עב:
מרובה פרק שביעי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה כו'. משמע דאי הוה מדרבנן
דאי ס"ד דאורייתא. היכי מתרץ רבי יוחנן למתני' הא בפורתא קא
פז א ב ג ד מיי' פכ"א
א) סנהדרין כז., ב) [שמות
מתסרא לה: כי קא מחייב. בתשלומין: אההוא פורתא. מחייב דכי
חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת
כא], ג) [לקמן עג.],
מהל' עדות הל' ו:
פח ה מיי' פ"י מהל'
ד) [מכות ג.], ה) [ד"ה
ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי
היכי דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה בתחילתה הוי נמי טביחה לענין
א"ל], ו) כוונתם ליישב דלא
עדות הלכה ד סמג
תשלומין: וגמרן בפנים. דאיכא וטבחוב) כולו קודם שנאסרה בהנאה:
מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך
לא דמרה קטבח ואי דרבנן
לאוין ריד טור ש"ע ח"מ
לימא ההוא דח"ה איירי
מתני' משלמין לו את הכל. ובגמ'
❖
הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש
סי' לד סעיף ח:
דהעידו תוך כדי דיבור.
ג)
העתק מחלופי גרסאות,
מוקי לה כשהוזמו תחלה על הטביחה:
לדחות דתקרובת ע"ז $ אפי' לא אסורה
דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתא
ז) דדוקא גבי הזמה אמרינן
והאחרונים משלמים ג'. לשור. וכגון
בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר
אסרה אידך לאו דמרה קא טבח א"ל רב
מכאן ולהבא דחדוש ולא גבי
מוסף רש"י
הכחשה. העתק מחלופי
לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל
שהוזמו אחרונים תחילה דאי עדי
אחא בריה דרבא כי קא מחייב נמי אההוא
גרסאות, ח) ומשעת העדות
עד זומם. העיד בניסן
הנאות דאפילו קידש בו אין האשה
גניבה הוזמו תחילה בטלה לה עדות
והוזם בתשרי על עדות
עד הזמה כמוכחשים והוו
פורתא א"ל רב אשי לא תידחיה וטבחו
מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין
טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו
זו (סנהדרין כז.). למפרע
ספק פסולין. העתק מהנ"ל,
כולו בעינן וליכא אלא קשיא א"ל הכי אמר
ט) גי' ת"ח וכן הוא בתוס'
הוא נפסל. כל עדות
וכי מיתזמי אמאי משלמי: בטלה
(פ"ד) המקדש ביין נסך (ובע"ז)
❖
שהעיד מניסן ואילך
פרק ח"ה,
רב גמדא משמיה דרבא כי קא מחייב כגון
עדות שניה. והוא משלם כפל משום
בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש
פסולין, שהרי משהעיד
ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים:
בדמיהן אינה מקודשת אבל חולין
ראשונים והן פטורין דאין עדים
עדות זו הוא רשע (שם).
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על
מכאן ולהבא. משהוזם
משלמין ממון עד שיזומו שניהןד): בטלה
בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את
תורה אור השלם
. חידוש הוא.
(שם)
כל העדות. והוא פטור והן פטורין.
האשה מקודשת לכך חשיב דמריה
פיהן ונמצאו זוממים א משלמין הכל גנב
1. לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא
שנפסלין שנים בשביל שנים
דבסוף האיש מקדש (קדושין דף נח.)
ואפי' חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן
שאומרים עמנו הייתם,
אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע
על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים
דמאי חזית דסמכת אהני
לִהְיֹת עֵד חָמָס:
קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי
אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר
❖
אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין
סמוך אהני, אלא גזירת
שמות כג א
ב
שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא
והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח
הכתוב הוא, הלכך אין לך
תשלומי כפל ואחרונים משלמין תשלומי
קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו
ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם
בו אלא משעת חידוש
❖
ג' נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם
ואילך, משעה שהוזם (שם).
ג
בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור
שסתרו גופה של עדות. וכ"ש אם
הגהות הב"ח
תשלומי כפל והן משלמין תשלומי ג' אחד
אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש
הוזמו שנים הראשונים תחילה שעדות
(א) תוס' ד"ה רבא וכו' זה
מן אחרונים זוממין בטלה עדות שניה אחד
אומר של אבותי ואכלתיה
לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן
שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזמו
רבינו חננאל
שני חזקה וזה אומר של
שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה
אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו
מן הראשונים זוממין בטלה כל העדות
ד
אבותי ואכלתיה שני
דאו סלקא דעתא
ואי איסור אכילה לא הויא אלא
שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא
❖
חזקה האי אייתי סהדי:
שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה:
מדאוריתא כיון דשחט
משלמין כפל: גמ' למפרע נפסל.
גמ' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע
מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה
בה פורתא איתסרא לה
א)
ה
אידך לאו דמרה קא טבח.
העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר
שאינה ראויה כמו מעשה דשבת
הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל
ודחינן בההוא פורתא
גליון הש"ס
כל העדיות שהעיד בינתים פסולות
למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור
דשחיט קמי דליתסר
אביי אמר למפרע הוא נפסל מההוא שעתא
תוס' ד"ה דאי וכו' אפי'
מחייב בד' וה'. ואמ'
דמשעה שהעיד עדות זו נפסל: מכאן
באכילה דאורייתא היינו על כרחך
לא אסורה בהנאה אלא
רב אשי לא תדחייה,
דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה 1 אל
ולהבא. משהוזם: אל תשת. ידך עם רשע:
משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי
מדרבנן. עיין חולין דף קטז
וטבחו כולו בענן וליכא.
תשת רשע עד רבא אמר מכאן ולהבא
❖
תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב
פסידא
ע"א תד"ה חדא מתרתי:
ופרקינן לה משמיה דרבא
כגון ששחט מיעוט סימנין
הוא נפסל עד זומם חידוש הוא דהא תרי
ותרי נינהו מאי חזית דציית
ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש
ולא להנאה: רבא אמר מכאן
מבחוץ וגמרן מבפנים.
להני ציית להני הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך איכא דאמרי רבא
מתני' גנב על פי שנים
רבינו חננאל (המשך)
ולהבא הוא נפסל. תימה [דבריש]
וטבח ומכר על פיהן
נמי כאביי סבירא ליה דאמר למפרע הוא נפסל והכא היינו טעמיה דרבא
ונמצאו זוממין משלמין לו
שלא לפסלם מאחר שלא
חזקת הבתים (ב"ב דף לא. ושם ה)) אמר
משום
את הכל כול'. עד אחד
נתברר האמת עם מי מהם,
זה אומר של אבותי (א) וזה אומר של
מן הראשונים זומם, בטלה
אלא חידוש הוא שחידשה
אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא
לה עדות שאם אין גניבה
תורה להאמין האחרונים
אין טביחה ואין מכירה.
ולפסול הראשונים, אין לך
ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא והשתא אמאי הוי מוכחשת הא רבא אית ליה הכא מכאן ולהבא
איתמר, עד זומם אביי אמ'
בהם אלא משעת חידושם.
הוא נפסל ואית לן למימר לדידיה אאכילה דאיתכחוש איתכחוש ואאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש מידי דהוי אשנים מעידים אותו שגנב וטבח
למפרע הוא נפסל, מההיא
וראינו מי שהורה שאין
והוזמו אטביחה דלרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל אע"ג דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כיון דמההיא שעתא דקא מתזמי הוא דפסלי
שעתא דאשהיד הוה ליה
העדים נעשין זוממין אלא
ו)
רשע והתורה אמרה אל
עד שיודו למזימן או
אטביחה דקמיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום כדמוכח לקמן ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא ז) אבל טעמא דהוי
תשת ידך עם רשע, אל
ישתקו, שנמצאת שתיקותן
משום פסידא דלקוחות קשה דאין נראה דנקט לקוחות דוקא מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות שאין לענין לקוחות וי"ל דלמאי
תשת רשע עד. פיר' כגון
הודאתן. וסמכו על זו
ראובן שהוציא שטר על
ששנינו אין העדים נעשין
דמחלק התם בין אותו עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אע"פ שהוחזקו
משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות: אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. אין
שמע' בניסן שנת תשצ"ח
זוממין עד שיזימו את
שלוה ממנו כך וכך ממון,
עצמן. ואית עליהו פירכא,
להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין
וזמן השטר באחד בניסן
שאם כך הוא שאין העדים
שנת תשצ"ז בירושלם,
נעשין זוממין עד שיעידו
ממון ונהרגים כ"ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב שם:) שתי כיתי עדים המכחישות
ועדיו לוי ויהודה. ובא
כי אמת דברי המזימין,
זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי אם כן אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש לרב חסדא והתם בעי
לוי ויהודה בניסן שנת
או ישתקו כענין הודאה,
למימר דרבא כרב חסדא וי"ל דלמאי דבעי למימר התם דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא דלקוחות
תשצ"ח והעידו בבית דין
לא ימצאו זוממי זוממין
על כתב ידם ונתקיים
לעולם, כי מאחר שהודו
ומסקנא דהתם דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו' הוי חידוש מה שנפסלין קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעין
השטר ונתחייב שמע'
להן כי אמת אותו היום
(שבועות דף מח. ושם) אליבא דרב חסדא מתניתין דראש השנה לאו משום דס"ל כוותיה ועי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין
לפרעו. והלך שמע' והביא
היו עמהן בבבל היאך
ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כיתי עדים אינו אלא מספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת
עדים באלול שנת תשצ"ח
יכולין להביא עדים אחרים
והעידו כי לוי ויהודה
להעיד כי באותו היום היו
משתי כיתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא הייתי מוציא ממון מספק ואלו המוזמים פסולים לגמרי אפי' להחזיק
הללו היו עמנו בבבל
בירושלם, וזה הדבר ברור
הממון על פיהן הלכך חידוש הוא ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולין ח) ולפי זה הוה מצי למימר דאיכא
באחד בניסן שנת תשצ"ז
הוא בדברי רבותינו כי
בינייהו כל שטרי מלוה ומקח הבאין להוציא דלטעמא דפסידא דלקוחות נאמנים להוציא אלא דלא חשיב אלא מילתא דאיכא בינייהו בין
ונעשו זוממין, כל עדות
המודה בדבר, עדות שאי
שהעידו משעה שנתקיימה
אתה יכול להזימה היא.
לרב הונא בין לרב חסדא ואם תאמר ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין בתראי במיגו דאי בעו הוו פסלי לקמאי בגזלנותא
עדותן בבית דין והוא אחד
ופירוש משנתינו ששנינו
ובשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואור"י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל
בניסן שנת תשצ"ח מאותו
עד שיזימו עצמן, למעוטי
בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום
היום ולהלן עדותן בטילה.
עמנו היה ההורג או
ואי איפשר לומ' מאחד
הנהרג, אמרה המשנה כי
עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום ט) [ועוד] דלא עדיף מיגו מעדים
בניסן שנת תשצ"ז, שיתכן
אינן נעשין זוממין אלא עד
שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ"ש מיגו והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם)
היום שהוציאו בבית דין
שיזימו את העדים עצמן,
והוא יום אחד בניסן שנת
כיצד שיאמרו לעדים אתם
שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו
תשצ"ח בו ביום נכתב
הייתם עמנו [באותו יום]
הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם בההוא פירקא (דף כב:) מנין להפה שאסור
במקום פלוני. תלמוד
ונחתם, ומקודם לכן כשרין
הוא הפה שהתיר ופריך הא למ"ל קרא סברא הוא ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב' מן השוק ואמרו קטנים או אנוסים או
ארץ ישראל יהיו עומדין
היו ולא מפסדינן לכל מה
שהעידו להן מאחד בניסן
ומעידין עליו בעשרה
פסולי עדות היו דאמר התם דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אלא הוו תרי ותרי צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים
דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפילו היו בפנינו ועוד יש תירוצים אחרים ואין להאריך כאן: מכאן ולהבא הוא נפסל. נראה שאם לא
שנת תשצ"ז עד יום אחד
בניסן שגנב שור באחד
בניסן שנת תשצ"ח מספק.
בניסן טבח ומכר בעשרה
נראה השטר עד לאחר הזמה אף על פי שזמנו מוקדם להזמה מודה רבא דלא משגחינן בהו דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו
וכן לכל שטר וכן לכל
בניסן הוזמו בט"ו כל
עדות על פה, ולא פסלינן
עדות שהעידו מעשרה
המוזמים זה השטר והקדימו זמנו והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה:
ליה אלא מעת שנתגלה
בניסן עד ט"ו בניסן
עדותו בבית דין. רבא אמ'
למפרע הרי אלו פסולות.
מיכן ולהבא, מאלול שנת תשצ"ח הוא נפסל, דהא אלו שבאו והזימום תרי נינהו, והללו מכחישין אותן, והיה מן הדין
והיא כאביי שאמ' למפרע הוא נפסל.
והוא סיוע לפירושינו שאין נפסל אלא משעה שנתקיימה עדותן בבית דין.