עו:
מרובה
פרק שביעי בבא קמא
מסורת הש"ס
ור"ל
אמר כו'. ריש לקיש לא קאי אסוגיא דידן דלדידיה לא צריך
בעלי מומין. שחיטתן היתר ג) בחוץ: תהי. לשון
מריח בקנקן כמו
א) פסחים דף יג: [מנחות
למימר דרבי שמעון קאי אמילתא אחריתי אלא לפי דבריו
תהי ליה אקנקניה (ב"ב ד' כב.). כלומר דייק לה
רבי אלעזר ופריך
עט: קב: כריתות כד:
תמורה כב:], ב) מנחות דף
לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת
דמוקי מתניתין לעיל (ד' סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב מוקי לה
קא: [תוספתא דעוקצין
בשוחט בעלי מומין בחוץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ. פי'
ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא: אישתמיטתיה. לרבי
פ"ג], ג) בס"א: היתר
שחיטתן, ד) [ויקרא יא],
בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא
אלעזר הא דלר' שמעון כל העומד
ה) [מנחות קא:], ו) [ד"ה
כו': וכל העומד לפדות כו'. ובעלי
עסקינן דאי בשקדם הקדשן למומן
וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ
שחיטה], ז) [ד"ה דכמה],
תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן
מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך.
❖
ח) גי' כ"י שפיר נפסל,
תהי בה רבי אלעזר לר' יוחנן שחיטה מתרת
ליה לר"ל אליבא דרבי שמעון
ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן דאי
והלא זריקה מתרת לריש לקיש שחיטה
בשמעתא בתרייתא דתמורה (ד' לב:)
בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו
מתרת והלא פדייה מתרת אישתמיטתיה הא
הגהות הב"ח
לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לרבי
דקדשי מזבח היו בכלל העמדה
דרבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל
א)
(א) תוס' ד"ה והלא זריקה
שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון
והערכה ומשנשחטה אין יכולה לעמוד
וכו' נוהג בקדשים מ"ט
העומד לפדות כפדוי דמי כל העומד לזרוק
בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה
ובבעל מום מעיקרו מודה ורבינו תם
דכיון דכל כמה וכו' משמע
כזרוק דמי דתניא רבי שמעון אומר יש
מפרש דבשעת פירכוס בעודן יכולין
(ד' לב:) קדשי מזבח בכלל העמדה
דלמאן דאמר: (ב) בא"ד
ב)
❖
דאע"ג דלמידי אחריני:
נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר
לעמוד בני העמדה והערכה נינהו
והערכה ומשנשחטה אינה יכולה
כדאמרינן בפ"ב דחולין (ד' ל. ושם)
לעמוד אבל בבעל מום מעיקרו
שאינו מטמא טומאת אוכלין כיצד לן לפני
מודה: יש נותר שמטמא כו'. לרבי
ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה
זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין לאחר
מוסף רש"י
גמורה אין מועיל פירכוס כמו
שמעון איסורי הנאה אין מטמאין
זריקה מטמא טומאת אוכלין וקיימא לן מאי
כל העומד לזרוק. שאינו
שפירשתי לעיל (עמוד א ) צריך
טומאת אוכלין דדריש מכל האוכל
ו)
מחוסר אלא זריקה, כזרוק
לפני זריקה קודם שנראה לזריקה לאחר
לאוקמי בבעל מום מעיקרו כמו שפי'
אשר יאכלד) אוכל שאתה יכול להאכילו
דמי. לחול עליו כל שם
בקונטרס: והלא זריקה מתרת.
זריקה לאחר שנראה לזריקה קודם שנראה
פסולי קדשי קדשים, אבל
לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי
לאישתרויי לא מישתרי עד
לזריקה לן מאי היא דלא הויא שהות ביום
למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך
אוכל בפרק קמא דבכורות (ד' ט:)
דזריק (פסחים יג:). לן
למזרקיה דשחטיה סמוך לשקיעת החמה
לפני זריקה. לא היתה לו
דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן
ואם היתה לה שעת היתר הנאה
❖
שעת הכושר (מנחות קא:).
כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה
משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה
ואינו מטמא טומאת אוכלין לאחר שנראה
ראויה היא בלא טעם כל העומד
ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת
לזריקה
לן דהויא שהות ביום למזרקיה
טומאה: לן לפני זריקה. קדשים
לזרוק כזרוק דמי ואף על גב דבפרק
רבינו חננאל
מטמא
טומאת אוכלין אלמא כל העומד
אותו ואת בנו (חולין ד' פ: ושם ז)) בעי
הנפסלין להיות נותר בלילה אחת
ריש לקיש אמר בשוחט
לזרוק
כזרוק דמי
וכל העומד לפדות
למימר דכל שחיטת קדשים שחיטה
כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם
קדשים בעלי מומין בחוץ.
כפדוי
דמי דתניא
רבי שמעון אומר
תהי בה ר' אלעזר לר'
שאין ראויה היא לא קיימא מסקנא
לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה אין
יוחנן, וכי שחיטת קדשים
פרה
מטמא טומאת אוכלין: וקיימא לן.
הכי אלא במסקנא משמע היכא דנזרק
מתרת בשר לאכילה,
הדם לבסוף שחיטה ראויה היא אע"פ שלא היה עומד לזרוק כגון
בפרק המנחות והנסכים ה)
דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה
זריקת דם מתרת, הנה
נמצאת שחיטת קדשים
באותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן דלא אמרינן לרבי שמעון כזרוק דמי
קאמר דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה
לעולם שחיטה שאינה
דליכא למימר כזרוק דמי לשוויה אוכלא: לן. לאחר שנראה
אלא במקום שמצוה לזרוק כדאמר בפרק המנחות והנסכים (מנחות
ראויה. ולריש לקיש פדייה
דף קא: ושם) בשלמא פרה עומדת לפדותה פירוש דאם מצא נאה
לזריקה דהוי שהות ביום אוכלא הוא אלמא כזרוק דמי:
מתרת את הקדשים הבעלי
מומין ולא שחיטתן.
ממנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות אין מצוה לפדותן ובכריתות בפ'
פרה
ואמרינן, אשתמטתיה הא
אשם תלוי (ד' כד:) אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק והכי איתא הגירסא בספרים אלא אמר רבא ה"ק
דאמ' ריש לקיש לר'
רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכיון דכל כמה דלא נזרק דם לא משתרי בשר בעידנא דקא שחיט הויא התראת ספק
(א)
שמע' כל העומד לזריקה
כזרוק דאמי וכל העומד
ולא שמיה התראה ולא לקי משמע למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה ראויה היא היכא דנזרק לבסוף ובקונטרס פי' התם דגרס
לפדות כפדוי דאמי,
אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים ולא יותר ולא משום דהוו התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן הוא דשחיטה שאינה ראויה היא
הילכך לא הזריקה
וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו
ולא הפדייה מעכבין.
זריקה, דתניא ר' שמע'
נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוה אשחוטי
אומ' יש נותר שמטמא
חוץ (ב) ואע"ג דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת
טומאת אכלין כול'.
לן לאחר זריקה מטמא
בנו וא"ת ואמאי צריך בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח אהל כו' תיפוק
טומאת אוכלין, אוקימנה
ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר ודוחק לומר דלרבנן איצטריך קרא ולא לרבי שמעון ויש שהיו רוצים לתרץ דאע"ג דבעלמא
בדשחטיה מבעוד יום
ילפינן מוטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופיה סברא הוא דילפינן מגופייהו ואין נראה לר"י דאם כן שוחט טריפת חולין בעזרה אמאי
דאיכא שהות ביום
למיזרקיה, מטמא טומאת
מתיר רבי שמעון בהנאה בספ"ב דקדושין (דף נח. ושם) ובכיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) משום דהויא שחיטה שאינה ראויה נילף מגופה
אכלין, שמע מינה כל
דלעולם שחיטת חולין בעזרה שחיטה שאין ראויה היא דקסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אלא משום דאפילו הכי בעינן
העומד לזריקה כיון
שלא יהא בה פסול אחר: והלא פדייה מתרת.
תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס
שהוא ראוי ליזרק כזרוק
דאמי. הנה זריקה לא
דאיירי בבעל מום מעיקרו וכיון דלבסוף נפדה הויא שחיטה ראויה כדמוכח בחולין (דף פ: ושם) ומיהו לפר"ת דמיירי בהקדישו קודם למומו
מעכבה נמצאת שחיטתה
אע"ג דבשעת פירכוס היה יכול לפדות סתמא דמילתא דגנב אין נודע לו שהוא דקדשים עד אחר זמן שכבר אין מפרכס אבל לפירוש
מתרתה. כל העומד
הקונטרס קשה מיהו לפירושו נמי מצי למימר דסתם גניבה שחיטה וכל מעשיה בסתר ומיד אחר השחיטה רגילין לאוכלה וסתמא דמילתא
ליפדות, דתניא ר'
לא נודע לו שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי. תימה דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ. ושם)
אמר רבי אושעיא כולה מתניתין דלא כרבי שמעון כו' עד קדשים בפנים מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא
שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול כלומר
דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה והוה ליה שני כשר גמור ואמאי חשיב ליה שחיטה שאין ראויה נהי דלא משתרי בשר אלא בזריקת הדם
הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומפרש רבינו תם דרבי אושעיא לית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא
סבירא ליה כתנא קמא דמתניתין דהתם (ד' פא:) דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט פרת חטאת רבי שמעון פוטר דלא מחייב משום
אותו ואת בנו דשחיטה שאין ראויה היא ולית ליה כל העומד לפדות כפדוי דמי והתם בגמרא פריך עלה מההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין
ומשני פרת חטאת אינה משנה אבל ר' אושעיא סבר דאדרבה מתניתין דהתם עיקר וההיא דפרה ליתא ועוד י"ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא
אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים (דף יג: ושם) דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש הלכך
בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי ועי"ל דקסבר ר' אושעיא דאפילו הוי כזרוק בשעת שחיטה כיון דבשחיטה
לחודה לא משתרי בשר אלא מחמת דהוי כזרוק לא הוי דומיא דטבוח טבח והכן ושחיטה שאין ראויה היא וא"ש דבריש המנחות והנסכים
(מנחות דף קא: ושם) פריך ליה לר' אושעיא מכדי שמעינן ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומיהו סוגיא דשמעתין חשיב ליה
שפיר שחיטה ראויה וכן במסקנא דהתם וכי היכי דפריך התם ארב המנונא הוי מצי למפרך לר' אושעיא וכי היכי דמתרץ לרב המנונא הוי
מצי לתרץ לרבי אושעיא דהא דלא מוקי מתניתין כרבי שמעון משום דלרבי שמעון שני אין סופג את הארבעים דה"ל התראת ספק ור"ת
לא גרס ושני אמאי סופג את הארבעים ופסול דשני ח)כבר נפסל דשחיטה ראשונה שחיטה ראויה היא כיון דנזרק הדם בהכשר והוי שני
מחוסר זמן אלא גרסינן אמאי סופג את הארבעים ותו לא ומן השני דייק דשחיטה שאינה ראויה היא ואמאי סופג את הארבעים הא
ה"ל התראת ספק דשמא לא יזרוק וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו ופריך פשיטא דהכי איתא דהיאך ילקה דהא התראת ספק היא
ועוד דאסור לזרוק הדם ופשיטא דלא
תגמר השחיטה ומשני קדשים כו' והשתא ארבי אושעיא
לא מצי פריך מידי
אלא לרב המנונא:
פרה