מרובה פרק שביעי בבא קמא
עו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תשלום דכפל. ולעיל (דף סח:) דמוקי ריש לקיש מתני' דגנב
תשלום דכפל. משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן: כי
קה א מיי' פ"ב מהל'
א) [לקמן עט.], ב) [לעיל
קא טבח דהקדש קא טבח. דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני
והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל כשהקדיש
יב: פסחים צ. סנהדרין
גניבה הלכה א סמג
בעלים ביד גנב צריך לומר נמי תשלום דכפל: אלא אהקדש ליחייב.
❖
קיב:], ג) בכורות יא. [עי'
עשין עא:
יאוש לא קדשה וכיון דאייאוש קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות
תוס' לעיל סג. ד"ה רעהו],
הלכך לאו דמריה קטבח: ר"ש היא.
וכגון שאמר הרי עלי עולה
כולה הך סוגיא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמוקי לה לעיל (דף סח:)
ד) לעיל דף עא. [וש"נ],
ה) רש"ל גורס ואפילו,
והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב
כשהקדישו בעלים ביד גנב:
תורה אור השלם
והשתא תורא דשמעון. והא
ו) [ע"ש בתוספות ד"ה
באחריותו ודבר הגורם לממון הוא
תשלום דכפל: גנב והקדיש ואחר כך טבח
1. כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ
והתנן ועוד שם פד. ד"ה
כממון דמי ולאו מכירה היא ומיהו
דאמר לקמן (א) גנב
ומכר כו': אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב
בעינן ותוס' בכורות לב.
כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר
❖
ד"ה הא לאחר שחיטה],
לענין טביחה פטור דאע"ג דברשות
והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו
וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם
דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה
יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם
גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם
להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא
❖
קא טבח אלא אהקדש ליחייב א) מה לי מכרו
שמות כב ו
שְׁנָיִם:
להקדש חל עליה מיהא שם הקדש
מיקרו על שם בעלים וקדשי מזבח
הגהות הב"ח
להדיוט מה לי מכרו לשמים הא מני ר"ש
לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה
אומר ר"י אע"ג דמיקרו על שם בעלים
(א) תוס' ד"ה והשתא וכו'
היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה
מוסף רש"י
קא טבח: בקדשים קלים. שהקדישו
ולא הוי הקדש כמכירה מ"מ למ"ד
לקמן. נ"ב תחילת דף עט
דמריה קיימי הא מדסיפא ר"ש הוי רישא
❖
לשלמים: דר' יוסי הגלילי בפ"ק
יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי
וגונב מבית האיש.
וע"ש בתוס' ד"ה גנב:
אמר רחמנא ישלם שנים,
לאו ר"ש אלא הכא במאי עסקינן בקדשים
(דף יב:). הלכך לאו מכירה היא ומיהו
רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש
ולא מבית הקדש.
מרשות מרה קמא אפקינהו שם
כדמשמע לעיל (דף סו:) דבעי לאוכוחי
קלים ב) ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים
דאין תשלומי כפל להקדש
גליון הש"ס
הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא
אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו
. שחיטה
קלים ממון בעלים הוא וברשותיה קיימי אבל
(בכורות יא.)
תוס' ד"ה שחיטה
שאינה ראויה לאכילה.
טבח. ל"א בטביחה משום הכי לא
ולא הגזול ואפילו הכי אמר שם דחל
קדשי קדשים מאי משלם תשלומי ד' וחמשה
לא שמה שחיטה. וכל
וכו' דלאחר מיתה לא
מיחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו
הקדש אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה
חשיב מום. עי' ברש"י ריש
חיוב ואיסור הבא על ידי
אדתני רישא גנב וטבח ואח"כ הקדיש משלם
דאמר בפ"ק דכי אמר רבי יוסי
דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום
מעילה ד"ה כמאן
שחיטה אינו חל עליה
❖
תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידה במה
דחנקינון:
(קדושין נח.).
הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר
דהוי יאוש ושינוי רשות:
ורבי שמעון הא אמר שחיטה
דברים אמורים בקדשים קלים אבל בקדשי
טביחה לא אלא משלחן גבוה קא
קדשים משלם תשלומי ארבעה וחמשה אלא
שאינה ראויה לא שמה
זכו ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה
רבינו חננאל
שחיטה. הא לא איצטריך אלא משום
לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן
לעולם לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים
תני שילומי כפל, פיר'
גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו
מ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ"ד
קלים ודקשיא לך מה לי מכרו להדיוט מה לי
הגנב משלם הקרן ...,
שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה
דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מצי
זוממין משלמין הכפל.
מכרו לשמים מכרו להדיוט מעיקרא תורא
גנב והקדיש ואחר כך טבח
וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת
למפרך אפילו סבר ר"ש שחיטה
ומכר משלמין תשלומי
דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים
טביחה אכתי ממון בעלים הם:
שאינה ראויה שמה שחיטה אמאי
כפל ואין משלמין ד' וה'.
מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן:
בשלמא אטביחה אינו
אדתני רישא כו'. דמשמע דלא מצי
חייב אשחוטי חוץ ד' וה' מכי שחט
חייב דכי טבח דהקדש
רבי שמעון אומר וכו': אמרי נהי דסבר ר"ש
למיתני חיובא בתר דאקדיש: לפלוג
ביה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה
טבח, אלא אהקדישו
קטבח: שחיטה שאינה ראויה
מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים
וליתני. בסיפא ולאשמועינן חיובא
ניחייב מה לי מכרו
להדיוט מה לי מכרו
היא ולא שמה שחיטה. לגבי ארבעה
איפכא מיבעי ליה קדשים שחייב באחריותן
אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה:
לשמים. ופרקינן, ר' שמע'
מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן.
וחמשה דגמר מוטבוח טבח והכן בר
פטור דאכתי לא נפק מרשותיה קדשים שאינו
היא וכול'. והא מדקתאני
קודם שמכרו קרוי השור על שמו של
מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב
סיפא ר' שמע' מכלל
חייב באחריותן חייב דמפקי ליה מרשותיה
דרישא לאו ר' שמע', אלא
גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח
רחמנא וא"ת ואמאי חשיב ליה
אמרי ר"ש אמילתא אחריתי קאי והכי קתני
בקדשים קלים ואליבא דר'
אבל מכרו לשמים עדיין שם
שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות
יוסי הגלילי דאמ' קדשים
אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה'
בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה
המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני:
קלים ממון בעלים הן
וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט
וברשותיה קימי. ואסיקנה,
א
אמרי נהי דסבר רבי שמעון כו'.
היא כדאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל.)
לא שנא קדשי קדשים ולא
1 וגונב מבית האיש ג) ולא מבית הקדש רבי
דקא סלקא דעתך משום טביחה לא
ואין לך מום גדול יותר משחיטה
שנא קדשים קלים פטור.
שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב
מחייב ליה ר"ש דאפילו הפרישו
ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב
מאי קשיא לך, מה לי
ה)
מכרו להדיוט מה לי מכרו
לשם נדר המוטל עליו אחריות נפק
אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא
מאי טעמא קרינא ביה וגונב מבית האיש
לשמים, מכרו להדיוט
מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר
בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה
ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן
מעיקרא תורא דראובן
השתא תורא דשמע',
להקדש וכי טבח לאו דמריה קא
משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק
ביה וגונב מבית האיש מכדי שמעינן ליה לר"ש
מכרו לשמים מעיקרא
טבח וכי מחייב ליה ר"ש אשעתא
כל שעה (פסחים ד' כד.) כל שבקדש
ד) דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה
תורא מיקרי והשתא תורא
דהקדש קמחייב ליה דהויא מכירה
פסול באש ישרף אבל שחיטת חוץ
מיקרי. ר' שמעוון אומר
שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה
קדשים שחייב באחריותן
הלכך מיבעי ליה למימר איפכא:
אינה בשריפה אלא בקבורה כדאמרינן
וכול'. נהי דסבר ר' שמעון
היא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט
דאכתי לא נפיק מרשותיה. הלכך
בפרק עד כמה (בכורות דף כח.) מי
מה לי מכרו להדיוט מה
תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה
לאו מכירה היא ואטביחה נמי לא
שאינו מומחה וראה את הבכור
לי מכרו לשמים, איפכא
מיבעי, ליה קדשים שחייב
קרן לבעלים אמר רבי יצחק בר אבין
מחייב דמרשות מריה קמא נפיק:
ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומיהו
באחריותן, כגון דאמ' הרי
שאין חייב באחריותן חייב. אשעת
לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת
שנשפך הדם כי אתא רבין אמר רבי יוחנן
עלי עולה, פטור, דהא
הקדש דמכירה היא: אמילתא אחריתי
כחיה אלא כגון ישראל בטמאה ונכרי
אכתי לא נפק מרשותיה.
בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים
אבל אם אמ' הרי זה עולה
קאי. דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר
בטהורה דלאו שחיטה היא דההיא
וריש
שאין חייב באחריותן,
בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לאו
דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין
חייב דנפקו להו
אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו
מפרכסת הרי היא כחיה דבפ"ב דחולין (ד' ל. ושם) אין משנה בשום
מרשותיה. אמרי', ר'
ו)
שמעון אמילתא אחריתי
אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו
מקום אלא היינו ההיא דהעור והרוטב (שם ד' קכא.) דשונים
קאי, וכן הגונב הקדש
בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמריה קא
ישראל בטמאה כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת
מבית בעלין טבחו או
טבח דדבר הגורם לממון כממון דמי: שמעינן ליה לרבי שמעון.
כחיה מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדייה היא כיון דשחיטה
מכרו פטור, מאי טעמא
וגנב מבית האיש קרינא
דמתני' דפטר אטביחת טריפה: קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה
גמורה היא להוציא מידי נבילה וגם להתירה באכילה אם היה לה
ביה. ולר' שמע' שחיטה
היא. דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומאי טעמא דרבי שמעון
פדיון דהכא אליבא דר"ש קיימי דבין רבי יוחנן ובין ר"ל מודו דקדשי
שאינה ראויה לאו שמה
שחיטה, אמאי חייב
דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דמשמע שאם גנב קדשים
מזבח לר"ש היו בכלל העמדה והערכה כדאמרינן בפרק בתרא
בטביחה. ופרקינן משמ'
וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה': והרי חזרה קרן לבעל הבית.
דתמורה (ד' לב:) ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל מ"מ קשה לריש
דר' יוחנן, בשוחט
הואיל ולשם בעלים נזבחו: שנשפך הדם. ומיהו בשעת שחיטה
לקיש אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה
תמימים בפנים לשום
בעליהן שהיא שחיטה
ראויה היא: שלא לשם בעליהן. דשחיטה ראויה היא דקיימא לן
כדאמר התם דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין
ראויה. ואקשינן כיון
(זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וקרן לא
ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים
ששחטן לשם בעליהן הרי
כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר על ידי אותו מום וי"ל דמום
חזרה לבעלים דקיימא לן [שם] שלא עלו לבעלים לשם חובה:
חזרה קרן לבעלין, אמאי
חייב. ואוקימנה בשנשפך
שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום $ דלאחר מיתה לא
בעלי
הדם ולא עלו לבעלין
חשיב מום כדתניא בסוף תמורה (לג.) בהדיא מתו תמימים יקברו בעלי מומים יפדו דלא בעי העמדה והערכה ואפילו הכי תמימים
לפיכך חייב כי לא חזרה
יקברו: שלא לשם בעליהן. וה"ה שלא לשמן אי נמי ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ונראה
קרן לבעלין.
לו דוחק להעמיד
בנשפך הדם ורב
דימי דאוקמא כשנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמא בכל קדשים שחייב
באחריותן [דבשלא]
לשם בעליהן לא מתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן: