פה:
החובל פרק שמיני
בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רואין אותו כאילו שומר קישואין. שכבר נתן לו דמי ידו או דמי
לרבות שוגג כמזיד. בפ' שני (דף כו:): דהוה כאיב ליה מידי וסליק.
כו א מיי' פ"ב מהלכות
א) [לעיל כו:], ב) לקמן פז.,
שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא: ואחווריה לבשריה. הפכו
רגלו שומר קישואין לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמרא
ג) צ"ל ידו. רש"ל, ד) צ"ל
חובל ומזיק הלכה ג
רגלו. רש"ל ועיין רש"א,
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
למראה צרעת: דהדקיה. סגרו במסגר: לקתה מדת הדין. כלומר
שבת כשומר הפתח אבל קישואין אין יכול לשמור א"נ בגמ' איירי
❖
ה) [ד"ה חרש],
סי' תכ סעיף ט:
בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בסימא שתי עיניו
לא שלם לו כל צרכו דהא
כי
מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע
כז ב מיי' שם טוש"ע שם
דאי עינו אחת עדיין הוא ראוי לכל זה
רגלו לא אגרא דשומר קישואין
סעיף י:
ג)
כח ג מיי' שם טוש"ע שם
שהיה ראוי בתחילה ובתוספתא (פ"ט)
שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא
לעזי רש"י
לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון אם כן
א)
סעיף יא:
יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את
נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חיגר
כט ד מיי' פ"ג שם הלכה
נכתוב קרא פצע בפצע מאי פצע תחת פצע
דשטריר"ט
❖
ט טוש"ע שם סעיף
זאת: א"נ. כי נקטעה ידו : אזיל
שומר קישואין משמע דחיגר יכול
[ריטרייש"ט]. התכווץ.
ד)
ש"מ תרתי רב פפא משמיה דרבא אמר אמר
לח:
בשליחותא ושקיל אגרא. יתירא
לשמור ונראה דאם היה מלמד
ל ה ו ז מיי' פ"ב שם
קרא ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק
תינוקות לא נאמר כאילו הוא שומר
ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור
הלכה יא יג טוש"ע שם
רבינו חננאל
האי מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל
סעיף יז:
קישואין: מדת הדין לא לקתה שכבר
קישואין ובשיבר רגלו אם היה עושה
לא ח מיי' שם הלכה יב
ומורפא ירפא ליתן רפואה
דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן
נתן לו כו'. ולכשיתרפא (א) אינו ראוי
מעשה מחט או נוקב מרגליות לא
טוש"ע שם סעיף כה:
במקום נזק. והשבת
שניתנה רשות לרופא לרפאות א"כ נכתוב
לדלות ולילך בשליחות: קיטע ידו.
לב ט מיי' שם הלכה יג
נאמר כאילו הוא שומר הפתח דאם
איתקש לריפוי שנ' רק
טוש"ע שם סעיף כו
שבתו יתן ורפא ירפא.
קרא ורופא ירפא ש"מ ליתן רפואה במקום
כן לקתה מדת הדין אלא הכא בסתם
עדיין הוא ראוי (ב) לשומר קישואין
בהג"ה:
מדאיצטריך למיתנא וכולן
בני אדם שאין בעלי אומנות:
הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר
נזק ואכתי מבעי ליה לכדאמרן למיתני ביה
לג י כ מיי' שם טוש"ע
משתלמין במקום נזק,
דכי מתפח האי גברא.
שימור קישואין: שיבר את רגלו. ושוב
כלומר
שם סעיף כו:
מכלל דמשכחת לה
קרא בריפוי $ א"כ לימא קרא או רפא רפא או
לד ל מיי' שם פ"ד הלכה
דמשתלמי כולהי שלא
בתחילה כשהיה בריא:
אינו ראוי לשמור קישואין שצריך
ירפא ירפא מאי ורפא ירפא ש"מ ליתן רפואה
ז סמג שם טוש"ע
חרשו נותן לו דמי כולו. ע"כ לא
במקום נזק. אין, צער,
להלך סביב הגנה: חירשו. אין ראוי
ח"מ סי' תכד סעיף א:
דתנן כואו בשפוד וכול',
במקום נזק מכלל דמשכחת להו שלא במקום
לה מ מיי' שם הלכה ט
לכלום: קיטע את ידו ולא אמדוהו.
מיירי באותו שקיטע את
וקימא לן כויה בין יש בה
❖
נזק שלא במקום נזק היכי משכחת להו צער
טוש"ע שם סעיף ב:
חבורה ובין אין בה חבורה
ידו ושיבר את רגלו וסימא עינו אלא
בית דין ולא אמרו למזיק תן לו כך
חייב. ריפוי, כגון שנתן
א כדקתני צער כוואו בשפוד או במסמר
אפילו באדם שלם דומיא דסימא
וכך ריפוי כך וכך שבת צער ובושת
במכה סם חריף ונתרפית
ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה
עינו דלא איירי באותו שקיטע ידו
ואחרי כן שיבר את רגלו קודם
המכה ונעשה המקום לבן
הגהות הב"ח
ונראה כמו נגע, חייב לתת
שיתרפא: חדא חדא אמדינן. ואע"ג
ושיבר רגלו דהא בשיבר רגלו אין
ריפוי דהוה כאיב ליה מידי וסליק ואייתי
ב
(א) רש"י ד"ה מדת הדין
סמים אחרים להאדים
נותן אלא כשומר הפתח שהוא פחות
דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא
וכו' ולכשיתרפא נמי אינו
ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה דצריך
המקום הלבן שיחזור
ראוי: (ב) ד"ה קיטע וכו'
מטחינת הריחים ותימה דמשמע
סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין
כמראה הבשר, זה הוא
לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה
❖
ראוי לשמור קישואין:
ריפוי ולא על מכה. שבת,
הכא דחרש לא שוי מידי מדנותן לו
את דמיו הלכך בין אומד כולה בין
שבת ג דהדקיה באינדרונא ובטליה ד בושת
דהרזקיה
באידרונא
דמי כולו ובפ"ק דערכין (דף ב. ושם )
אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת
ה)
ובטליה. פיר' כלאו בחדר
דרק ליה באפיה: שבת רואין אותו כאילו
ובטלו ממלאכתו שחייב
היא: נפקא מינה למיתב ליה צער
תנן חש"ו נידרין ונערכין ואור"ת דיש
גליון הש"ס
לשלם לו בטילתו. בושת,
הוא שומר קישואין: תנו רבנן שבת רואין אותו
ובשת דכל אחד. אבל ריפוי לא שהרי
לחלק בין חרש בידי אדם לחרש
גמ' א"כ לימא קרא או
דרק באפיה. מתני'. שבת
כאילו הוא שומר קישואין ואם תאמר לקתה
בידי שמים ולר"י נראה דהכא באדם
לא נתרפא בינתים ושבת לא שהרי
רפא רפא. וכן לעיל דף סה
רואין אותו כאילו הוא
ע"א וש"נ:
שומר קישואין כול'. תנו
מדת הדין דכי מיתפח האי גברא לאו אגרא
שאין בר אומנות כדפי' לעיל וכן
נותן לו דמי כל מה שהיה שוה
רבנן שבת, רואין אותו
מתחילה והרי הוא עבדו: שבת
משמע מדנקט דלי דוולא ואזיל
דשומר קישואים הוא שקיל אלא דלי דוולא
כאילו הוא שומר קישואין.
הפוחתתו מדמים. הכהו מכה שהוא
בשליחות הלכך כשנתחרש אין שוה
ואם תאמר לקתה מדת
ושקיל אגרא אי נמי אזיל בשליח ושקיל
הדין, כלומ' אדם נוקב
כלום והתם מיירי כשיש לו אומנות:
צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות
אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו
מרגליות יקח שכירות
נהי
דנזק וריפוי ושבת דכל חדא
שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת
שומר קישואין פחות
דמי ידו ודמי רגלו אמר רבא ה קטע את ידו
וחדא לא יהיב ליה. תימה
אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה
שבשכירות. מדת הדין לא
נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאילו הוא
לקתה שכבר נתן לו דמי
בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל
בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין:
ידו בשומת יד נוקב
שומר קישואין ו שיבר את רגלו נותן לו דמי
מהו. מי מחייב אפחת דמיו דהשתא
זה בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה
מרגליות, ולא יצלח להיות
רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר
או לא: צמתה. דשטריר"ט בלע"ז
פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו
נוקב מרגליות אלא לשמר
קישואין שאין צריך יד
יותר מצער ובושת ונראה דגרס ריפוי
לשון צומת הגידין מקום שהגידין
את הפתח סימא את עינו נותן לו דמי עינו
ז
אלא בקול בלבד. וזה
צומתין (חולין דף עו.): כיון דסופה
בהדי צער ובושת ולא (הכא) בהדי נזק
ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים
מפני שהוא חולה ואינו
לחזור לא יהיב ליה. דמי ידו: ולא
יכול לשמור אפילו
ושבת אך אכתי קשה דמאי קמיבעיא
חירשו נותן לו דמי כולו בעי רבא קטע את
ח
קישואין נותן לו שכר
עשה בהן חבורה. דאין עליו
ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת
שומר קישואין. אמר רבה
ידו ולא אמדוהו שיבר את רגלו ולא אמדוהו
דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף
חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה
קטע ידו נותן לו דמי ידו,
סימא את עינו ולא אמדוהו ולבסוף חירשו מהו
ושבת כאילו שומר
ונותן לו דמי כולו מ"ש מקיטע ידו
באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פד:):
קישואין. שבר רגלו נותן
מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא
שאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי
חייב
לו דמי רגלו, ושבת רואין
סגי ליה ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי או דלמא חדא חדא אמדינן ויהבינן
ידו נותן ריפוי צער ובושת ועוד אטו
אותו כאילו הוא שומר
הפתח. סימא עינו נותן לו
ליה נפקא מיניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק
אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער
ט
דמי עינו, ושבת רואין
ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (דף פז.)
וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי
אותו כאילו מטחינו
החובל בחרש חייב אין לדקדק דמצ"ל
ברחים. חרשו נותן לו דמי
כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה צער ובושת מיהת דכל
כולו. בעי רבא קיטע ידו
דהתם בחרש בידי שמים כדברי ר"ת
חדא וחדא יהיב דהא הוה ליה צער ובושת ואם תימצי לומר כיון דלא
ושבר רגלו וסימא עינו
או הוא בר אומנות ועוד דלעיל
ולא אמדוהו עדיין וחרשו
אמדוהו י קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי אמדוהו מהו מי אמרינן
אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק
מהו, ועלתה בתיקו. בעי
כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה או דלמא כיון דלא שלים יהיב
רבה הכהו על ידו מכה
ועוד תימה דפעמים מרויח במה
הפוחתתו בדמים, כגון
ליה דמי כוליה תיקו בעי רבה שבת הפוחתתו בדמים מהו היכי דמי
שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי
כ
שהכהו על ידו וצמתה,
כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור מאי כיון דסופה לחזור לא
היה עולה יותר מדמי כולו ונראה
פיר' כגון צמתו בבור חיי,
והוא כגון צמקה, שאינו
לר"י דפשיטא דמשלם צער ובושת
יהיב ליה ולא מידי או דלמא השתא מיהת אפחתיה תא שמע המכה
ב) ל
יכול לעשות בה מלאכה
וריפוי דכל חדא וחדא ומבעי ליה
אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה מ והחובל בחבירו ביום הכפורים
ואלו בא למוכרו פחתתו
בדמים, וסופה לחזור.
כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא
חייב מהו, נזק לבדו יהיב ליה
אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא
או הכל ואפילו שבת עד
אמדוהו וביום השלישי חרשו מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד או דלמא כיון שהחבלות היו
בזה אחר זה
שתחזור לכמות שהיתה.
ואתינן למיפשטה מדתנן
אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה ונ"מ שאין עולה כ"כ כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני
עצמה: שבת הפוחתתו בדמים מהו. כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו
לקמאן המכה אביו ואמו
ולא עשה בהן חבורה.
דמיו שאין בני אדם בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו
וסבורין
שלא יתרפא
עוד אבל בדבר
הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין
נותן לו
אלא שבת
שבכל יום ויום: