עד:
מרובה פרק שביעי בבא
קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל אי אין נהרגין
ניפוק בעינו ובשינו. ולעולם דמי לא ניתב ליה: מאי לאו שהעידו
צו א מיי' פ"ה מהל'
א) [שבת קנד. עירובין יז:
על הגניבה. שגנב באחד בשבת: וחזרו והעידו. שטבח בשני
לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותימה לר"י דבכל
עבדים הל' יד ועיין
סנהדרין פו: מכות יג:
שבועות ד.], ב) [לעיל סח:
בהשגות ובכ"מ ופ"ד
בשבת והוזמו על יום ראשון בשלישי בשבת: וחזרו והוזמו. ברביעי
גמרא משמע $ אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה דאע"ג שלעולם
גיטין נה:], ג) [לעיל עא:],
מהלכות חובל ומזיק הל' יא
בשבת על יום שני: וקתני משלמין ד' וה'. ואע"ג דמשלישי בשבת
לא יבא לידי חיוב מיתה כיון שלא
התרו בו למיתה חשיב לאו
ד) [לעיל יד:], ה) [שמות
וע"ש סמג עשין עא פז
כ], ו) [דברים כה], ז) רש"ל
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובפרק מי
היו מוכחשים על הטביחה דכיון דלא
טור ש"ע י"ד סימן רסז
ועי' מכות ה., ח) [לקמן
סעיף לט:
גנב לא טבח: על הטביחה תחילה.
שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד"ה בלאו)
ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו
צז ב מיי' פי"ח מהלכות
עו.], ט) נראה שיש למחוק
אמר דאין לוקין על לאו דמחמר
ונתחייבו בתשלומי שלשה ועדיין עדות
סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו
סנהדרין הלכה ב:
כריב"ק ולהגיה במקומו
צח ג מיי' פ"ג מהל'
כרבי נתן אך מאחר שמבואר
משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת
גניבה קיימת וכשהוזמו ונתחייבו בכפל
ושינו אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו
1
גניבה הלכה ז סמג
שם בסנהדרין ל. דריב"ק
הרי חמשה: ובפלוגתא. דאביי ורבא
ב"ד לשאר מלאכות אע"ג דבמחמר
עשין עא טוח"מ סי' שנ:
מודה לרבי נתן נראה דאין
א ולא תחת עינו ושינו תחת שינו ולא תחת
פליגי נמי ר' יוחנן ור' אלעזר: דאמר
אין בו חיוב מיתה ובפ"ק דעירובין
צט ד מיי' שם הל' ג סמג
למחקו מהרנ"ש, י) [ברכות
שינו ועינו אמר רב אידי בר אבין אף אנן
מז:], כ) [ד"ה משום],
שם טוח"מ שם:
ר"א עדים שהוכחשו בנפש. ולא
(דף יז:) אמר דאין לוקין בתחומין
ק ה ו מיי' שם פ"ב הלכה
ל) [נראה דצ"ל כדפרישית
נמי תנינא גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על
הוזמו: לוקין. משום לא תענהה). ואע"ג
דהוי אזהרה נמי להוצאה ואפי' מאן
ו:
באלו נערות ור"ל בד"ה
פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל
❖
קא ז ח מיי' שם פ"ג
דפליג נמי לא קאמר אלא משום דמי
דלאו שאין בו מעשה הוא הא מייתי
דאין],
הלכה ח סמג שם
מאי לאו דהעידו על הגניבה וחזרו והעידו
כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אע"פ
בהדיא במס' מכות (ד' ב:) דמלקות
❖
טוח"מ שם:
שאין מיתה בתחומין אפילו למ"ד
בעדים זוממין כתיב מוהצדיקו [את]
על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו
תורה אור השלם
הצדיק [וגו'] : ואי ס"ד. לר"א אם
דאורייתא ותי' ר"י דשאני לאו דלא
ו)
והוזמו על הטביחה והא כיון שהוזמו על
1. וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין
תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה
הוזמו אחרי כן נהרגין כי לא הוזמו
מוסף רש"י
הגניבה לגבי טביחה הוה להו מוכחשין
עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ
אמאי לוקין: הוה ליה לאו שניתן
אם בן הכות הרשע כדאמרינן
וכל לאו שניתן
וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ
וקתני משלמין לו את הכל ואי ס"ד הכחשה
❖
לאזהרת [כו']. שלא יעשה כך שלא
בריש מכות (דף ב: ושם) ובפ"ק
לאזהרת מיתת בית דין.
תַּחַת עֵינוֹ: שמות כא כו
לאו תחילת הזמה היא אטביחה אמאי
לאזהרת דבר שחייבין עליו
ימיתוהו בית דין: ואין לוקין עליו.
דסנהדרין (דף י. ושםכ)) וכיון דגלי קרא
מיתת ב"ד (מכות יג:) שלא
משלמין אלא לאו ש"מ הכחשה תחילת
דמיתת ב"ד הוא עונשו של לאו: מאי
מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול
יעשה כן שמתחייב עליו
הגהות הב"ח
הזמה היא אמרי הכא במאי עסקינן כגון
חזית דסמכת כו'. בשלמא הזמה
לבא לידי חיוב מיתה כי ההיא דהתם
מיתת ב"ד (עירובין יז:)
(א) תוס' ד"ה כי אתא וכו'
דלא ענש מיתה אלא אם כן
דמעידין שהוא בן גרושה או בן
חידוש גזירת הכתוב הוא אבל הכחשה
שהוזמו על הטביחה תחילה ובפלוגתא
❖
שניהם כאחד בב"ד:
הזהיר, הלכך עיקר אזהרתו
חלוצה או כמו עדים שהוכחשו בנפש
לאו חידוש ז) [כשתסרה] גופה של עדות
עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור"א
למקום שיש בו מיתה
אתאי ולא למלקות (שבת
הוא דכתביה רחמנא: בבא הרוג
למ"ד אין נהרגין כשהוזמו לבסוף
חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים
קנד.). אין לוקין עליו.
גליון הש"ס
ברגליו. אותו שאמר עליו שהוא
אבל למ"ד נהרגין אין סברא להעמיד
שלא ניתן לאו זה לאזהרת
דר"א הוא דאמר אין נהרגין דאמר
ר"א
בו הפסוק כיון שיכול לבא לידי חיוב
נהרג בא חי ברגליו לפנינו:
גמ' בבא הרוג ברגליו.
עונש מלקות כשאר לאוין,
עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד
ר"א
מתני' משלם תשלומי כפל.
שהרי הוצרך להזהירו שאם
כריתות כד ע"א:
מיתה וכי פריך התם דת"ל מלא
מתני' וטבח ומכר ע"פ
לא כן לא היה יכול
הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה
ליה
דהאיכא סהדי אגניבה: ואינו משלם
תענה פי' ולמ"ל קרא דוהיה אם בן
לחייבו מיתה (מכות יג:)
עד אחד. והא דלא אמרינן
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל
לאו
ד' וה'. על הודאת עצמו דמודה
הכות הרשע ומשני משום דה"ל לאו
אפילו לא התרו בו למיתה
א)
דנתחייב שבועה להכחיש
והתרו בו למלקות, דהשתא
העד וא"י לישבע דהא
בקנס פטור: וגנב וטבח בשבת.
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו
שאין בו מעשה הוה מצי לשנויי דהוה
ב
לא מיקטיל, אפילו הכי
נעשה פסול ע"י שנים
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כה"ג
פטור אטביחה דהוי מתחייב בנפשו:
אלא לאו ש"מ ר"א הוא דאמר אין נהרגין
לא לקי, דלאזהרת מיתה
שמעידים שגנב. והו"ל
ומת אביו. והוא יורשו ולא הויא
בעלמא לא לקי אלא דבעי לשנויי
ניתן ולא למלקות (ערובין
חשוד דכנגדו נשבע ונוטל
תסתיים לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית
היינו דבקנס אינו צריך
יז: וכעי"ז סנהדרין פו:).
טביחה כולה באיסורא: גנב והקדיש.
לכ"ע אפי' אליבא דר"מ דנפקא ליה
דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי $ בבא
גנב והקדיש ואח"כ
לישבע נגד העד כיון דאילו
אזהרה לעדים זוממים מקרא אחרינא
כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים:
הרוג ברגליו: מתני' ג גנב ע"פ שנים $ וטבח
טבח ומכר משלם
מודה מיפטר וכמ"ש תוס'
ר"ש אומר כו'. בגמרא מפ' אהייא:
בפ"ק דמכות (ד' ד:) וא"ת והשתא
תשלומי כפל. לבעלים
לעיל דף מא ע"ב ד"ה
ח)
ומכר ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו משלם
מודה וכו' דאין סברא
(לעיל סח:) דכשגנבה חולין
גמ' ע"פ עד אחד פשיטא. בשלמא
דמשני משום דה"ל לאו שאין בו מעשה
לומר וכו': תד"ה ה"ל כו'
הואי (גיטין נה:) ואינו
תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'
לא אתי אליבא דר' יהודה דאמר (שם)
ע"פ עצמו אצטריך לאשמועינן דמודה
משלם תשלומי ארבעה
אפי' התרו בו למלקות.
גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב
וחמשה. דהא כי טבח
עי' סנהדרין דף סג ע"א
בקנס פטור אלא ע"פ עד אחד
לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי"ל דדחיק
ד
ה
❖
דהקדש טבח ורעהו אמר
תד"ה משום:
למה לי: כי אתי עד אחד מצטרף.
טפי לשנויי כר"מ משום דאיירי התם
משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר
רחמנא ישלם שנים לרעהו
דהלכה ט)כר' יהושע בן קרחה דאמר
(שם.) בסיפא גבי מאתים זוז וגבי מלקות
ב) ו גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם
ולא להקדש, וכיון דפטריה
מכפל תו לא מחייב
משמע דבבן גרושה או בן חלוצה
סנהדרין (ד' ל.) שומעין דבריו של
הגהות הגר"א
תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'
בטביחה ומכירה, דתשלומי
מודה א"נ אתי ההוא שינויא כרבי
זה היום וכשיבא חבירו למחר
[א] גמ' שכבר אין לו
ארבעה וחמשה אמר
ג) ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותם
שומעין את דבריו: כי אתו עדים
יהודה דהא טעמא דרבי יהודה
רחמנא ולא שלשה וארבעה,
עדים. נ"ב ש"מ דאף לצאת
משלם תשלומי ד' וה' שאין חייב באחריותם
וכי מדלית כפל מנייהו
ידי שמים אין צריך בקנס
מחייב. וכי אמרי' דמודה בקנס
דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין
פטור: גמ' על פי עד אחד פשיטא אמרי
הוו ליה שלשה וארבעה
בלא עדים. ירושלמי פ"ג
עליו משום דגמר ממוציא ש"ר
פטור היכא דלא באו עדים אחרי כן:
דכתובות. וה"ה לאבק
(לעיל סח: וכעי"ז גיטין
הא קמ"ל ע"פ עצמו דומיא דע"פ עד אחד
טבי. שם העבד: והיה שמח. לפי
ומעדים זוממין בבנין אב ואי לאו
נה:). קדשים שחייב
רבית. רשב"א. ונ"י חולק
באחריותם. גנב שגנב
(ועי' בהגר"א יו"ד סימן
מה ע"פ [עד] אחד כי אתי עד אחד מצטרף
דגלי בעדים זוממין מוהיה אם בן
שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו
קסא סק"ז): [ב] שם דלא
קדשים מבית בעלים,
הכות הרשע הוה אמרי' בכל דוכתי
אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשהי):
בהדיה מיחייב ע"פ עצמו נמי כי אתו עדים
אם קיבלם בעליו עליו
בפני ב"ד אודי. נ"ב וה"ה
שכבר אין לך עדים. ועל פי
דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו
באחריות, כגון דאמר הרי
האידנא דליכא ב"ד
מיחייב לאפוקי מדרב הונא אמר רב דאמר
❖
עלי עולה והפריש זו,
מומחין:
עצמך לא תשלם קנס: הא יש לו
וא"ת דההיא שינויא היכי אתי אליבא
רב הונא אמר רב ד) ז מודה בקנס ואח"כ
משלם תשלומי ד' וה'.
עדים. ואתו בתר הודאה חייב:
דר"מ והא לר"מ בלא והיה אם בין
דאע"ג דלאו דידיה הוה
באו עדים פטור: גופא אמר רב הונא אמר
אלא דהקדש, כיון דגורם
הכות הרשע ידעינן דלקו עדים
שלא
רבינו חננאל (המשך)
רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
לממון הוא, דאי מית
זוממין אע"פ שאין בו מעשה דגמרינן
בידו בעי לשלומי, כדידיה
ועידי מכירה בנפש,
איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה
ממוציא ש"ר כי היכי דגמר בפ"ק
דמיא (לעיל עא:) משום
חזקיה אמ' אין נהרגין ר'
שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא
דגורם לממון הוא, ואע"ג
דמכות (שם:) ממוציא ש"ר דעדים
יוחנן אמ' נהרגין. חזקיה
דהקדש לאו ממון בעלים
אמ' כר' עקיבה דאמ' דבר
זוממין לוקין ומשלמין וי"ל דאע"ג
לחירות אמר לו למה א"ל שסמיתי את עינו אמר לו אין בדבריך כלום [א] שכבר
הוא ובהקדש לא שייך קנס
ולא חצי דבר, ור' יוחנן
❖
דגמר ממוציא ש"ר היינו דוקא לענין
דרעהו כתיב (כתובות לד.).
אין לו עדים הא יש לו עדים חייב ושמעינן מינה מודה בקנס ואח"כ באו עדים
כרבנן דאמרי דבר ואפילו
חצי דבר. ואף על גב
שלוקין ומשלמין משום דאיכא לאוקמי
חייב א"ל שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי והא ר' יהושע אב בית דין הוה
[ב] ח
דחזקיה רבו של ר' יוחנן
כדי רשעתו לדרשה אחריתי ל)כדאיתא
כיון דקימא לן דליתה
שלא
רבינו חננאל
באלו נערות (כתובות דף לב.) אבל
לדר' עקיבה גם השמועה
דחזקיה נדחית, ור' אלעזר
והא נמי דרב אידי בר אבין
לענין לאו שאין בו מעשה דילפינן מלעשות באלו הן הלוקין (מכות ד' יג:) דבעינן לאו שיש בו מעשה לא הוה גמרינן ממוציא ש"ר אי לאו
פשוטה ודחויה היא.
תלמיד ר' יוחנן הוא
דגלי קרא בהדיא ועוד י"ל דמוציא ש"ר גופיה לא נפקא לן דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמר בכתובות פרק נערה (ד' מו.)
כפלוגתא, פיר' דברי רבה
וקימא לן כר' יוחנן
דגמר ויסרו מויסרו כו' והא דאמר בפ"ק דמכות (ד' ד:) ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין
וכרבה. וראינו שאמר
אינן דברי הכל אלא
כפלוגתא, עדים שהוכחשו
רבינו שמואל גאון זצ"ל
פי' ולהכי לא לקי אלא ארבעים במעידים על פלוני שחייב מלקות לא בעי למימר דלא לקי אלא תענה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת
ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור'
עדים שהוכחשו ואחר כך
מיתת ב"ד דהא במעידים עליו שהוא בן גרושה אמרי רבנן דלקי ובמעידים שחייב לפלוני מאתים זוז אי לאו כדי רשעתו היו לוקין
אלעזר, חד אמ' נהרגין
הוזמו אין לוקין ואין
ומשלמין אלא ה"פ ההוא מבעי ליה לאזהרת עדים זוממין דמשום כאשר זמם לא לקו כשמעידים על פלוני שחייב מלקות אלא משום
כרבה וחד אמ' אין נהרגין,
משלמין ואין נהרגין. ולא
חולק עליו. ומסימינן לה
הביא ראיה ברורה לדבריו,
לא תענה דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר הלכך אלאו דלא תענה לא לקי שמונים פי' שילקו משום עדות שקר שהעידו ומשום כאשר
דר' אלעזר הוא דאמ' אין
לפיכך לא דחינן להא דר'
זמם ותרוייהו משום לאו אחד אבל במעידים שחייב מאה זוז דבלאו קרא דלא תענה היה מתחייב לשלם משום כאשר זמם דממון לא
יוחנן ודרבה. מתני' גנב
נהרגין דאמ' עדים
בעי אזהרה התם ודאי אי לאו כדי רשעתו הוה לקי מלא תענה וכן במעידים שהוא בן גרושה או בן חלוצה: כי אתא עד אחד מצטרף בהדיה.
שהוכחשו בנפש לוקין
על פי שנים, על פי עצמו
וקימא לן כל לאו שניתן
וכול'. פשיטא, דהא קימא
למ"ד סנהדרין (ד' ל.) אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד הוי הכא השני מצטרף בהדיה היינו שיעידו שניהם (א) בב"ד:
לאזהרת מיתת בית דין אין
לן מודה בקנס פטור.
משום ואוקימנה דומיא דעד
לוקין עליו, והללו כיון
שהוכחשו לוקין משום לא תענה, שמע מינה דאין עליהן דין מיתת בית דין. ואקשינן אלו מכחישין את אלו ואלו את אלו,
אחד, מה עד אחד כי אתו שהדי אחרינא מצטרפי וחייב, כך על פי עצמו אם באו עדים אחרי שהודה חייב, ולאפוקי מדרב
דאמ' רב מודה בקנס (פטור) ואחר כך באו עדים פטור. מתיב רב חסדא על הדא דרב מעשה ברבן גמליאל שסימא עין טבי
למה לוקין, מי מוכיח שהאחרונים הם המעידין באמת, שמא האחרונים משקרין. ופירק אביי אלא נתברר שודאי הראשונים
שיקרו כגון שהעידו כי פלוני הרג את פלו' ובאו אחרים ואמרו כחשתם לא הרגו, ואמרו הראשונים לאחרונים אתם כחשתם
עבדו ואמ' לו לר' יהושע טבי עבדי יצא לחירות שסימיתי עינו, ואמ' לו ר' יהושע לא יצא לחירות שהרי אין לך עדים. טעמא
שתאמרו לא הרגו, ועדיין חולקין בא ההרוג ברגליו. זה וכיוצא בו הוא שאמר ר' אלעזר לוקין. ובכתובות פרק האשה
שאין עדים, הא יש עדים אף על פי שהודיתה יצא לחירות, שמע מינה מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב. ופריק, לעולם
שנתאלמנה אמ' רב ששת הכחשה תחלת הזמה היא ודחאה רב נחמן. ואשכחנן בתלמוד אלו הן הנחנקין איתמר עידי גניבה
כדאמרינן וכי אמרי' מודה בקנס פטור במודה בבית דין ורבן גמליאל שלא בבית דין, ואף על גב דר' יהושע אב בית דין הוה