החובל פרק שמיני בבא קמא
פה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כלל ופרט המרוחקין זה מזה. נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקין
רבי סבר אין דנין. הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה
יח א מיי' פ"ב מהל' חובל
א) ברכות ס., ב) [ב"מ קא:
משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה
זה מזה דפליגי תנאי דהכא וההוא דפליגי נמי אביי ורבא
ב"ב קסח.], ג) לעיל כו:
ומזיק הלכה י סמג
פד., ד) אין זה לשון
עשין ע טוש"ע ח"מ סי'
סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש
בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא אבל בתרי
❖
הקונטרס ועיין רש"א,
תכ סעיף טז:
עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא
עניני לכ"ע אין דנין כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) ובכל
יט ב מיי' שם הלכה יט
דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה
המנחות (מנחות נה: ושם) וההיא דנגמר
ועיין בהשגות ובמ"מ
טוש"ע שם סעיף יט:
לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה
הדין (סנהדרין דף מו. ושם) גבי והומת
תורה אור השלם
בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמפלגי רבי
כ ג טוש"ע י"ד סי' שלו
כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין
ותלית אם נחשבנו כתרי עניני לפי
סבר אין דנין אותו בכלל ופרט ובן עזאי
1. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ
סעיף א:
כא ד מיי' שם סמג שם
שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר
שמרוחקין יותר מאותם שבכאן
בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה
סבר דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא חבורה
טוש"ע ח"מ סי' תכ
הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן
סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא
ושבנדה אתיא ההיא דנגמר הדין ככ"ע
סעיף כ:
לרבי למה לי לדמים יתרים: אומדין כמה
וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי
אבל אם נחשביה כחד ענינא אתי
כב ה ו מיי' שם הלכה יח
שמות כא יט
אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו': צער סוגיא דהתם כמ"ד אין דנין:
2. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע
טוש"ע שם סעיף כא:
היא: למה לי. הואיל ומרישא שמעינן
כג ז מיי' שם ועיין בל"מ
לדמים
במקום נזק היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל
תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת
יתרים. פי' בקונטרס
לתרוייהו: לדמים יתרים. דאי לא
❖
טוש"ע שם סעיף כב:
חַבּוּרָה: שמות כא כה
אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו
כד ח ט מיי' שם הלכה
כתיב אלא כויה תחת כויה הוה
דאי לא כתיב אלא כויה
יז טוש"ע שם סעיף
ידו לקטוע לו ידו לא צער לחודיה הוא הא
אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית
ה"א אפילו אית ליה חבורה דמי כויה
כג:
הגהות הב"ח
ביה חבורה דמי כויה משלם אבל
הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם
כולהו חמשה דברים איכא ועוד בשופטני
כה י מיי' שם הלכה א ב
תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם
קמ"ל דמשלם תרוייהו ד)צער במקום
(א) רש"י ד"ה אסיא דמגן
טוש"ע שם סעיף ג
עסקינן אלא לקטוע ידו הקטועה ידו הקטועה
❖
צ"ל קודם ד"ה אסיא
ד:
תרוייהו: צער במקום נזק. היכא
נזק ואין נראה לר"י דהא צער במקום
❖
נמי לא צער לחודיה איכא הא צער ובושת
רחיקא:
דקטע את ידו ונתן לו דמיה: היכי
נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ועוד
איכא דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו
שיימינן. את הצער הלא יש לו
דלמה היה לנו לומר שהצער יפטר
מוסף רש"י
למשדייה לכלבים אלא אומדין כמה אדם
לקוצצה בשביל הדמים שנוטל: ידו
את הנזק ואת הרפוי ונראה לר"י
גליון הש"ס
כאריא ארבא. כאריה
רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות
הקטועה. ומחוברת בגידין צמותין
לדמים יתרים שמשלם בצער שיש בו
גמ' אמר רבה אשכחתי'
אורב (ב"מ קא:). ליתן
❖
בין סם לסייף אמרי הכא נמי לא שקיל ומצער
ואינה ראויה לו למלאכה: בין סם
צער במקום נזק. דאפילו
רושם יותר מבצער שאין בו רושם
לרבנן. סוכה יז ע"א וש"נ:
היכא דאיכא נזק משלם נמי
לסייף. ידו המוכתבת למלך לקוצצה
אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה
נפשיה אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן
א
צער, דלא תימא צער דכתבה
בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה
משלם יותר לפי שמתגנה מחמת
לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף
הגהות מהר"ב
רחמנא היינו בדליכא נזק,
הרושם: עלו בו צמחים כו'.
כגון כוואו בשפוד על צפרנו
ליטול לקוצצה בסייף: הא לא שקיל.
רנשבורג
לסם האי ליטול ליתן מבעי ליה אמר רב
דלא אפחתיה מכספיה
כל ממון שבעולם לצער נפשיה
כשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא
א] גמ' א"ל דמית עלי
שאע"פ שנותן
הונא בריה דרב יהושע ליטול זה מזה מה
(לעיל כו:)
לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה:
אמרינן לקמן (דף צא.) אמדוהו והיה
כאריא ארבא כארי אורב
לו דמי ידו אין פוטרים אותו
שנתן זה: רפוי הכהו חייב לרפאותו וכו':
❖
ועיין בערוך ערך ארב:
מן הצער לומר הואיל וקנה
כמה אדם רוצה ליתן. לשליח המלך
מתנונה והולך אין נותנין לו אלא
ידו יש עליו לחתכה בכל
שניתנה מה שירצה, אלא אומרים
[ת"ר] ב עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה
רשות
מידו המוכתבת למלכות לקוטעה
כמו שאמדוהו:
המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי
לרופא לרפאות. וא"ת והא מרפא
בסייף ויקטענה השליח בסם: ליטול.
יש לו לחתכה בסם שאינו
לעזי רש"י
מצטער כל כך וזה חתכה
מן המזיק מה שנתן זה למלך: דמי
שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו
לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ
בברזל וציערו (שמות כא כה)
אהלמ"י [אלואי"ן].
שבתו. דמחמת הצמחים נפל למשכב:
מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי
ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר
ואע"פ שיש שם תשלומי
אלווי, א» ה» ל. רשינ"א
❖
ה"ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו
שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת
הנזק משלם אף הצער,
[רישינ"א]. שרף-עץ.
אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב
המלך קמ"ל דשרי: עבר על דברי
ומקרא יתירא קדריש, דהא
כל שישנו כו'. הקישן הכתוב וזה שאין
ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו
כתיב כויה תחת כויה,
הרופא. לא חשיב ליה פושע כ"כ:
חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן
למה לי פצע תחת פצע
ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי
רבינו חננאל
פשעת בנפשך ומפסדת לי.
❖
קמאי מחייבי ליה לתרוייהו: נתנה
.
(לעיל פד.)
ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי במאי
ובפרט וכלל המרוחקין זה
לאגד. נתנה רשות לנחבל לאוגדה
היכא דלא אמדוהו:
מזה פליגי, ר' סבר אין
קא מיפלגי $ אמר רבה אשכחתינהו לרבנן בבי
ולעטפה מפני צער הצנה ועולין
רואין
דנין כי האי גונא בכלל
רבינו חננאל (המשך)
רב דיתבי וקאמרי הכא במכה ניתנה לאגד
הצמחים מחמת הבל וחום האגד: לא
ופרט ובן עזאי סבר דנין.
במאי פליגי, אמ' רבא
וכך פירושו, כת' כויה
נתנה. רשות לאגד וזה להנאתו
קמיפלגי רבנן סברי מכה ניתנה לאגד ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד
אשכחתינהו לרבנן כול'.
תחת כויה פצע תחת פצע
אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על
ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב ואמינא
חבורה תחת חבורה, ר'
ואוקימנה, כולי עלמא
המזיק להתחייב עליהן: דתנא ביה.
סבר כויה כלל, בין יש
מכה נתנה לאגד יתירא.
להו אנא אי מכה לא ניתנה לאגד ריפוי נמי לא מיחייב אלא דכולי עלמא
בה חבורה בין אין בה
פיר' צריך לקשר המכה
דשנה עליו הכתוב: ורבנן. ת"ק:
מכה ניתנה לאגד ולא ניתנה לאגד יתירה ר' יהודה סבר כיון דלא ניתנה
חבורה הכל חייב, פצע
אבל לא קשירה חזקה
רק לשלא מחמת המכה אתא. שעבר
תחת פצע חלק בין כויה
ויתירה. דר' יהודה סבר
לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב
לחבורה, נמצאת החבורה
כיון דלא ניתנה לאגד
על דברי רופא כדמפרש לקמן:
רחוקה מן הכויה, וכי האי
יתירא ועבר הנחבל ועשה
ורבנן סברי כיון דתנא ביה קרא בריפוי אשבת נמי מיחייב דאיתקש לריפוי
נתנה רשות לרופאים לרפאות. ולא
גונא אין דנין אותו בכלל
בה אגד יתירא פטור
ור' יהודה סבר שבת לא מיחייב דמעטיה רחמנא רק ורבנן רק לשלא מחמת
אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי:
ופרט. ואקשינן, וכיון
החובל מן השבת, מיהו
הריפוי שאמרה התורה
דכויה משמע בין אית
תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא.
המכה הוא דאתא ולרבנן בתראי דאמרי כל שחייב בשבת חייב בריפוי
ורפא ירפא מכל מקום
בה חבורה בין לית בה
שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על
וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי ריפוי דתנא ביה קרא למה לי
חייב ברפוי. ורבנן קמאי
חבורה הכל חייב, חבורה
הצמחים והקיש שבת לריפוי: נאתא
דתחלת הבריתא מקשי
דכתב רחמנא למה לי.
מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל דתניא א) דבי ר' ישמעאל אומר 1ורפא
שבת לרפוי, מה ריפוי
ופרקינן לדמים יתירין, אם
כריכתא. בשר מת: אהלא. אהלמ"י
ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות ת"ר מנין שאם עלו בו צמחים
חייב אף שבת נמי חייב.
הוסיף להחבורה ניתוסף
ג
בלע"ז: וקירא. שעוה: וקלבא. רשינ"א
בתשלומין. בן עזאי סבר
ורבנן בתראיי אמרי כתי'
מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו ת"ל רק
שבחביות של יין: ואי אמר ליה. מזיק
רק שבתו, וקימא לן
כי האי גונא דנין אותו
שבתו יתן ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק ר' יוסי בר
אכין ורקין מיעוטא, ורק
בכלל ופרט והכי קאמ'
אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני
זה ממעט אגד יתירא
כויה בין אית בה חבורה
יהודה אומר אף מחמת המכה פטור שנאמר רק איכא דאמרי אף מחמת
נותן דמי אסייך: אסיא רחיקא.
שיהיה פטור מן השבת.
בין לית בה חבורה כויה
המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור
ומוזיל גבי: עינא עוירא. שעתיד
(מיהו הריפוי שאמרה
משמע, כויה כלל בין אית
תורה ורפא ירפא מכל
בה חבורה בין לית בה
לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו
משבת וחייב בריפוי כמאן כאבוה: אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה
מקום חייב בריפוי. ורבנן
חבורה, חבורה פרט אין
של זה: (א) אסיא דמגן. שירפא בחנם
ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא אמרי מאי שלא מחמת המכה כדתניא
קמאי דתחלת הבריתא
בכלל אלא מה שבפרט
מקשי שבת לריפוי מה
אי אית בה חבורה אין
וקרובו הוא: כ"ש. דלא ניחא לי
הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שדבש וכל
ד
ריפוי חייב אף שבת
אי לית בה חבורה לא.
בהכי דאי פשעת
בנפשך גנאי גדול
חייב, ורבנן בתראי אמ'
מתניתין ר' היא ולא בן
מיני מתיקה קשין למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל
הוא לי דקרו לי שור המזיק:
עזאי. צער שלא במקום
כתי' רק שבתו יתן
רק מאי גרגותני אמר אביי נאתא כריכתא מאי אסותיה אהלא וקירא וקלבא
נזק היכי שימינן, אומד
ורפא ירפא ומקשי ריפוי
לרבות
לשבת מה שבת פטור
כמה אדם רוצה ליטול
ואי א"ל אסייך אנא א] א"ל ב)ה דמית עלי כאריא ארבא ואי א"ל מייתינא אסיא
אף ריפוי פטור). ורפא
להיות מצטער בכך. הנה
דמגן במגן א"ל אסיא דמגן במגן מגן שוה ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא אמר ליה אסיא רחיקא
ו
ז
ירפא, לכדר' ישמעאל
זה צער שלא במקום
נזק. צער במקום נזק היכי
דאמ' מיכן שניתנה רשות
עינא עוירא ואי א"ל היאך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי ח א"ל פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי ואי
לרופא לרפות. תנו רבנן
שימינן, אומ' כמה אדם
א"ל קוץ לי מקץ א"ל כל שכן דפשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק תנא וכולן משתלמין במקום נזק
מנין שאם עלו בה צמחים
המוכתבת ידו למלכות
ט
י
וכול'. תנא קמאי דהא
לקוטעה, כמה רוצה ליתן
מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא 2פצע תחת פצע ג) ליתן צער במקום נזק האי מבעי ליה
למי שיקטענה בסם ויסיר
בריתא כרבנן קמאיי, ור'
לרבות
ממנו צער הסיף. ומה
יוסי בר' יהודה אמ' פטור
שנותן לה חייב החובל
סתם. איכא למימר כאבוה
לשלם לנחבל, זולתי דמי היד, כי זה שומת הצער היא בלבד. ריפוי, הכהו חייב לרפותו וכול'. תנו רבנן עלו בו צמחים
בשבת בלבד, ואיכא דאמרי כרבנן בתראי בכל פטור. שלא מחמת המכה, כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני
מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפותו וחייב ליתן לו דמי שכבתו. שלא מחמת המכה אינו חייב לא ברפוי ולא בשבת.
מתיקה שהן קשין למכה והעלתה המכה גרגותני פטור. תנא וכולן משתלמין במקום נזק. פיר' אם חתך ידו. ואף על פי שמשלם
ר' יהודה אומ' אף מחמת המכה חייב ברפוי ולא בשבת. וחכמ' אומ' שבתו ורפואותו, כל שחייב בשבת חייב ברפוי.
דמי היד חייב עוד לשלם בצער בריפוי בשבת ובשת. ואמרינן מנא הני מילי, וגמרינן מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק