מרובה
פרק שביעי
בבא קמא
ע.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כסתם
יחידאה לא אמר. תימה דבכמה מקומות משמע דאמר
אורכתא. הרשאה: משום דר' יוחנן. דהואיל ואינו ברשות הבעלים
סה א מיי' פ"ג מהל'
א) שבועות לג: בכורות
אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד
אפילו כסתם יחידאה דבסוף המוציא (שבת דף פא:)
מט., ב) קדושין נב. ב"מ ז.
שלוחין הל' ו ועיין
לעיל סח: סט., ג) ב"ב נו:
בהשגות ובמ"מ סמג עשין
הנאמן: דכפריה. אם תבעיה מפקיד לנאמן בבית דין וכפר בו:
פריך והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס
[תוספתא דב"ב פ"ב],
פב טוח"מ וש"ע סי' קכג
דמיחזי. דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה
לשליח מידי דלית ליה גבי
אבל לא סורק ואע"ג דבפ' ג' מינים (נזיר ד' מב. ושם) מוקמינן ליה
ד) [דברים יט], ה) [ד"ה
סעיף א [רב אלפס כאן
היכא], ו) עיין רש"א, ז) צ"ל
האיך: דאמר ליה האיך. נאמן
כר"ש ובפרק החולץ (יבמות דף מב:)
ובפ' הגוזל עצים דף מא:]
❖
סו ב ג מיי' שם הל' א
קמא,
לשליח לאו בעל דברים דידי את:
גבי אחת בתולות דפריך נמי והאמר
כסתם יחידאה לא אמר אמרי נהרדעי לא
א)
סמג שם טוש"ע ח"מ
ואי כתב בה למחצה ולשליש. דון
ר' יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג
כתבינן אורכתא אמטלטלי אמר רב אשי
סי' קכב סעיף ד:
סז ד מיי' שם הל' ב
וזכי לנפשך והמותר שלי: מיגו
דאתי כרבי מאיר וכן בכמה מקומות
רבינו חננאל
לאמימר מאי טעמא אמר ליה משום דרבי
טוש"ע שם סעיף ה:
דמשתעי. נאמן דינא בהדי שליח
וי"ל דה"פ ה"א מאן תנא צנועים
סח ה מיי' שם הלכה א
יוחנן ב) דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים
איכא דאמרי אמרי
ר' דוסא כי היכי דלא תקשה סתם
אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר
טוש"ע שם סעיף ו:
נהרדעאי לא כתבינן
שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו
סט ו מיי' שם טוש"ע שם
אורכתא
אמטלטלי
משנה לרבי יוחנן כלומר דלא תקשה
ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי
בהג"ה:
דכפריה. אמ' ליה רב אשי
שלו וזה לפי שאינו ברשותו איכא דאמרי
אכולה: ואי תפס. שליח משל נאמן:
מאי אולמיה האי סתמא מהאי
ע ז מיי' פ"א מהלכות
לאמימר מאי טעמ' אמ'
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי
לא מפקינן מיניה. אף על גב דלא
סתמא דכיון דאיכא למימר דיחידאה
א
גניבה הלכה ו ופ"ג
ליה מדר' יוחנן דאמ' גזל
הל' ז טוח"מ סי' שנ:
ולא נתיאשו הבעלים
דכפריה טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא
היא לא חשיבא כי ההיא סתם
כתיב ביה אפיק לנפשך. ל"א ואי תפס
עא ח מיי' שם פ"ג הל'
שניהם אין יכולים
משנה דאתי כרבים וא"ת והא האי
שליח ממון שהוציא ועיכבו לעצמו
אבל לא כפריה כתבינן ואמרי נהרדעי
ה טוח"מ שם:
להקדיש זה לפי שאינו
עב ט מיי' שם הל' ב טור
סתמא נמי דאין הגונב אחר הגנב
לא מפקינן מיניה כך מצאתי כתוב
שלו וזה לפי שאינו
ב אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק
ח"מ שם:
ברשותו ולא אשכחנן
יחידאה היא דהיינו רבי יהודה בר
בתשובות הגאונים וזה עיקר: רב
לנפשך לית ביה מששא מ"ט משום דא"ל
עג י כ מיי' שם פ"ב הל'
פלוגתא עליהו למיבטל
ג
אשי פליג עליה דאמימר: כיון דכתיב
פלוגתיה דרבי דוסא דאמר כל שילקטו
ו טוח"מ שם:
שמעתיהו. ויש מי שגורס
האיך לאו בעל דברים דידי את אמר אביי
עד ל מ נ מיי' שם הל'
קבילית עלאי. אלמא שליח שויה
דוקא ולא כל מה שלקטו ויש לומר
אמטלטלי
דכפריה
❖
ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע
ח טוח"מ שם:
אפקדונא וסבר דלא
ד
דדלמא רבי יהודה כל שלקטו נמי
הלכך אי תפיס מפקינן מיניה. וללישנא
כתבינן אורכתא אלא
מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא
שרי ולא נקט כל שילקטו אלא
קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן
[אפיקדונא דקימא לן
אכולה אמר אמימר אי תפס לא מפקינן
לרבותא דאע"ג דלא שרי אלא על
מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי
פיקדונא כל היכא
הגהות הב"ח
דאיתיה] ברשותא דמריה
כתופס לבעל חוב: למיתפס פלגא.
ידי ברירה ועי"ל דה"ק ה"א דכסתמא
מיניה רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל
ה
(א) גמ' למיתפס פלגא
איתיה, וליכא למימר
יחידאה לא אמר כי היכי דלא
ממון שהביא אם רוצה לעכב חציו:
דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויה
(והלכתא שליח שויה).
בפקדון דאינו [ברשותו.
תא"מ ונ"ב עיין באשר"י
ה"ג והלכתא שליח שוייה ולא שקיל
תקשה ליה סתם משנה אבל השתא
ושמועה זו בפרק שבועת]
ואיכא דאמר שותפא שויה למאי נפקא מינה
כתב דלא גרסי' ליה:
העדות בענין המשביע
מידי: מתני' על פי שנים. כלומר
שהוצרכו לעשות תירוץ אחר לא נאמר
(ב) תוס' ד"ה כסתם וכו'
למיתפס פלגא (א) ו $ והלכתא שליח שויה:
לעדים אם לא תבואו
שנים מעידין אותו שגנב: גנב ומכר
יותר אלא אפי' משנה יחידאה נמי
(ב)
כסתם משנה דיחידאה:
מתני' גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם
ותעידו שיש לפלוני [מנה
אמר: לא כתבינן אורכתא
(ג) ד"ה אמטלטלין וכו'
ז
אצל פלוני. וא]קשינן
בשבת. אבל טבח קם ליה בדרבה
טעמא דמשביע אני
והאמ' עד שישמעו מפי
או על פי שנים אחרים משלם תשלומי
אמטלטלי. דוקא אמטלטלין דגזליה
מיניה: וטבח ביום הכפורים. דאין
עליכם: (ד) בא"ד ה"מ
התובע ומוקים לה שמואל
ארבעה וחמשה גנב ומכר בשבת גנב
❖
זדונו אלא כרת: וטבח ומכר ואחר
אבל אמטלטלין דפקדון כתבינן דהא
היכא דכפריה אבל:
ח
בבא בהרשאה. ואמרי
נהרדעי לא כתבינן
כן מת אביו. אבל מת אביו ואח"כ
ומכר לע"ז גנב וטבח ביום הכפורים
תלי טעמא בהקדש ויש כח לאדם
ט
אורכתא, הני מילי היכא
טבח ומכר תנא בסיפא דפטור שהרי
להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו
י גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת
דכפריה היכא דלא כפריה
גליון הש"ס
ירש את אביו ושלו הוא טובח ומוכר:
כדמוכח בהמוכר את הספינה (ב"ב
כתבינן. וכמוה עוד בפרק
אביו גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם
כ
גמ' והלכתא שליח שויה.
יש בכור לנחלה. וכיון
בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה
דף פח.) גבי ההוא גברא דאייתי קרי
תשלומי
ארבעה וחמשה גנב וטבח
עיין ב"ב דף קכז ע"א תוס'
דליכא מאן דדחי ליה, לא
ל
דקא סבר רבי שמעון שחיטה שאינה
לפומבדיתא אתו כ"ע שקלי חדא חדא
ד"ה מדדרש: תוס' ד"ה
להא דנהרדעאי ולא להא
לרפואה או לכלבים מ השוחט ונמצאת
ראויה לא שמה שחיטה אבל לרפואה
אמר הרי הן מוקדשין לשמים ומשמע
אמטלטלין וכו' בסה"ד
דר' יוחנן, ורב אשי
טריפה
השוחט חולין בעזרה משלם
ונתאכלו המעות דאין בנו
ואמימר דאינון בתראיי
נ
ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי
התם דאי לא קיצו דמייהו הוו קדשי
פדוי. ועיין ב"ב דף קכז
מוקמי לה כר' יוחנן, שמע
בעי מצי אכיל מיניה: גמ' דבר
תשלומי ארבעה וחמשה רבי שמעון פוטר
ועוד דלעיל אמר אין הגונב אחר
❖
ע"א תוספות ד"ה מדדרש:
מינה דהילכתא הכי. וכל
בשני אלו: גמ' לימא מתניתין דלא כרבי
ולא חצי דבר. על פי שנים עדים
הגנב משלם כפל משום דאין בעלים
דאשכחנן בתלמוד כגון
מעשה דרב פפא דאקני
יקום דברד). והני עדי טביחה דקתני
יכולין להקדיש וגונב מבית הנפקד
עקיבא דאי ר' עקיבא האמר דבר ולא חצי
לזוזי דהוה ליה בי הוזאי
מוסף רש"י
במתני' או על פי שנים עדים אחרים
משלם כפל לבעלים כדתניא בהמפקיד
דבר דתניא ג) אמר רבי יוסי כשהלך אבא
לרב שמואל בר אחא
אורכתא הרשאה, ולשון
וכיוצא בו במה דלא
חצי דבר קמסהדי דאי לאו עדי גניבה
(ב"מ דף לג:) ועיקר קרא בגונב מבית
חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה
שולטנות הוא כמו (ב"ב
כפריה הוא כדאיתמר
איכא למימר דידיה קא טבח:
שומר כתיב:
קסד:) בשנת פלוני אורכן
ואמרי לה רבי יוחנן בן נורי אצל אבא
בהדיא, אבל או כפריה לא
אמטלטלין
דכפריה.
כתב
חלפתא
שלטון, אף כאן אורכתא
איתברירא בשמעתא
חלפתא
השלטה שהשליטו על בעל
דכתבינן אורכתא עליה.
ר"ח דהאידנא
דינו לתובעו (שבועות לג:).
והא דנהגו למכתב
נהגו לכתוב אורכתא אפילו אמטלטלי
דכפריה וטעמא לא ידענא ור"ת מפרש דטעמא דהלכתא
כלישנא בתרא דסוגיא דגמרא כוותיה
אמטלטלי לפי שאינו
אורכתא אפילו אמטלטלי
דבשבועות (דף לג: ושם ה)) דייק טעמא דמשביע (ג) עליכם דאיש פלוני כהן הוא הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא קתני סיפא עד
בעין והעדים מעידין על
דכפריה לא ידעינן מנין
מה שכתוב מחמת שיש לי
ועל זה סמכו המוציא
שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הני מילי (ד) דכפריה אבל לא כפריה
ביד פלוני כך וכך (שם)
מחבירו עליו הראיה.
כתבינן וכן בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) וכיון דהלכתא כלישנא בתרא אם כן אפילו כפריה כתבינן דהא לישנא בתרא מפרש טעמא
דהואיל ואינן בעין מיחזי
ואמרי נהרדעאי כל
דלא כתבינן אמטלטלין דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ולמיחזא כשיקרא לא חיישינן כדמסיק בהכותב (כתובות דף פה.) ובפרק כל הגט
כשיקרא, שמא אין בידו
אורכתא דלא כתיב בה זיל
משל זה כלום וחתימי סהדי
דון זכי ואפיק לנפשך לית
(גיטין דף כו:) דליתא לדרב פפי דאמר האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דלסהדו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא
אשיקרא (בכורות מט.)
.
בה מששא. מאי טעמ',
וא"ת כיון דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אם כן בשבועות (דף לג:) ובבכורות (דף מט.) כי פריך מנהרדעי דאמרי לא כתבינן הוה ליה
דכפריה שכבר נשמע
דיכיל למימר ליה לאו
שהנתבע שקרן דהשתא
למימר דליתא וי"ל דאורחא דגמרא למיפרך ממילתא אע"ג דליתא דבפרק ב' דכתובות (ד' כא:) נמי פריך מדרב פפי אמילתיה דרב
בעל דברים דידי את. אמר
מיחזי כשיקרא שחתמו על
אביי או כתיב בה למחצה
הונא וחוזר בה מחמת זה ומגיה דברים אע"ג דאמר בהכותב (כתובות ד' פה.) דליתיה ומיהו לפי המפרש התם דהא דקאמר ליתא לא קאי
מ"ש זה שיש לי ביד
לשליש ולרביע מיגו
ארב פפי אלא כלומר ליתא לקושיא דאין קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי כשיקרא דבית דין אבל בשאר מילי לא מדרב נחמן
פלוני כך וכך (שבועות
דמישתעי דינא לפלגא
לג:). אבא חלפתא אבי
משתעי נמי לכולא. וכיון
אז אין זה ראיה משום דפריך מדרב פפי וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי מאי הוה משני אמתניתין דשבועות ודבכורות ומיהו אמתניתין
חלפתא, דר' יוסי סתם
דאמימר ורב אשי מפרשי
דשבועות מצי לאוקמי ו) בקרקעות וכמ"ד נשבעין אבל בההיא דבכורות דאיירי בפדיון בכור ליכא לאוקמי כמ"ד פודין בקרקעות דהא
היינו ר' יוסי בן חלפתא
אליבא דנהרדעי שמע
קתני בההיא משנה דאין פודין ויש לומר דאיכא לאוקמינה שהאחד חייב לחבירו ושואל מדרבי נתן אי נמי שנתן לו במעמד שלשתן ומיהו
(רשב"ם ב"ב נו:).
מינה הילכתא כותיהו נמי
בהא. ואסיקנה, שליחא
בההיא דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד שלשתן כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו כמו שבכתובה אין יכולה ליתן
שוייה. מתני'. גנב על פי
במעמד שלשתן כיון דלא ניתנה לגבות מחיים כמו שמפורש בהחובל (לקמן ד' פט.) ואין לתמוה על מה שאנו נוהגין לכתוב הרשאה אפי'
שנים וטבח ומכר על
במלוה אע"פ שאין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו כדמוכח במי שמת (ב"ב ד' קמח.) שדוחק למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא ולא
פיהם או על פי שנים
אחרים משלם תשלומי ד'
מצי לאשכוחי אלא הואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן משמע דבשום ענין לא מצי מקני ליה דכיון דקי"ל כאיכא דאמרי ולהך לישנא
וה' וכול'. לימא מתני'
אמטלטלין דגזילה נמי כתבינן אורכתא אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדיש דקיימא לן כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים
דלא כר' עקיבא דאי ר'
שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע בפ"ק דב"מ (ד' ז. ע"ש) דפריך מיניה לרב ומשמע נמי התם דסבר סתמא דגמרא דאם המסותא
עקיבא הא אמ' על פי
שנים יקום דבר, דבר ולא
מטלטלין לא היה נגזל יכול להקדיש ה"ה הלואה אע"פ שאין יכול להקנותה כתבינן הרשאה וטעמא דלהאי לישנא מסקינן דשליח שויה
חצי דבר. דתניא, אמ' ר'
ועשו תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור ויש סמך למנהג בהגוזל ז)(בתרא) (לקמן ד' קד:) דרב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי
יוסי כשהלך אבא חלפתא
אקנינהו לרב שמואל בר יהודה אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך ומסיק משמע לשון הלואה ויש לדחוק דמסיק
אצל ר' יוחנן בן נורי
ללמוד תורה וכול'.
בעיסקא מיירי שלא ניתן להוצאה ועוד דבהזהב (ב"מ ד' מו.) ובהמוכר את הספינה (ב"ב ד' עז:) ל"ג ומסיק אלא הוה ליה זוזי בי חוזאי
בכל הספרים ואין לדקדק מההיא דבכורות (ד' מט.) גבי פדיון הבן שיכול להרשות אע"פ שניתן לכהן ע"מ להוציא דלא מסקי
אדעתייהו שימות
תוך שלשים אלמא
יכול להרשות במלוה דהתם ע"כ לאו ע"מ להוציא נתנו לו דקיימא לן כשמואל דאמר התם
בסמוך לההיא
שמעתא
דפודה בנו בתוך
שלשים $
ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי:
(שם)