מרובה
פרק שביעי בבא קמא
עד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מדסיפא. בשתי כיתות. להכי תלי רישא בסיפא דרישא לא ניחא
כדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי ליה
❖
צה א מיי' פי"ט מהל'
א) [לעולם רש"ש],
❖
לן לאוקמה בשתי כיתות אלא בג' משום דקתני שהרי הרב אומר
ויכולין לומר לטובתו באנו כדאמר בפ' היו בודקין (סנהדרין מא.) דיכולין
עדות הלכה ב:
כן ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרו איפכא לא הוה
לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי לה השתא במיפך
הגהות הב"ח
ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות אלא מדסיפא מיתוקמא
והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם
רבינו חננאל
(א) גמ' ודקא אפכינהו
בשתי כיתות וע"כ במיפך והזמה
הדבר שיצא העבד לחירות והרב
❖
ואזמינהו:
מדסיפה במיפך והזמה,
מוקמית ליה הלכך רישא נמי אוקי
בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר
מדסיפא במיפך והזמה רישא נמי במיפך
רישא נמי במיפך והזמה.
במיפך והזמה: שהרי העבד אומר
כך שעמד בדין וכל עיקר שבאין לדין
והזמה דקתני סיפא מעידנו את איש פלוני
דקתאני סיפא במיפך
כן. דניחא ליה דמפקי ליה לחירות
עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו
מעידנו באיש פלוני
גליון הש"ס
שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו
שהפיל שן עבדו ואחרי
ויהבי ליה דמי עין: בתראי. אותן
ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו
רש"י ד"ה אי דמאחרי
שהרי העבד אומר כן ונמצאו זוממין
כן סימא עינו שהרי העבד
שמזימין: אילימא דלא קמודו. הנך
דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו
כו' יום שני הוה. וקשה
אומ' כן ונמצאו זוממין
משלמין דמי עין לרב היכי דמי אי דלא
לי הא בזה לא בעי שלומי
משלמין דמי עין לרב.
אלא לגרע כחו של עבד שאם יבאו
בתראי בחבלא דעבד כלל אלא
דכי העידו היה באמת חייב
ואמ', היכי דאמי או
קא מודו להו בתראי בחבלא כלל דמי
עדים על דמי עינו לא יהיה ממש
דקאמרי עמנו הייתם ותו לא מידי:
וזהו בכלל מה דמשני אלא
לימא דלא מודו המזימין
כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה אלא
כוליה עבד. בעי קמאי לשלומי:
בדבריהם ויודעים הם שיבאו עדים
דאקדמי אקדומי וכמ"ש
בחבלא כלל, דמי כוליה
רש"י ד"ה דמקדמי דכל
עבד בעו לשלומי לרב.
ואפכינהו. ואהנו ליה לרב לפוטרו
פשיטא דקא מודו כולהו בחבלא ודקא (א)
אבל מעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי
שקודם שבאת כת שניה
אלא דמשהדי הכי אותו
כשעמד בדין אפי' הרב מודה כמה
מדמי עין שהן מרובין מדמי שן
אפכינן ואזמינהו והיכי דמי אי דקא מאחרי
להעיד נעשה מעשה סגי.
היום שהעדתם שהפיל
ומיהו עבד נפיק לחירות: ואזמינהו.
פעמים צריך העבד לעדים דמודה
והו"ל לרש"י לפרש דמאחרי
שן עבדו עמנו הייתם
אחורי הני בתראי א אכתי דמי עבד לרב
שאומרים שאחר שהעידו
אתו היום במקום פלוני,
בקנס פטור משום הכי פריך שפיר
והכא ליכא למימר כדאמר רבא
בעי שלומי דכי מחייבי ליה לגברא אכתי
נעשה המעשה וצ"ע:
אלא מקודם לכן סימא
בתר דמפקי ליה לחירות כו' וא"ת
ברישא דאתאי כת אחריתי מקמי
עינו ועמד עמו בדין
גברא לאו בר חיובא הוא אלא דקא
למה דחק אביי לאוקמי לסיפא
דידהו ואמרי איפכא סימא את עינו
ויצא לחירות בדמי עינו
מקדמי קדומי הני בתראי ואי דלא עמד
ואחר כך חבלו והפיל
במיפך והזמה כיון דבעמד בדין
והפיל את שינו דאי אתאי כת אחריתי
שנו, כי האי גונא ודאי
בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי
מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו
ברישא והדר אמרי הני הפיל את שינו
משלמין דמי עין לרב.
ליה דאכתי גברא לא מיחייב אלא דעמד
דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו
וסימא את עינו כיון דלא אפומייהו
ומדסיפא לא מיתוקמא
אלא במיפך והזמה, רישא
והביא עבד עדים דהפיל את שינו
פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים
בדין א"ל רב אחא בריה דרב איקא לרב
נמי במיפך והזמה. והאי
וסימא את עינו ובאו עדים והזימום
את הרב לדמי שן שישנו בכלל דמי
אשי דוקיא דרבא מהיכא אילימא מרישא
דקתאני משלמין דמי עין
וי"ל דודאי ה"ה כך שוה אם מיפך
עין של אחרונים אפילו נמצאו זוממין
לרב אחר שפוחתין לו
רישא מי קא מתכחשי מציעאי כיון דאי לא
דמי השן. וחזרנו לבאר
הוה ע"י הודאת הרב כמו על פי
אלו האחרונים לא הוי מחייבו דאין
מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימא דדינא
דוקיא דרבה דדייק מהא
עדים אלא אורחא דמילתא נקט שאין
עדים זוממים מתחייבים עד שיגמר
מתניתא דהכחשה תחילת
כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה
הזמה היא, מנין. ואמ'
רגילות הרב להודות כלל אלא כשיש
הדין על פיהם הלכך הך סיפא מוכחא
רב אשי רבה הכי דייק
הלכך קמאי הוא דקא מתכחשי מציעאי לא
עדים בדבר:
לפום ריהטא בשתי כיתות ומיפך
מדרישא בשלוש כיתות
דאכתי גברא לא מחייב.
מתכחשי מידי אמר ליה רבא סבר מדרישא
והזמה: והיכי דמי. בין רישא ובין
סיפא נמי בשלוש כיתות,
ואי איפשר להעמיד
בשלש כיתות סיפא נמי בשלש ודייק מסיפא
סיפא כיון דהשתא מוקמת לה במיפך
אין הטעם משום דאי
ההכחשה ברישא דקימא
והזמה ובשתי כיתות עדים היכי דמי:
הוה בעי הוה אתי לב"ד ומודה
כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו
לן האחרונים מכחישין
אי דמאחרי אחורי הני בתראי. כגון
ומיפטר דאפי' לשמואל דאמר לקמן
את הראשונים ואם נאמר
וסימא עינו ופסקיניה לדינא אפומייהו ואתו
שהעידו הראשונים כי
דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה
(דף עה.) מודה בקנס ואח"כ באו
בי תרי אחריני ואמרי סימא את עינו והפיל
הפיל ואחר כך סימא
ואתו בתראי ואמרי $ יום שני הוה
עדים חייב הכא כיון דלא עמד בדין לא
ונתחייב הרב לתת דמי
את שינו דקא מכחשי להו להני קמאי
מעשה ואיפכא הוה: אכתי כוליה
חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס
עין לעבד, ובאו אחרים
ונמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב
והכחישום ואמ' סימה
עבד בעי לשלומי לרב. דכי מחייבי ליה
כדפרישית בסוף המניח (לעיל לג. ושם:
ואחר כך הפיל, נמצאו
ואי סלקא דעתך הכחשה לאו תחילת הזמה
מיום ראשון להוציא עבדו לחירות
ד"ה איכא) בשמעתין דהוחלט השור:
הראשונים מוכחשין. באה
ונמצאו זוממים קמאי. בהך
היא אמאי משלמי הא אתכחשו להו
אכתי לא הוה בר חיובא דהא ביום
כת שלישית והזימו כת
הראשונה, חייבין לשלם
שני הוה מעשה ואכתי כוליה עבד
סיפא הוצרך לומר
מעיקרא אלא שמע מינה הכחשה תחילת
דמי עין לרב היה לו
בעי לשלומי לרב דכי אתו לאסהודי
שהעדים שהוזכרו בברייתא שהוזמו
הזמה היא ואביי אמר לך בשלמא רישא
לומר ולמה אמרה הבריתא
דמי עין לעבד אלא
לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא
הם היו ראשונים משום דצריך לומר
לא סגי דלא שלש כיתות שהרי קתני
ודאי כת האמצעית נמצאו
הוא: דמקדמי אקדומי הני בתראי.
דפסקינן לדינא אפומייהו דאין העדים
הרב אומר כן אלא סיפא למה לי שלש
זוממין והם מכחישין
שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה
זוממים משלמים עד שיגמר הדין על
ולא מוכחשין ולא שמע'
כיתות שהרי העבד אומר כן עבד כל
מינה ולא מידי כי
להעיד נעשה מעשה: ואי דלא. העמידו
פיהם ואם לא שבאו תחילה לא ה"מ
כך דייק רבה מסיפא.
דהו מימר אמר דניחא ליה דניפוק לחירות
העבד לרבו בדין קודם שבאת כת
למפסק דינא אפומייהו אבל ברישא
ומוקמה לסיפא כגון דאתו
מתקיף לה ר' זירא
אימא סימא את עינו
ראשונה להעיד אכתי כולי דמי עבד
אע"פ שבאו לסוף פסקינן דינא
תרי ואשהידו דהפיל
אפומייהו: עבד כל דהו מימר
שינו ואחר כך סימה
ניפוק
בעי שלומי דהא כוליה בעי אפסודיה
עינו דבעי הרב לשלם
מיניה דאכתי גברא לא מיחייב דאי הוה בעי הוה אתא לבי דינא אמר. הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהו דלגמרי באין לסיועיה:
דמי עין ובאו אחרים
ומודה ומפטר דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא:
הוה
והכחישו ואמ' סימא
ואחר כך הפיל ובאה
כשעמד בדין. על החבלות הללו ע"י עדים אחרים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד וברח דהשתא אי קאתי בעלים קמן הא לא
כת שלישית והזימו את
מהניא ליה הודאה וקתבע ליה האי עבד הפלת את שיני וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני והביא עדים אלו
הכת הראשונה המוכחשת
על כך ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבינהו ב"ד אלא דמי שן ואזמינהו הלכך בין רישא ובין סיפא אדמי עבד לא מחייבי
וכיון שהוזמו נתחייבו
לשלם דמי עין לרב
דהא מב"ד קמא נפק עבד לחירות אלא שזה היה מחזיק בו אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא דהא ממונא דעין אית ליה גביה
כדקתאני בבריתא. ודייק
מבית דין קמא וקבעו הני למיפטריה ובסיפא משלמי דמי עין לרב דקא מחייבי ליה אשקרא וע"כ בדאפכינהו מוקמת ליה דאי לאו
רבה מדבדיני ממונות
הכי כיון דליכא סהדי אבי דינא קמא כוליה עבד בעי שלומי: דוקיא דרבא. דהכחשה תחילת הזמה היא מהיכא: אילימא
הוכחשו ואחר כך הוזמו
משלמין הם, הכי נמי
מרישא. דמוקי לה בשלש כיתות סוף סוף מי קא איתכחשו דתיהוי עדותן בטילה בהכחשה דקמאי הא אי לאו מיתזמי דינא כוותייהו
בדיני נפשות אם הוזמו
פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה אבל גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים
אחרי שהוכחשו נהרגין.
ובא אביי ודחה לדוקיא
לא הרג דאיתכחוש קמאי ולא קטלינן ליה ולעולם א) אימא לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו תורת הזמה: מדרישא.
דרבה, והתקפה דר' זירא
מוכחא בשלש כיתות דקתני שהרי הרב אומר כן אלמא דאתו כת אחריתי ברישא דהוה מחייב ליה דמי עין: סיפא נמי בשלש.
פשוטה ודחויה היא,
כיתות ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת דא"כ דקמאי אמרי סימא והדר הפיל והני אמרי הפיל והדר סימא לא מיגמר
דינא אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן והוי בכללא דתרוייהו וכיון דלא נגמר הדין על פיהם לא מחייבי הני מציעאי בהזמה
כו': דקא מכחשי לקמאי.
דכת שלישית מיהו הכי מוקי לה דאתו הני בי תרי ברישא ואמרי הפיל והדר סימא ופסקינן לדינא אפומייהו
דכי נמצאו זוממים על ידי כת שלישית משלמין: אלא
סיפא למה לי. לאוקמה
ובטלה עדותן דלא יהיב דמים היתירים וקתני
בדוחקא בשלש כיתות הא בתרי סגיא
ובדאפכינהו
ואזמינהו ורישא
כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו ומיהו
מינה
ליכא למידק מידי:
ניפוק