזכאי
חייב אתה ליתן לו טבח ומכר משלם
❖
א
כד.], ו) [תוספת' פאה
מעשר שני הלכה ז:
להו היכירא לעוברים ושבים:
[ועי' תוס' ב"מ יז. ד"ה חייב]:
פ"ב], ז) צ"ל מתניתא,
תשלומי ארבעה וחמשה מ"ט כיון דלא
כרם רבעי כו'. ק"ק דלא נקט
ח) [עירובין לו: וש"נ],
בשביעית. שהוא הפקר ובהיתר
(א) פסקה מילתא אכתי גנב הוא לא צריכא
ט) [צ"ל דתניא וכ"כ
הן באין לאכול: אבל בשאר שני
לעזי רש"י
ערלה תחלה:
תוספו' ביומא ובחולין
דאמרי ליה חייב אתה ליתן לו: גופא א) אמר
חרסית.
שבוע. שהן באים לגזול יניחם
פירש הקונטרס כתותי
ובעירובין], י) [ב"ב קעג:],
מוט"ש [מוטי"ש]. רגבי
רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם
כ) [גיטין עד.], ל) [צ"ל
ויאכלו דבר האסור והלעיטהו
רעפים וקשה דבפרק
אדמה.
שלישי], מ) [פאה פ"ו
טיבל"ש [טיולי"ש].
אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה
לרשע וימות: כל הנלקט כו'.
כסוי הדם (חולין דף פח. ושם ד"ה
❖
מ"ה], נ) עיין ר"מ,
רעפים.
לפי שאינו ברשותו ומי אמר ר' יוחנן הכי
אלמא אע"ג דליתיה ברשותיה מפריק
חרסית) חשיב חרסית ולבינה כתושה:
ס) יותר מכדי גי' ר"מ
מה
[בפי' הברטנורא ותוי"ט
חרסית דלית ביה הנאה. תימה
ותופס פדיונו: וכי תימא צנועין.
והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן
ב)
ג)
וכן בפי' הר"ש איתא כדי
מוסף רש"י
לאו סתמא היא אלא רשב"ג מסיים
לר"י דבסוף כסוי הדם (שם:)
כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה
נפילה ופירוש של כדי נפילה
ב
ואזיל ליה למילתיה: ערב. בגט
אומר דאין מכסים אלא בדבר
הלכה כסתם משנה.
פי' רש"י ב"מ קה. זרע
סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה
שמפזרים במפולת יד],
רבי הוא סידר המשנה
פשוטי): צידן. במי שאחזו קורדיקוסכ):
שזורעים בו ומצמיח ומשמע התם
אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה
ע) רש"א, פ) צ"ל לא יפרש.
וכשראה דברי חכם וישרו
וראיה. בפרק שני דסנהדרין [לא.]:
דמכסין בחרסית ותירץ ר"ת דחרסית
ל)
רש"ש, צ) וא"כ הוי הפקר
בעיניו שנאן סתם ולא
ג ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה
המתלקט. שעתידין ללקוט: רבי
זורעים בו ומצמיח אבל אין מוציאה
הזכיר שם אומרו עליהן
לכל. העתק מחילופי
חרסית שאין הנאה מינה אף האי דלית ביה
גרסאות, ק) שהרי מחויב
כדי שלא יהו שנויין מפי
דוסא. לענין לקט קציר קמיירי
ס) כדי נפילה לכך קרי דלית ביה
❖
יחיד ונראין כאילו נשנו
לשלם להנגזל. העתק מח"ג,
הנאה מיניה ד ושל קברות בסיד סימנא דחיור
דקיימא לן מ) שני שבולין לקט שלש
הנאה ואפילו מוציאה יותר מכדי
מפי המרובים ויעשו כמותן
כעצמות וממחה ושופך כי היכי דניחוור
(ביצה ב:). חוץ מערב.
אינו לקט ואין כל העניים בקיאין
נפילה הואיל ופירותיה מועטים
ה
בגט פשוט (ב"ב קעג:)
בהלכה לפיכך צריך בעל הבית
חשיב לית בה הנאה:
הגהות הב"ח
טפי אמר רבן שמעון בן גמליאל בד"א
ו
וצידן. במסכת גיטין
והצנועין
מניחין את המעות
להפקיר: דאית ליה לר' יהודה
(א) גמ' דלא פסקוה
(עד.) וראיה אחרונה.
בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני
❖
למילתא כצ"ל:
בדיני ממונות השני
כו'. אי שביעית נוהג
ברירה. דקאמר כל שילקוט וכי
שבוע הלעיטהו לרשע וימות והצנועין
ז
(סנהדרין לא.) שנחלקו
לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר
בכרם רבעי כדמשמע ע)[דאמילתיה]
בשני מחלוקות במביא שטר
מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה
ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית
דת"ק [קאי] צריך לומר דצנועין
הגהות מהר"ב
ראיה לסתור את הדין,
מחולל על המעות הללו וכי תימא מאן תנא
בראשונה הלכה כמותו
דשמא לא ילקטו יותר על דינם:
אשאר שני שבוע קיימי דאי
רנשבורג
ובאחרונה אין הלכה כמותו
צנועין רשב"ג ד)(ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא
אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר
הלוקח
❖
א] תוד"ה כל הנלקט וכו'.
(ב"מ לח:).
אמר) והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן
לא היו יכולים לחלל:
ואע"ג דדבר שיש לו
כל
מתירין וכו'. עי' שיטה
הנלקט מזה יהא מחולל. תימה
כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה
ה)
מקובצת שתירץ עוד דמידי
רבינו חננאל (המשך)
מתי היו אומרים דלמה שמלקטים
אחרונה אמרי לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה ומי א"ר
דלא ניכר לא הוי דבר שיש
❖
אחר אמירה לא היה מועיל ואם
לו מתירין:
והאמ' צנועין ור' דוסא
יוחנן הכי והא"ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ורבי דוסא נלקט
אמ' דבר אחד, ור' דוסא
כן וכי בכל שעה היו אומרים כן
קאמר דתניא רבי יהודה אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו
נלקט אמ', דתניא ר'
ו)
בלי הפסק וכ"ת שבכל ערב היו
יהודה אומ' כול'. ופריק,
עניים היום יהא הפקר רבי דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו
רבינו חננאל
אומרים כן כמו גבי עניים בסמוך
אפיך ואימא ר' דוסא
עניים יהא הפקר איפוך דר' יהודה לר' דוסא ורבי דוסא לרבי יהודה אמאי
אומ' שחרית בעל הבית
דאמ' לו חייב אתה לשלם
מ"מ לא היתה תקנה למה שאכלו
עומד על שדהו ואומ' כל
לו, והקדיש, משלם כפל
אפכת מתניתא אפכה לרבי יוחנן ואימא צנועין ורבי יהודה אמרו דבר
קודם אמירה ואור"י דכל הנלקט
שילקטו עניים היום מן
לבעלים והקרן להקדש.
אחד אמרי לא סגיא דלא מתהפכת מתניתא דבהא מתניתין קתני דאית ליה
לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא
העומרין יהא הפקר, ר'
אבל אם אמ' לו צא תן לו,
ז)
יהודה אומ' לעיתותי ערב
אפילו אם טבח ומכר אחר
מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר
לרבי יהודה ברירה ושמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא דלית ליה ברירה דתנן
ח)
ט)
עומד בעל הבית על שדהו
כך פטור מד' וה' וכל שכן
כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה
הלוקח
ואומ' כל שלקטו עניים
אם הקדיש. ופריק ריש
לקיש לטעמיה. והדרינן
מן העומרין יהא הפקר.
מחולל אחר הלקיטה והא דקאמר ר'
נמי אמ' ר' יוחנן גזל ולא
ולא סגיא דלא מפרק
דוסא לעיתותי ערב אפילו מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון
להו הכי, שאם העמיד
נתיאשו הבעלים שניהן
שהפקיר אי נמי לעיתותי ערב דוקא אבל שחרית גזרינן שמא לא פ) יפרש
דלאחר לקיטה יחול ההפקר וא"ת וכיון שיש חילול במחובר
ר' יהודה הוא דאמ'
אין יכולין להקדיש, הגזלן
כל שילקטו עניים, נראין
לפי שאינו שלו והנגזל
לקרקע כדמשמע בסמוך למה היו הצנועים דוחקים למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת וי"ל דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות
דבריו אית ליה ברירה,
לפי שאינו ברשותו.
לירושלים לפיכך לא היו רוצים לחלל הכל בבת אחת אי נמי לפי שלא היה מועיל חילול למה שיגדל אחרי כן וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא
דאמ' כל שילקטו היום
והאמר ר' יוחנן הלכה
לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב א] ואע"ג דדבר שיש לו מתירין
ולקטו, ואמר ר' יהודה
כסתם משנה, ותנן כרם
נתברר כי הן הן הנלקטין
רבעי מצינין אותו בקוזות
אפילו באלף לא בטיל מכל מקום מדאורייתא בטיל:
אימא כל המתלקט. משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים
הן שהפקירן בעצמן,
אדמה. פיר' בלשון ישמע'
הרי אית ליה ברירה.
אקטאע אל טין. פיר'
כח בהן לחלל ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותם
ושמעינן ליה בעלמא
היו מציינין אלו המקומות
דלית ליה ברירה, דתנן
להתרחק מהן, כל הרואה
ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם
זה הציון מכרם רבעי ומן
לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב"ש:
הערלה משום איסורא,
כל שלקטו עניים היום יהא הפקר. תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא
ומן הקברות מש' טומאה.
והצנועין היו בכרם רבעי
מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר לכך אומר בעה"ב כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור
שלהן מניח מעות ופודין
ממעשר וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא"כ למ"ד יאוש כדי קני תקשה
הפירות שכבר נלקטו כדי
ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית
שיאכלום המלקטין אותן
בהיתר. והלא אלו הצנועין
מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות (ב"מ ד' כא:)
סתם משנה הן, ואמ'
ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני
ר' יוחנן הלכה כסתם
משנה, ... אדם מקדיש
בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו
דבר שאינו ברשותו. וכי
לפטור מן המעשר ואפילו את"ל דלא קני אא"כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה
תימא משנה זו אינה
בה אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה צ) מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן
דצנועין... יחידאה לא אמ'
ר' יוחנן כול'. ופרקינן,
המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא (לקמן ד' קיא:) דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה
לא תימא מתניתין כל
מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר ק) מן
הנלקט שכבר יצא ...
הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן
המתלקט, כלומר קודם
שיתלקט עודנו ברשותו
לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא
היה פודהו. ואקשינן תוב,
לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל
ומי אמר ר' יוחנן הכי
הפחות דמים ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל
לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים
ולעשירים כשמיטה:
מתני' כי המתלקט הוא,
הלוקח