מרובה פרק שביעי בבא קמא
עב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דלא אכלי בשרא דתורא. שרוי בתענית היה: סיפא לא פו א מיי' פ"ב מהלכות
דלא אכלי בשרא דתורא. לא דקדקתי טעמו של דבר: ומאי
א) פסחים סג. חולין כט:
קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא. משמע אבל כפל מחייב אע"ג גניבה הלכה ח ופ"ב
שנא סיפא. כיון דרישא אפי' לא עמד בדין ג)[קאמר רחמנא] דחמשה
[לו. קכח. זבחים ל.],
ב) [חולין כט: וצ"ל ר"ש בן
מהלכות שחיטה הל' ג
בקר ואפי' חמשה חצאי בקר סיפא כשמת אביו ואחר כך טבח
דלא עמד בדין ואפי' ארבעה וחמשה הוה מחייב אי לאו דבעינן
לקיש], ג) רש"ל, ד) [לעיל
וע"ש בכ"מ:
וטבחו. כולו משמע: ש"מ.
ומכר למה לא ישלם לאחיו את חלקם:
וטבחו כולו באיסורא ורישא
נמי קתני חייב בארבעה וחמשה ואע"ג
ע.], ה) או ליתא בס"א,
ו) אבל כפל משלם שהרי
דאיירי בלא עמד בדין כמו בסיפא
מדקתני מתניתין השוחט חולין בעזרה
ד)
עמד בדין וא"ל חייב אתה
חייב: אינה לשחיטה אלא לבסוף.
דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא
דלא אכלי בשרא דתורא ואלא מאי שנא
ליתן ויכול להוריש לבניו.
דברישא טבח ואח"כ מת אביו ובסיפא
הלכך כל כמה דטבח דמריה קא
רישא ומאי שנא סיפא א"ל רישא קרינא
העתק מחילופי גרסאות,
ז) אפי' לא עמד בדין וא"כ
מת אביו ואח"כ טבח ולמאי דס"ל
טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר
ביה וטבחו כולו באיסורא סיפא לא קרינא
סוגיא דהכא איירי בלא
בהנאה: כגון ששחט מיעוט סימנין
מעיקרא לרב נחמן ולא חמשה חצאי
עמד בדין. העתק מחילופי
ביה וטבחו כולו באיסורא: השוחט ונמצאת
בחוץ וגמרן בפנים. או השלימן לרוב
בקר לא מוקי כשעמד בדין אלא
ה)
גרסאות, ח) ואעפ"כ יליף
טריפה וכו': א"ל רב חביבי מחוזנאה לרב
מוכחש דפטור מקרבן
משום דלא ליהוי ה' חצאי בקר אם
דבגמר טביחה הוא דאיתסרא ועד
שבועה. העתק מחילופי
אשי ש"מ א) אינה לשחיטה אלא לבסוף דאי
השתא דמריה קא טבח: אינה
כן משמע כל הסוגיא דאדם מוריש
גרסאות, ט) שקודם שבגרה
ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט
לשחיטה. אין שחיטה נקראת אלא
קנס לבניו והקשה ריב"א דבריש
לאחר העמדה בדין היתה
שלו בתורת קנסא ומשבגרה
בה פורתא אסרה אידך לא דמריה קא טבח
לבסוף. ונפקא מינה לענין המחשב
נערה שנתפתתה (כתובות דף מב: ושם)
היא שלה ע"י קנס.
בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנן
אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי
א"ל רב הונא בריה דרבא כי קא מחייב
העתק מהנ"ל, י) שהרי
או מחשב שלא לשמן אינה מחשבה
להורישו לבניו בשאר קנסות והתם
מתה כשהיא נערה. העתק
אההוא פורתא א"ל רב אשי לא תידחי
❖
מהנ"ל,
אא"כ חישב בסוף שחיטה: מתחילה
הוי פי' משום שעמד בדין אבל לא
וטבחו כולו בעינן וליכא אלא קשיא א"ל
ועד סוף. וכל כמה דחשיב הויא
עמד בדין משמע כולה שמעתא דלא
הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כגון
מחשבה: חולין שנשחטו בעזרה.
מצי להוריש וי"ל דרבא ורב נחמן
מוסף רש"י
ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים
פלוגתא היא במסכת קדושין (דף
דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל
אינה לשחיטה אלא
איכא דמתני לה אהא ב) א"ר שמעון משום
נח.) אי דאורייתא היא אי דרבנן:
דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג
לבסוף. אין השחיטה
דרבי לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף
שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס
קרויה שחיטה אלא בסופה
דאי
❖
(חולין כט:).
ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין
ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה
מתחילה ועד סוף א"ל רב חביבי מחוזנאה לרב
כדקתני במתני' דהתם היינו משום
אשי לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא
א
דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו
רבינו חננאל
דאי
הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן
השוחט ונמצאת טרפה,
התם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס
השוחט חולין בעזרה
משלם תשלומי ד' וה'.
מוריש לבניו ועוד נראה לר"י דרבא ורב נחמן דהכא לא פליגי אסוגיא דרבה ואביי דפרק נערה (שם.) דמיירי הכא כולה מתניתין
ואקשינן אליבא דר' יוחנן
כשעמד בדין ואמרו ליה חייב אתה ליתן לו דכה"ג אדם מוריש לבניו קנס כיון דא"ל חייב אתה ליתן לו ולא שייך השתא למפרך
דאמ' ישנה לשחיטה
ארישא ליפלוג בדידיה בטבח ומכר בחיי אביו בין עמד בדין ללא עמד דניחא ליה למתני כולה בעמד בדין דתו לא הוי קנס דאפ"ה
מתחלה ועד סוף, ודברי ר'
יוחנן מפורשין בפרק
בסיפא מת אביו ואח"כ טבח דפטור משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא וחידוש זה אינו יכול להשמיענו אלא במת אביו ואח"כ
השוחט אחד בעוף, לימא
טבח ומכר אבל מעיקרא דסבירא ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והיינו טעמא דמפטר בסיפא פריך שפיר דליפלוג
חולין שנשחטו בעזרה
וליתני בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין ואמר לו צא תן לו אבל לא עמד בדין פירוש שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה
איסוריהו לאו דאוריתא,
ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו פטור מטעם ולא ה' חצאי בקר ו) דהיינו טעמא דסיפא דסיפא נמי מיירי בלא עמד בדין בחיי
אביו שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו אם כן בחנם נקט בסיפא מת אביו ואחר כך טבח דבזה הענין אפי' טבח ואחר כך
מת נמי וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה ליתן לו לענין שחשוב כאילו זכה שיכול להוריש לבניו
אם כן גם לענין זה תועיל שיחשוב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלמים שמכח האב הוא מתחייב לשלם לאחיו ולא מכחם ור"י הלבן
מפרש דבכל קנס אדם מוריש לבניו ז) וההיא דפרק נערה (שם) לענין קרבן שבועה איירי כמו שמוכח תחילת הסוגיא דלענין קרבן שבועה
שאל אביי לרבה ועל זה השיבו כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו שאם מת ותבעוהו אחר
מיתת אביהם קנס שהיית חייב לאבינו והעמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע ואחר כך הודה הואיל ואגלאי מילתא דבשעת
שנפל ליד היורשים כבר היה ממון אצל אביהם שהרי כבר עמד עליו בדין ונתחייב לו ולא היה יכול להודות ולהפטר מהן אם כן
לגבי דידהו אין עקרו קנס וה"ל דומיא דפקדון דקרא ומתחייב עליה קרבן שבועה אבל אם לא עמד בדין אע"פ שהיורש יורשו מכל
מקום אין דומיא דפקדון ולא מחייב בטענתו קרבן שבועה אפי' העמידוהו בדין ונתחייב להו בדין ואחר כך עתה כשתבעוהו כפר ונשבע
והודה שהרי עיקרו קנס והא דאמר בתר הכי דאיצטריך קרא וכיחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דהתם כי קא ירית מינה
קא ירית ח)מכל מקום אין דומיא דפקדון אע"פ שע"י ירושה בא ליד האב עכשיו הואיל ותחילתו קנס לגבי דידה ודידיה ט)אפי' מתה אחר
שבגרה עיקרו קנס מיקרי לגבי האב ולא מתחייב קרבן שבועה ואם תאמר בפרק אלו נערות (שם דף לח: ושם ד"ה יש) דקבעי יש בגר בקבר
ופקע אב או אין בגר ולא פקע אב ואמאי פקע אב כשיש בגר בקבר נהי דאין לו מכחו יהיה לו מכח ירושה שיורש את בתו כיון דקנס
נמי בר ירושה הוא ויש לומר דהתם אין יכול לזכות מכחה שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם י) ואם תאמר וכי בעי מעיקרא יש
בגר בקבר ודבנה הוי היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא יש בגר בקבר ופקע אב ויש
לומר דבעיא קמייתא הויא בבושת ופגם דהוי ממונא ומורשת שפיר לבנה אע"ג דבושת ופגם איתקש לקנס כדתנן בפרק נערה (שם דף
מא:) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן לשון רבים היינו דוקא
לענין גביית האב איתקוש לקנס כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים וגו' ודרשינן הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא
בושת ופגם ואית דדריש תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם אבל הכא נהי דמפטר המאנס מן הקנס לפי שאין יכולה להוריש שלא
זכתה בו מבושת ופגם דהוי ממונא לא מפטר: דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחיט פורתא כו'. ממאי דחייב רחמנא
אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא
הוא אע"ג דליכא למימר דמחייב אההוא פורתא כמו שאפרש בסמוך דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר
דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר
בעלמא: כי קמחייב אההוא פורתא מחייב. תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה
מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ"ב דחולין (דף כט:) דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין
מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אין מטמאה בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף
ניפלוג נמי בשחיטתה ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה
היא כלל ואותו קלקול מפ' ר"ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר אלא אפי' נתקלקלה ע"י מלאכה שעשה בשעת
שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה דאי לאו הכי אכתי תקשה לו ניפלוג נמי בשחיטתה בפסול מלאכה
אלמא משמע התם דאפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה וי"ל דהכא נמי
ה"מ לאקשויי ליה אלא בלאו הכי מסלק ליה שפיר: לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. ותקשה דידיה
אדידיה דאיהו גופיה אמר
בפרק האיש מקדש (קדושין דף נז:) חולין שנשחטו בעזרה
דאורייתא ויליף לה מקרא: