מרובה
פרק
שביעי בבא קמא
פ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והטבח לוקח ושוהה. פי' בקונטרס עד יום השוק ובלבד שלא
והטבח. המקבץ
את הבהמות ליום השוק: לוקח ושוחט או לוקח
קלז א ב מיי' פ"ה
א) [תוספתא פ"ח],
ושוהה. עד יום
השוק שלשים יום למקחו: ובלבד שלא ישהה את
ישהה העגונה שבהם שלשים יום אותה שלקח באחרונה
ב) תמורה טו:, ג) ס"א
מהלכות נזקי ממון
שמעון שזורי, ד) [תוספתא
הלכה ז סמג עשין סו
העגונה. המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה
לא ישלים לה שלשים יום אחר השוק וקשה דבתוספתא (פ"ח) גרס
פ"ח], ה) [לקמן ע"ב
טוח"מ סי' תט:
למקחה: העגונה. מאוחרת
לאחר יום השוק להשלים שלשים יום
יותר מל' יום וא"כ לפי התוספתא יכול להשהות אחר יום השוק ועוד
קלח ג ד מיי' שם הל' י
איתא ר"ש בן אלעזר וכ"ה
כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה
קשה דלעיל גבי רגל קרי לה אחרונה
סמג שם טור וש"ע
בתוספ' פ"ח ובערוך ערך
חלד א], ו) ס"א חרצא,
ח"מ סימן תט סעיף ד:
מלהנשא: אלא קושרה. ורבנן פליגי
והכא קרי לה עגונה ועוד שלא הזכיר
והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה ובלבד
א
קלט ה ו מיי' פ"ח
ז) נזיר נז:, ח) [גיטין ו.],
עליה דרבן גמליאל: גונח. פלידר"א
התנא יום השוק כלל ונראה לר"י לפי
ט) [דף עט:], י) [שם],
שלא ישהה העגונה שבהן ל' יום: שאלו
מהלכות נדרים
א)
כ) [צ"ל טמא וע"ש], ל) צ"ל
הלכה יג סמג לאוין רמב
שהטבח רגיל לקנות כמה בהמות
צועק מפני כאב הלב
לא היה יכול
תלמידיו את ר"ג מהו לגדל אמר להן מותר
בפ"ח דכלאים מ"ה,
טוש"ע י"ד סימן ריט
להשיב רוחו: לסטים מזויין. רועה
ביחד ומותר להשהות ובלבד שאפי'
❖
מ) [ד"ה מכי],
סעיף א:
והתנן אין מגדלין אלא הכי קא בעו מיניה
העגונה שבהן אותה שנשארה יחידה
בשדות אחרים וגוזל את הרבים:
קמ ז מיי' פ"ה מהל' נזקי
מהו לשהות אמר להן מותר ובלבד שלא
ב
ממון הלכה ב סמג
שהיו מרעין. בהמה
אחר חברותיה שלא ישהה יותר מל'
דקה שלהן
עשין סו טוש"ע ח"מ סימן
תצא ותרעה בעדר אלא קושרה בכרעי
הגהות הב"ח
בחורשין: ואע"פ שהיו חורשין סמוך
יום אף על פי שהיא יחידה ומיהו
תט סעיף א ועיין בטור:
המטה: ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה
לבתיהם. ולא היו רועין בשדות אחרים
קמא ח מיי' שם הלכה ח
בכל הספרים גרסינן שלשים יום
(א) גמ' אמר ר' הונא
ב)
עשינו עצמנו כצ"ל ותיבת
סמג שם טור ח"מ
גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו
ולא גרסינן יותר:
ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעילט)
❖
❖
מהו להשהות קבעו מיניה. אין
אמר רב נמחק:
סימן תט:
אבל מגדלין בחורשין ולקמן (דף פא.)
תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית
נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד
נ"ל דפליגי רבנן עליה דר"ג
והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה
בעל היער על כך אפי' הכי נענשו
כדפי' בקונטרס דמהו להשהות קודם
גליון הש"ס
רבינו חננאל
יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו
מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל
הרגל קבעו מיניה ואמר להן מותר
רש"י ד"ה ישוע הבן כו'
ובלבד שלא ישהא את
חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה
אחרים היתה: רועה. בהמות שלו:
ולאו דוקא נקט קושרה אלא אורחא
ישוע מתרגמינן. צ"ל ויושע
(הענוגה)[העגונה] שבהן
בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים
מתרגמינן ופרק (שמות יד)
ל' יום. פי' אחרונה כמו
שעשה תשובה. שלא לגדל בהמה
דמלתא נקט שדרכן היה לקשור
ועי' רש"י ע"ז דף ד' ע"א
הלהן תעגנה, כלומר
❖
מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו
דקה עוד: כלבים וחזירים. תנן
בהמה דקה לכרעי המטה כדאמר
ד"ה להם שוע:
התאחרו. ת"ר מעשה
ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של
במתניתין דאסור לגדלן: חיה דקה.
באלו טריפות (חולין דף נד:) חבל
בחסיד אחד שהיה גונח
י)
מלבו ושאלו הרופאים
צביים ושועלין: כלבים כופריים.
היוצא מן המטה עד תשעה טפחים
אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר
הגהות מהר"ב
ואמרו אין לו תקנה עד
קטנים וננסים הם. ל"א כלבים גדולים
כ) טהור ופירש שם בקונטרס שבכך
יודע אני א] שאין בי עון אלא עון אותה העז
שיינק חלב עז רותח
רנשבורג
של ציידים ואין מזיקין: חולדות
הוא ראוי לקשור בהמה דקה בכרעי
משחרית לשחרית. פי'
שעברתי על דברי חברי: אמר ר' ישמעאל
ג)
א] גמ' שאין בי עון אלא
מוציא קול כעין שעול
סנאין. גדילות בסנה: לנקר את
המטה כדכתי' אסרו חג בעבותים עד
עון אותה העז. עיין שיטה
ומשליך דם. רשב"א
מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא
הבית. מן העכברים: וורדני. סנה:
קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות
מקובצת ומהרש"א בח"א
אומר מגדלין כלבים
ומפני מה חרבו שהיו מרעין בחורשין ודנין
כתב בענין אחר ודבריו
כופריים וחתולות וקופים
דקטיני. דקים: דמתתאי שקיה.
בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות
תמוהים קצת מסוגיא
וחולדת הסנאין מפני
דיני ממונות ביחיד ואע"פ שהיו להם חורשים
שוקיה גוצין: בבבל כארץ ישראל.
המזבח אי נמי נקט קשרו לאשמועינן
דכתובות דף ס ע"א דגונח
שעשויין לנקר את הבית.
סמוך לבתיהם שדה קטנה היתה ומעבירין
❖
שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים
דאפילו בקשורים אסור לגדל כ"א
יונק בשבת:
פי' כלב קטן שצווח
בלילה
במדברות.
ונתיישבו שם בישוב קבוע: דידך
דרך עליה ת"ר רועה שעשה תשובה אין
להשהות ובתוספתא (פ"ח) נמי משמע
ד) ג
וחתולות וקופדין. קאת
מאי. הלא יש לך בהמה דקה:
דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא
מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד
וקפוד, שמה קננה קפוז.
לעזי רש"י
חובה. שם אשתו: תקברינהו לבנה.
בבית דהכי קתני בהדיא אבל מגדלים
תרגום קופרא בלשון
על יד ד וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים
ישמעאל קנפד. מאי
פלידר"א [פליינדר"א].
שאתה סומך עליה והיא אינה יכולה
קודם הרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה
❖
בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד אלא
חולדת הסנאין אמר רב
להאנח.
לשמור: מכי אתא רב לבבל. רבו
ורועה בשוק אלא קושרה בכרעי
יהודה שרצא וחרצא.
מוכר על יד על יד וכן ה מי שנדר ליקח בית
מתיישבין שם מפני ישיבתו. לישנא
המטה שאלו לר"ג כו':
איכא דאמרי חרזא וקטיני
וליקח אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו
דקטיני שקיה.
שקי ורעיא ביני ורדיני.
אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך
פי' שוקיו דקין
מוסף רש"י
מאי שירצא דמיתי שקי.
ליקח מיד עד
שימצא את ההוגנת לו
שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע:
ולהכי נקרא חרצא
גונח. מיילל (חולין נא:
א"ל רב אדא בר אהבה
ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה
שבוע הבן. ברית מילה על שם שעברו
עי"ש) פלניי"ט בלע"ז,
שהחרצין ניכר בין השוקים מתוך
לרב הונא דידך מאי א"ל
ו
צועק מכאב לבו, כמו
דידי קא מנטרא להו
עליו שבעה ימים: ישוע הבן. משתה
שהן דקים ונראין גבוהים ומשום
וקפצה ונשבעה כל מי שיבא איני מחזירתו
גנוחי גנח באימיה דסיסרא
חובה. פי' שם אשתו.
שעושין לפדיון הבן בכור. $ ישוע
הכי תנן ל) בפ"א דאהלות חולדות
(תמורה טו:). לסטים
וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא
חובה תקברינהו לבנה.
מזויין. בהמה דקה אין
פר"ח ז"ל דה"ק וכי רוצה
מתרגמינן פורקן כמו פדיון: רב לא עייל
הסנאים רבי יוסי אומר ב"ש מטמא
הדבר אצל חכמים אמרו לא נתכוונה זו
יכולים לשומרה והולכת
היא לקבור את בניה שלא
קמיה דשמואל. טעמא אמרינן לקמן:
כזית במשא וכעדשה במגע דמתוך
ורועה בשדות אחרים .
אלא להגון לה כשם שאמרו אין מגדלין
תהא עוסקת לגדלם אלא
(שם)
שרגליה גבוהים ודקים מספקא להן
שמואל
מכי אתא רב לבבל.
עוסקת לגדל את הצאן.
בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה
ז
וקבע ישיבה בסורא,
והואי כשגגה שיוצאה
שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה
ודשמואל הואי בנהרדעא,
מלפני השליט. רב
ה) ר' ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וקופין וחולדות סנאים
תורת נבילה או שמא היינו היא ויש
אבל מעיקרא לא, ואע"ג
ושמואל ור"א איקלעו לבי
מפני שעשויים לנקר את הבית מאי חולדות סנאים אמר רב יהודה שרצא
לה תורת שרץ והאי דמסיים ומאי
דגמירי דמשגלה יכניה
שבוע הבן, ואמרי לה לבי
לבבל והחרש והמסגר עמו
ישוע הבן. שבוע הבן, פי'
שרצא דמתתאי שקיה ה"ק ומאי
חרצא ואיכא דאמרי חרזא דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני ומאי שרצא דמתתאי
ו)
לא פסקה תורה מהם
לבית המילה. ישוע הבן,
שרצא חולדה דכתיב בקרא שאין
שקיה אמר רב יהודה אמר רב ח עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה
(גיטין ו.). שבוע הבן.
פי' יום לדת הבן, כדכתיב
ספק דמתתאי שקיה שהי' רגליה
מילה שהיא לסוף ז'
והמליטה זכר. ישוע
א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא דידך מאי א"ל דידן קא מינטרא להו חובה
ז)
(רשב"ם ב"ב ס:). ישוע
ומילוט, אחד הוא. והיה
קצרות ושורצת על הארץ וכן
א"ל חובה תקברינהו לבנה כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא
הבן. פדיון (ע"ז ד.).
מנהגם ליכנס לכבד אבי
נראה לר"ת:
הבן בבשורת בן זכר.
לרב הונא מחובה איכא דאמרי אמר רב הונא (א) אמר רב עשינו עצמנו בבבל
חובה תקברינהו לבנה. פר"ח
כארץ ישראל לבהמה דקה ח) מכי אתא רב לבבל רב ושמואל ורב אסי איקלעו
בתמיה וכי דרכה לקבור
לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן רב לא עייל קמיה דשמואל
בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת
שמואל
לגדל צאן והוי כשגגה היוצאת מלפני
השליט ומיהו בפרק שני נזירים (נזיר דף נז: ושם) גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן
מקיף להו אמר ליה חובה א"ל חובה תקברינהו לבנה ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה אי נמי יש לומר אין יראה שתענש בקבורת בניה:
מכי אתא רב לבבל. פי' בקונטרס והיו מתישבין שם מפני ישיבתו והיו רוב שדותיהן מישראל וכענין זה פי' בפרק קמא דגיטין (דף ו.
ושם מ)) עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ונעשינו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות וקשה לר"ת
דא"כ מאי פריך התם ממתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין אבל בבל לא והלא המשניות נשנו קודם דאתא רב לבבל ומפר"ת התם מכי
אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה והחרש והמסגר שגלו לבבל דינה להיות כארץ ישראל לגיטין שבקיאין לשמה וכן כאן לענין
בהמה דקה שיש שם רוב ישראל וכן יש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.):
לבי ישוע הבן. פ"ה
פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה ור"ת פי' שנולד שם בן
זכר (ישעיה סו) נקט לשון
ישועה והיו
רגילין
לעשות סעודה:
ועל שם
שהולד
נושע ונמלט
ממעי אמו
כדכתיב
והמליטה
נפק