פד:
החובל פרק שמיני בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קנסא קמגבית בבבל. לאו דוקא קנס אלא משום דלית ביה
אלהים בעינן. דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם
יד א ב ג מיי' פ"ה
א) גיטין פח:, ב) לעיל כז:,
אי
חסרון כיס קרי ליה קנס: נמי אית ביה חסרון כיס
ג) [שמות כב], ד) [שם כא],
וכי יריבון אדם בשור וכי יגח [שמות כא] ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא
מהלכות סנהדרין
ה) [שמות כב], ו) רש"ל
הלכה ח והלכה ט סמג
ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו. וגזלות וחבלות דבעי מומחים
דבר שניהם ג) וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין
מ"ז, ז) רש"ל מ"ז, ח) רש"ל
עשין צה טוש"ע ח"מ סי'
כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף ב:) איכא למימר דגזלות וחבלות
סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא (דף יד.). שור בשור ושור באדם
❖
מ"ז, ט) [ד"ה אי], י) רש"ל,
א סעיף א:
טו ד מיי' שם הלכה י
מילתא דלא שכיח היא (טפי) אבל
נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף
ח)
ועיין בכ"מ ובל"מ
הודאות והלואות שכיחי וכן יש
שור וגו'ד) שור באדם ארבעה שומרים
אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור
טוש"ע שם סעיף ב:
הגהות הב"ח
בהמגרש (גיטין דף פח: ושם ט)) ותימה
התם כתיביה) ושליחות יד התם כתיבה):
טז ה ו ז מיי' שם הלכה
בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן
(א) גמ' אלא פוק חזי
יא סמג שם טוח"מ
מידי דהוה אהודאות והלואות.
דבכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות
מידי דהוה אהודאות והלואות אדם באדם
א
(היכא). תז"מ ונ"ב ס"א
שם:
בהגוזל (לקמן דף צו:) ההוא גברא
דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ג.)
יז ח מיי' שם ועי' שם
כמה וכן בסמוך: (ב) שם
ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן מידי
דגזל פדנא דתורא ובהגוזל בתרא
דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת
אדם באדם ופגם דממונא
סמג שם טוש"ע שם
דהוה אהודאות והלואות אמרי כי קא עבדינן
❖
הוא: (ג) שם הרי בושת
סעיף ג:
(לקמן דף קטו.) נרשאה גנב ספרא
בפני לווין. הודאות הבא לידון בעדי
דשכיח כצ"ל ותיבת ופגם
שליחותייהו במידי דקים לן בגויה במידי דלא
וההוא דגנב גלימא ובהרבה מקומות
הודאה שאמרו בפנינו הודה לו
❖
נמחק:
קים לן בגויה לא עבדינן שליחותייהו אמרי
יש לדחות דכל הנהו איירי בתפס או
והלואות שבא לידון בעדי הלואה
רבינו חננאל
שאומרים בפנינו הלוה לו: דלא קים
שור בשור ושור באדם נמי לא קים לן בגויה
ע"י דא"ל אקבעו דינא לא"י כדאמר
אנן בבבל ובחוצה לארץ
מוסף רש"י
לן. כגון הכא דבעינן למשיימיה:
בפרק קמא (דף טו:) וי"מ דדוקא
אלא פוק חזי היכא מזדבני תורא בשוקא אדם
(א)
שליחותיהו דא'ים שבארץ
תשלומי כפל נעבד שליחותייהו.
גזילות שע"י חבלות כגון דמנצו בי
במילתא דשכיחא.
ישראל קאעבדינן, מידי
באדם ואדם בשור נמי פוק חזי היכא מזדבני
❖
הלואה וכן גט (גיטין פח:).
דהוה אהודאות והלואות
תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהן
אלמה קיימא לן דאין דנין דיני
עבדי בשוקא ועוד תשלום כפל ותשלום
שאנו גובין בשליחות בני
קנסות בבבל: אדם באדם דממונא
וגזל את חבירו דכי האי גוונא לא
ארץ ישראל. וכי עבדינן
ארבעה וחמשה דקיצי נעבד שליחותייהו
הוא. דקא מפחתיה מדמיה: ופגם.
שכיח י)[טפי] ולא עבדינן שליחותייהו
שליחותיהו בממונא,
רבינו חננאל (המשך)
אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו בממונא
בקנסא לא עבדינן
ומעשים בכל יום שאנו דנין דיני
שייך באונס ומפתה והוא במקום
שליחותיהו. ואסיקנה,
שמעינן לה, אם הכאה
צער
בבקנסא לא עבדינן שליחותייהו אדם באדם (ב)
שלא במקום נזק
גזילות:
נזק דאומדים כמה אדם רוצה ליתן
כי עבדינן שליחותיהו
בלא חבורה חייב דהכאה
דממונא הוא נעבד שליחותייהו כי קא
דמשתלם מאן תנא. פירשתי בסוף
בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה
במלתא דשכיחא ואית בה
בחבורה לא כל שכן. כתב
א)
חסרון כיס. שכיחא ולית
רחמנא חבורה לאשמועינן
פרק ב' (דף כו: ושם ד"ה האי):
לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו אלמא
עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא אדם
בה חסרון כיס, או אית בה
דכויה אי אית בה חבורה
ממונא הוא דאפחתה מכספא. בושת
כלל
באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו
חיסרון כיס ולא שכיחא
אין, אי לא לא מיחייב. בן
לאו קנס הוא שהרי אין קצוב אלא
לא עבדינן שליחותיהו.
עזאי אומ' חבורה נאמרה
הרי בושת (ג) ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו אמרי הכי נמי דהא רב פפא
ושור בשור שאמר רבא
תחלה. חס ושלום שמהפך
לפי המבייש והמתבייש: ד' מאה
אגבי ארבע מאה זוזי לבושת והא ליתיה לדרב פפא ב) דשלח ליה רב חסדא
הפסוק, אלא כך פירושו,
שגובין בבבל, בשן ורגל
זוזי. כדתנן צרם באזנו תלש בשערו
כויה דאית בה חבורה
דמועדין מתחלתן. ולא
לרב נחמן ושלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אלא כי עבדינן
ג
משמע, נמצאת כאילו
שור בלבד אלא כל
כו' במתני' (לקמן דף צ.): דשלח ליה רב
כתוב חבורה בכויה. הדר
שהוא כיוצא בזה גובין,
שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית
חסדא. בהמניח את הכד (לעיל דף כז:):
כתב רחמנא חבורה לגלויי
כגון אבות נזיקין דשור
ביה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס לא עבדינן
חסרון כיס ושכיח. הודאה והלואה:
בשן ורגל, ובור ומבעה
עלה דכויה ואף על
גב דלית בה חבורה
והבער, ושאר אבות דר'
מאי איריא שור דאזיק אדם. דלא
שליחותייהו הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא
ד
חייב, כתנא דידן דאמ'
חייה ור' הושעיה כגון
שכיח לגמרי: אפילו אדם דאזיק
לא עבדינן שליחותייהו בושת אע"ג דשכיחא כיון דלית ביה חסרון כיס לא
ד' שומרין ורפוי ושבת
משלם צער בלא חבורה.
אדם. דשכיח טפי קאמר רבא דאין
ואתקיף רב פפא עלה,
וגנב בקרן וגזלן, ועדים
עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רבא שור שהזיק אין
אדרבה איפכא מיסתברא.
זוממין, היכא דלא איפשר
דנין: בתם. אין גובין דקיימא לן
גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם
לאהדורי, והמסור אף על
כר' דאמ' כויה נאמרה
פלגא נזקא קנסא בפ"ק (ד' טו:):
גב דדיבורא בעלמא, הני
תחלה אית לן למשמע
אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור
אין מועד בבבל. דכיון דמנגיחות
כולהי וכיוצא בהן דאינון
מינה כי כויה דאית
וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין
נזקי ממון גובין בבבל.
בה חבורה משמע. כתב
ה
דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא
ואפילו דינא דגרמי גובין
רחמנא חבורה, גילה לנו
מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתוה להכא ו והא מילתא דלא שכיחא היא
היכי מייעד ליה: והא לא שכיחא
בבבל, כרפרם דכפייה
שהכויה שאמ' לא היתה
ומילתא דלא שכיחא הא אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם
הוא. לבא שור מועד מארץ ישראל
לרב אשי ואגבי כדינא
בה חבורה, ומתני' ר' היא.
דגרמי כי כשורא דצלמי,
בן עזאי שאמ' חבורה
לבבל ואמרינן לעיל במילתא דלא
וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ואת אמרת מילתא דלא
ז
ובההוא דאחוי כריא
נאמרה תחלה, כויה לית
שכיח לא עבדינן שליחותייהו: אלא
שכיחא לא קא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין
דחיטי וחייביה רב נחמן,
בה חבורה משמע. והכי
ח
כי קאמר רבא. דשור בשור גובין
ואמר רבא ואם הראה
קאמ', כויה דלית בה
מתחילתן נינהו: צער כוואו בשפוד או במסמר וכו': צער שלא במקום נזק
מעצמו כמי שנשא ונתן
חבורה חייב וכל שכן
בבבל: בשן ורגל קאמר. כגון
משתלם מאן תנא אמר רבא בן עזאי היא דתניא רבי אומר כויה נאמרה
ביד דאמי. והנה, דן רב
החובל בחבירו ועשה בו
שנתחכך בחבירו להנאתו והזיקו
נחמן בדיבורא ואחוי, וכל
חבורה. נמצא מדוקיא
תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה במאי קא מיפלגי רבי סבר כויה
שכן ביתר מזה. וכן נזקי
דקרא כאלו חבורה גדולה
ו)(והפילו על שור אחר) דהיינו תולדה
בהמה באדם, כגון ההוא
מן הכויה, שלא הוצרך
דלית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דאית בה
דשן או שהזיק את שור חבירו בגופו
בראחא דאכלה ללישא
הכתוב להזכירה. הדר
חבורה אין אי לא לא ובן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא
דרך הילוכו שדחפו ולא כוון דהוי
ואיחכן ומית, וחמרא
כתב רחמנא לגלויי עלה
דאכל לנהמא ופלסיה
דכויה דאית בה חבורה.
תולדה דרגל: צער שלא במקום
חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה מתקיף לה רב פפא אדרבה
מר, דהא תנא דידן, סוף
לסלא, וכיוצא בה שהן
נזק. כי מתניתי' על צפורנו דלא
איפכא מסתברא רבי אומר כויה נאמרה תחילה סבר כויה דאית בה חבורה
מילתא ניקיט. ולעולם
ניזקי בהמה באדם כולן
אפחתיה: ה"ג רבי אומר כויה נאמרה
מגבינן להו בבבל. ובקרן
כר', וכדמסיק ליה כויה
משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה בן עזאי אומר
אין גובין בבבל, לפי
דלית בה חבורה היא,
תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה
חבורה נאמרה תחילה סבר כויה דלית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה
שהוא תם, וקימא לן פלגו
לפיכך שנה צער כואו
תחילה: כויה דלית בה חבורה
בשפוד כול'. או נמי
ניזקא קנסא הוא. ומועד,
לגלויי עלה דכויה דאית בה חבורה אין אי לא לא ואמסקנא קיימי אי נמי
משמע. והיינו דקאמר כויה לחודה
הא אמר רבא אין מועד
בין ר' ובין בן עזאי
דכולי עלמא כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע והכא
בבבל. וכולן אמר רבא או
תרויהו אית להו דכויה בין
נאמרה תחילה כלומר כויה שנאמר
תפס לא מפקינן מיניה,
אית בה חבורה בין לית
בכלל
בפסוק תחילה היינו שומעין שיהא
וכההוא תורא דאלס ידיה
בה חבורה כויה משמע
דינוקא. רב פפא דאגבי ת'
חייב על כויה גרידא אפילו בלא חבורה דליכא אלא צער לכך הוצרכה חבורה ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה דכיון דמשלם
זוזי לבושתא, לית הלכתא
רפוי משום חבורה משלם נמי צער אבל שלא במקום חבורה כגון על צפורן פטור דצער בלא נזק לא משלם דאי לאו משום הכי לא
כותיה. צער, כואו בשפוד
אצטריך חבורה דהשתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב כל שכן חבורה שיש בה נזק: בן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע.
או במסמר, אפילו על
צפרניו מקום שאינו עושה
והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחילה כלומר מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם
חבורה. מי הוא זה התנא
כויה יש בה חבורה לפיכך הוצרכה תורה לכתוב חבורה בהדיא דהשתא על כרחך כויה דרישא בלא חבורה היא וחייב בצער בלא
ששנה לנו שמשלם צער
נזק כמתניתין: איפכא מסתברא. ומתניתין רבי היא ולא בן עזאי דלא עקרינן ליה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתברא טפי
שלא במקום נזק. אמ' רבה
בן עזאי היא, דתניא ר'
דהא נאמרה דקאמרי רבי ובן עזאי אמסקנא דמילתא קיימי דמתוקמא בה דרשא דקרא ולאו אמשמעות קמא קאי דסוף המקרא
אומ' כויה נאמר תחלה, בן
עתיד להוציאו והכי קאמר רבי סוף המקרא מוכיח לנו דכויה בלא חבורה חייב הכתוב בתחילתו וצער משתלם שלא במקום נזק
עזאי אומ' חבורה נאמרה
מאי טעמא כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא כו' ובן עזאי אומר סוף המקרא מוכיח לנו דחבורה נאמרה תחילה
תחלה. פיר', ר' סבר כויה
דלית בה חבורה משמע,
כלומר מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחלתו
אינה אלא אם כן יש עמה חבורה מאי טעמא כויה ז) (נאמרה
ולא היה צריך לכתוב
כו': ואמסקנא קיימי. האי
תחילה) דלית בה חבורה משמע
נאמרה דקאמרי אסוף הדרשה ועיקרה שהיא עומדת קיימי:
חבורה בפסוק דממילה
רבי