ארבעה אבות פרק
ראשון בבא
קמא
י.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חומר בשור מבאש. הא דלא תני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל
מה שאין כן באש. אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו
לברוח
פט א מיי' פ"ח מהל'
א) לקמן מג: [ע"ש],
ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה
מיניה
מסרו לחש"ו דבהכי תלי טעמא דפטור באש:
ב) [לעיל ה: וש"נ],
נזקי ממון הלכה א
שייר טמון. דפטור באש ושור ובור חייב ופ"ה כגון בעט שור
ג) [סוכה נד. וש"נ],
סמג עשין טו:
כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:): ובין שאין ראוי.
צ ב מיי' פי"ב שם הלכה
ד) לקמן נא. [תוספתא פ"ו
לקמן מפרש לה. כל שור דקתני הכא
בקרן קמיירי ולא בשן ורגל:
בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה
ע"ש], ה) [שמות כב],
יז:
צא ג ד מיי' שם הלכה יב
ו) [שמות כא], ז) צ"ל
חייב בו את הכלים. אם שיברן
חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי
בפרק, ח) [עי' תוס' זבחים
סמג עשין סח טור
בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה
חיים ממעטים מחמור דבור כמו
חומר בשור מבאש חומר באש מבשור חומר
עא: ד"ה ובטריפה ותוס'
ש"ע ח"מ סי' תי סעיף
דקרן. כלים אין ראויין לאש שאין דרך
כלים כדאמר ז)בסוף הפרה (דף מח:)
בשור מבאש שהשור משלם כופר וחייב
נדה נה. ד"ה שמא ותוספות
טו:
צב ה מיי' פ"ד שם הלכה
ערכין ד. ד"ה נפשות],
להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה
גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר
בשלשים של עבד נגמר דינו אסור בהנאה
ט) שייך לע"ב, י) עי'
ז סמג עשין שם
ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה
נפילה שהוא פטור משום דהוי שור
❖
מהרש"א,
טוש"ע ח"מ סי' שצו סעיף
מסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין
(לקמן דף נג:): אלא לעולם רבנן היא.
בור ומים כלים:
ז:
ליחכה נירו וסכסכה אבניו.
כן באש חומר באש מבשור שהאש מועדת
צג ו מיי' פ"ו מהלכות
ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב
חובל ומזיק הל' יד
מתחילתה מה שאין כן בשור חומר באש
רבינו חננאל
בו את הכלים כו' תנא ושייר: שייר
גבי דש בנירו פרש"י
ועיין במ"מ מ"ש בזה סמג
מבבור וחומר בבור מבאש חומר בבור
טמון. דהוה ליה למתני חומר בשור
משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק
עשין ט טור ש"ע ח"מ סי'
חומר בשור מבאש כו', עד
❖
שפג סעיף ד:
מסרו לחרש שוטה וקטן
מבאש שתחילת עשייתו לנזק מסרו לחרש
ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא
קרקע משמע דה"נ רוצה לפרש כן
חייב מה שאין כן באש.
כלים ושברן חייב או אם נפל חמור
משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק
שוטה וקטן חייב משא"כ באש א) חומר
חומר באש שהאש מועדת
בבור ועליו שק מלא תבואה חייב
ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה
מתחילתה מה שאין כן
באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק
גליון הש"ס
בשור. חומר בבור מבאש
ואע"ג דטמון בשק מה שאין כן באש
יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש
ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין
גמ' לאתויי כלים. עי'
שהבור תחלת עשייתו
עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו
דנפקא לן (לקמן דף ס.) מאו הקמה
ה)
לעיל ה ע"ב תוס' ד"ה כי
לנזק ומסרו לחרש שוטה
דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור
דאינו חייב אלא בגלוי: שור פסולי
שדית: תוס' ד"ה שהשור
ושאר דברים הקבועין אלא י"ל
וקטן חייב, מה שאין כן
וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב
כו' וא"ת ל"ל. עי' תשובת
באש. חומר באש שדרכה
המוקדשין. שנפדה ונפל בבור פטור
ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין
ח"צ סי' קלו: בא"ד ואי
לילך ולהזיק ומועד לוכל
בו את הכלים מה שאין כן בבור הא מני
רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל
בעל הבור דכתיב (שמות כא) בעל
משום וכו'. עי' זבחים דף
בין דבר הראוי לה כגון
ר' יהודה היא דמחייב על נזקי כלים בבור
מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור
הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה
עא
ע"ב תוס' ד"ה
עצים וכיוצא בהן, ובין
ב)
ובטרפה:
דבר שאין ראוי לו, כגון
ממיתה כיון דאין רגילות להמית
שאין המת שלו דאע"ג דנפדה אם
אי רבי יהודה אימא סיפא חומר באש מבבור
כלים וכיוצא בהן, מה
בפחות מי':
מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן
שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין
שאין כן בבור. וסתמא
שהשור חייב בו פסולי
כרבנן דפטרי בנזקי כלים
בבכורות (דף טו.) תזבח [דברים יב] ולא גיזה
דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה
בבור. והאי דלא תני
המוקדשין מה שאין
בשר [שם] ולא חלב ואכלת [שם] ולא לכלבים
שאין כן בבור דבר הראוי לה מאי נינהו
שהשור חייב בו את
כן בבור. כדדרשינן מוהמת יהיה לו
ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר
הכלים מה שאין כן בבור,
עצים דבר שאין ראוי לה מאי נינהו כלים
שיירה כמו ששייר הטמון
ואם נגחו שור חייב דהא כתיב ו) שור
מי שהמת שלו $וא"ת למה לי שור ולא
שחייב בו השור מה שאין
מה שאין כן בבור אי ר' יהודה הא אמרת
רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא
אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי
כן באש. וזה מפורש
מחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור
שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי
ביה ואע"ג דבשור נמי כתיב [שם] והמת
בפרק הכונס צאן לדיר,
משנה המדליק את הגדיש
אלא לעולם רבנן היא ותנא ושייר מאי
המוקדשין ח) דמת אסור בהנאה
יהיה לו מוקמי' ליה לקמן [ע"ב] לבעלים
ג)
והיו בו כלים ר' יהודה
מטפלים בנבילה: האי מאי לא
דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה
שייר דהאי שייר שייר טמון איבעית אימא
אומ' ישלם כל מה
גרסינן: אי אמרת בשלמא רבנן
ערופה בפרק אין מעמידין (ע"ז כט:)
שבתוכו, וחכמ' אומרי'
לעולם ר' יהודה ודבר שאין ראוי לה לאו
אינו משלם אלא גדיש
איידי דשייר. טמון וכלים שייר נמי
$ ואי משום שהשער מותר כדאמרינן
$ לאתויי כלים אלא לאתויי ליחכה נירו
שלחטין כו'. ושייר נמי
האי: אלא אי אמרת ר' יהודה.
בפ"ק דערכין (דף ז.) ה"נ שער
חומר בשור שחייב בו
וסכסכה אבניו מתקיף לה רב אשי ליתני
ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון
שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן
שור פסולי המוקדשין מה
חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור
שאין כן בבור. עיקרו בפ'
א
באש רבי יהודה מחייב מאי שייר
בבכורות פ"ג (דף כה.) ואפילו הכי
שור שנגח את הפרה
פסולי המוקדשין ב מה שאין כן בבור אי
דהאי שייר: דש בנירו. שאם דש
כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת
דגרסי' התם שור פסולי
אמרת בשלמא רבנן היא איידי דשייר הך
השור בנירו ונתכוון לכך שהרי
שלו וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי
המוקדשין אדם ושור
חייבין ובור פטור, מאי
השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן
בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע
שייר נמי הך אלא אי אמרת ר' יהודה מאי
טעמ' אמ' קרא והמת יהיה
היא שכוונתה להזיק וחייב לשלם דמי
מדפריך בפ' הפרה (לקמן נג:) ואיפוך
שייר דהאי שייר שייר דש בנירו אי משום
לו, במי שהמיתה שלו,
יצא זה שאין המיתה שלו.
נירו שקילקל מה שאין כן בבור דלא
אנא פירוש והמת יהיה לו דשור
דש בנירו לאו שיורא הוא דהתנא שכן דרכו
הני הוו שיורא, אבל דש
שייך ביה היזק קרקע: דהא קתני.
נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי
בנירו לא הוי שיורא
לילך ולהזיק: הכשרתי במקצת נזקו: תנו
לעיל [ט:] בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל
למימר הכי והא בשור משלם כופר
דשמעינן ליה מדקתני
רבנן הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי
ודרכו לילך ולהזיק.
נזקין בכלל: האחרון חייב. בין מת
ואע"פ שאין המת שלו אלא על
ודברין פשוטין הן, ולא
נזקו כהכשר כל נזקו כיצד ג החופר בור
בו השור בין הוזק וטעמא מפרש
כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית
הוצרכנו לכתבם בלשון
תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון
לקמן מקראי בפרק שור שנגח את
דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי
קצרה אלא להיותם נוחים
לעמוד בהן המפרש
הפרה [נא.]: אחר אחרון למיתה. אם
חייב ודלא כרבי דתניא החופר בור תשעה
למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם
ד)
ד
להיותם בידו כללות. פיס'
מת השור לא ישלם הראשון כלום
איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל
ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב
הכשרתי במקצת נזקו
דט' טפחים אין בהם כדי להמית:
שנפל לבור דההוא שרי בהנאה:
חבתי בתשלומי נזקו כו'.
רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם
אחרון חייב. גם אנזקין וראשון
ת"ר הכשרתי מקצת נזקו,
אחר שניהם לנזקין. דאם הוזק השור
לנזקין רב פפא אמר למיתה ודברי הכל
חבתי בתשלומי נזקו
ולא מת ישלמו בין שניהם: רב פפא
פטור מכולם ובפ' הפרה
כהכשר כל נזקו. פי' היה
איכא דאמרי לימא דלא כרבי אמר רב
אמר. מתניתין דקתני כהכשר כל
(לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב כי יכרה
הבור חפור ט' טפחי'
פפא למיתה ודברי הכל מתקיף לה רבי
והוספתי לו טפח,
נזקו דאין חייב אלא אחרון במיתה
אחד ולא שנים לחיובי בתרא אתי ולא
נתחייבתי לשלם נזק כאלו
זירא ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה
שמת השור קמיירי: ודברי הכל.
קמא דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא
ה
אני חפרתי הבור כולו.
בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק חייב היכי
דאפי' רבי קאמר אחר אחרון למיתה:
דקא עביד שיעור מיתה:
וזהו כיצד זה חפר בור ט'
ותו ליכא. וא"ת נהי נמי דאיכא
כו', ודלא כר' דתניא
ותו ליכא. למימר כהכשר כל נזקו: והא
דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר
החופר בור ט' טפחי' ובא
איכא. למימר תו
כגון אי
אתרמי
טובא אטו כי רוכלא ליחשיב
פשיטא דאיהו קעביד אלא דבלאו איהו
אחר והשלימו לי' טפח'
האחרון חייב. ר' אומ'
דמסר שורו כו'.
ומסברא
קמקשי
וליזיל וי"ל משום דדחיק לאוקמי מתני'
נמי מינטר מאי קעביד מתקיף לה רב ששת
אחר אחרון למיתה אחר
ליה רבי זירא
ואינה משנה:
דלא כרבי או כרב פפא ולמיתה והיה
שניהן לנזקין. ואוקמה ר'
והא איכא ו מרבה בחבילה היכי דמי
ופשע בו. שהלך
לו ולא
שמרו:
יכול להעמיד בניזקין וא"ת ולוקמא
פפא למיתה ודברי הכל.
אי
פי' מרבה בחבילות, מרבה
כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא
אי
חבילי עצים לחזק
הבל לניזקין שהיה
רוחבו יתר על עומקו ובא אחר וסייד וכייד דמודה רבי דהאחרון חייב בין למיתה בין לניזקין כדאמר רב פפא
הדליקה.
בפרק הפרה (לקמן דף נא.) וי"ל דאין זה מקצת נזקו דאחרון עבד הכל:
כגון
ט) פפא בר אבא. מפרש רשב"ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם
ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי'
צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא"ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין
ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש י) דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו
על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר"ר עזריאל חייב לשלם ור"ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו
כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן
מעכב מלעמוד אינהו נמי
פשעו שלא עמדו וכולן חייבין
ולפי
זה
צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא:
מאי