החובל פרק שמיני בבא
קמא
פו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כגון שחרשו. וא"ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר"י
חייב בכולן. חמשה דברים: היכי דמי. שיהא היזק בלא חבורה:
לו א מיי' פ"ה מהלכות
א) לקמן צח., ב) [מכות
לאו כגון שהכהו כו'. דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא
דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב
כ:], ג) [קדושין כד: גיטין
ממרים הלכה ו סמג
מב:], ד) צ"ל דתניא. רש"ל,
לאוין ריט טוש"ע י"ד סימן
חבורה סופו לחזור הוא: שגלחו. דאפחתיה מכספיה בלא חבורה:
דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני:
ה) [לקמן צ:], ו) רש"ל
רמא סעיף ב:
שבת גדולה לעבד. כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה
ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין. כלומר מה לי שיער מה לי יד הא
לז ב ג מיי' פ"ב מהלכות
מוחק זה, ז) [לקמן פז.
סנהדרין פו.], ח) [יבמות
בסופו לחזור מחייבת ליה: נשא.
לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא
חובל ומזיק הלכה ד
נד.], ט) נ"א חובל,
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
סם המשיר את השער ואינו ט) חוזר
נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא
חייב בכולן האי לא עשה חבורה היכי דמי
❖
י) [לקמן צ.],
סימן תכ סעיף יב:
ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה
ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי
לח ד מיי' שם הלכה ב
לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור וקתני
טוש"ע שם סעיף ה:
דמום הוא: קרטופני. בקעים בקעים
אם לשמור קישואין ופתח חשבינן
חייב בכולן אמרי הכא במאי עסקינן כגון
לט ה ו מיי' שם פ"ד
חטטין: מצווחי ליה. מכאיבים לו
תורה אור השלם
ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק
הלכה יג סמג שם:
שחירשו ולא עשה בו חבורה א) והאמר רבה
מחמת חוזק הסם: דבעי לאסויי.
קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב
מ ז מיי' שם פ"א הלכה
1. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא
החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר
א
יד סמג שם טוש"ע
לצערא דהנך קרטופני: שבת דהוי
להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב
לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם
❖
ח"מ סימן תכא סעיף ב:
לחרישה בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה
עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת
מרקד בי כובי. לשון מרקד בחנויות:
דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם
וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים
ליה באודניה אלא הכא במאי עסקינן כגון
דבעי אחוויי גווני. מראה ניענוע
אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול
דברים יט יא
הָאֵל:
2. כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו
שגילחו גילחו מהדר הדר והיינו בעיין אמרי
בראשו להראות מיני שחוק כדרך
לשמור קישואין או פתח:
הגהות הב"ח
ב
רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן
אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת
הליצנים דהשתא עד שירפא הנך
הכא במאי עסקינן ג כגון שסכו ב) נשא דלא
(א) גמ' כפחותין שבהן
הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ
❖
קרטופני לא מצי מחוי ואע"פ שלא
וכן גרס ר"ח ובספרים היה
השתא מני אי ר"מ:
א]
מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ
הדר צער דאית ליה קרטופני ברישיה וצווחי
וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו:
בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו
כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה
❖
מהנהו קרטופני ריפוי דבעיא אסויי שבת
דברים כה יא
הואיל ומלאכתו בכך: שבת גדולה.
למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל
דהוה מרקיד בי כובי דבעיא מחוי גוני ארישא
גליון הש"ס
דמי ידו: ושבת קטנה. כל ימים
לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו
ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת אין לך בושת
גמ' ושבת קטנה לרב.
שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא
ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל
רבינו חננאל
עיין כתובות דף סה ע"ב
❖
גדול מזה ומילתא דבעיא ליה לרבה פשיטא
שומר קישואין: שבכל יום ויום. עד
פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא
תוספות ד"ה שלה:
וקתאני חייב בכולן, שמע
ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא
שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו
מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא
מינה דמכה אביו ואמו כי
האי גונא וחייב בכולן.
שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר
אלא לשמור קישואין או פתח:
דאתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור
ג)
הגהות מהר"ב
ודחינן, לא בשחרשו
פיחת
אצל רבו. ל"ג ואצל עצמו
קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי
אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה
לאביו. ואקשינן, או חרשו
רנשבורג
ידו: ה"ג הקוטע יד עבד עברי של
לא פיחת פלוגתא דאביי
בן מות הוא דהא אמ' רבה
ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו
ד
א] תוס' ד"ה רבא אמר
המכה אביו וחרשו חייב
חבירו. קוטע ממש דאין סופו
ורבא דהתם כ"ע מודו דינתן הכל
וכו' ובספרים היה כתוב
שבכל יום ויום איתמר הקוטע יד עבד עברי
מיתה, אי איפשר בלא
לחזור: ואצל רבו לא פיחת. שלא
לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו
הכל לעבד. והא דלא הקשו
חבורה, בעידנא דמחי ליה
של חבירו אביי אמר נותן לו שבת גדולה
לגירסא זו ממתני' דלקמן
טיפתא דדמא נפלה ליה
בטלו ממלאכה: פיחת אצל רבו.
ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו
דף פז ע"א דקתני חוץ מן
באוניה והוי חרש.
לעבד $ ושבת קטנה לרב רבא אמר ה הכל
אף אצל רבו כגון קיטע את ידו:
גם אגירסא זו קשה לר"י דכבר אמר
השבת בזמן שהוא שלו י"ל
ופרקינן, לא בשגלחו. או
ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל
וכולן. עניים ועשירים: רואין אותן.
זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי
כמ"ש התוספות לענין עבד
בשגלחו סופו לחזור
כנעני בגיטין דף יב ע"ב
השער, והינו בעיין.
ואפילו את העשירים: כאילו ירדו
פירות פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו
ואור"י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו
ו
ד"ה רפואתו וכו' יעוש"ה
ודחינן, לא דמי לבעיין
כו'. ואין שמין את העני לפי עניותו
לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי
לא פיחת היכי דמי דפסקיה לריש אוניה או
❖
ודו"ק:
מתניתין לא הדר כגון
להקל ולא את העשיר לפי עשרו
ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה
דסכיה נשא. פיר', גלחו
לריש נחיריה הכל לעצמו פיחת אצל
רבו
ומשח בראשו סם שאינו
שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא
לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי
פלוגתא דאביי ורבא: בושת הכל לפי
צומח בה שער לעולם.
מוסף רש"י
כולן שוין בכך: כפחותים שבהן.
נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה
וחייב בכולן דקתאני
המבייש והמתבייש: מני מתניתין לא
רבי
פחותים שבעניים להקל דכיון דעני
לעבד ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי
וצמתה. יבשה (גיטין
במתניתן. נזק, כדאמרינן.
מאיר ולא ר' יהודה אלא ר' שמעון היא
מב:). שבת גדולה. הן
צער, דאית ליה קרטופני
הוא בושתו קלה: סומא אין לו בושת.
אלא כל ההפסד של הרב הוא מ"מ
פחת דמיו לימכר עכשיו
שהן חבורות והיה השער
ד) דתנן וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין
לקמן בשמעתין [ע"ב]: אלא רבי שמעון
כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של
בשוק והוא נזק, ולהכי
מגינה עליהן ועתה
שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק
היא. דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי
קרי ליה שבת, שפחת
קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות
מצטער עליהן. ריפוי,
דמיו של עכשיו אינו אלא
דבעי אסויינהו. שבת,
להו: אין לעבדים בושת. במתניתין
לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום
ויעקב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר הגדול
משום שבת, שאינו ראוי
שהיה בבי הלולא שוחק
היא (דף פז.): נתכוון לבייש את
ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל
לעשות מלאכה בשתי ידיו
לפי גודלו והקטן לפי קטנו רבי שמעון אומר
מגולה ראש ונוטל שכר
עד זמן שתחזור ידו,
זה כו' פטור. מדשמעינן ליה לר'
ועכשיו מתבייש מפני
יום ויום:
עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין
ה)
אלא לשמור קישואים יהא
כאילו
קרטופני בראשו. בושת,
הן בני חורין שירדו
שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין
ראוי לאחר שיקל ממנו
שירדו מנכסיהם עניים כפחותין שבהן (א) מני
אין לך בשת גדולה מזו.
מנכסיהם. כי יש עשירים
(סנהדרין דף עט.) נתכוון להרוג את זה
כאב המכה קצת, ושבת
והא בעיא דרבה, לאביי
(השתא) אי רבי מאיר מתניתין קתני הכל
ו)
קטנה. היינו כאילו הוא
ורבא פשיטא להו.
והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא
שאין מתביישין יותר מבני חורין
שומר קישואין, שנותן לו
דאיתמר, הכהו על ידו
לפי המבייש והמתבייש ורבי מאיר כולהו
דטעמא דהתם משום וארב לו הכא
שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק
כל ימי חליו שישכב במטה
וצמתה וסופו לחזור, אמ'
בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה מתניתין
נמי כתיב במבושיו: שיימינן בהו.
עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו
מחמת חולי זה שאינו יכול
אביי נותן לו דמי שבת
לשמור קישואים (שם). דמי
גדולה והוא הנזק
קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר'
בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו
ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות
שבתו שבכל יום ויום.
כדאמרינן שמין אותו
בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין
וכיוצא בזה מצינו במתניתין י) גבי
יהודה אומר סומא אין לו בושת אלא לאו
ואין כאן פחת דמים, הואיל
כעבד, ושבת קטנה רואין
זה: כדאמר רב פפא. לקמן (ע"ב):
העביר טליתו ופרע ראש של אשה
וסופו לחזור, אלא לפי
כאלו שומר קישואין. רבא
רבי שמעון היא אפי' תימא ר' יהודה כי אמר
שבת של כל יום יתן לו,
אמ' אינו נותן לו אלא
בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו
דמיכלמו
ר' יהודה סומא אין לו בושת למשקל מיניה
כל ימי נפילתו למטה יתן
שבתו שבכל יום. איתמר
שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר
שכר אדם שלם לפי מלאכה
הקוטע יד עבד עƒ ב¿ ƒרי
אבל
למיתבא ליה יהבינן ליה והא מדקתני סיפא המבייש את הישן חייב
שהיה רגיל בה, וכשיעמוד
מפניהם כגון בני אדם חשובים או
שלחבירו וכול'. רבא אמ'
וישן
שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דלא שנא הכי ולא לא אלא שוים לשומא אחת:
ויהא ראוי לשמור קישואין
הכל ינתן לרב, ויקח בדמי
ישמור קישואין וזה יתן
הנזק קרקע ואוכל הרב
עד
שנא
הכי אלא מחוורתא מתניתין רבי שמעון היא: מאן תנא להא דתנו
שיתכוין לו. וא"ת לרבנן
לו פחת השכר (שם). אין
הפירות עד שיצא העבד.
רבנן נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו
לעבדים בושת. המבייש
פשיטא פיחת אצל עצמו
במבושיו מאי דרשי ביה
ז
את העבד, לא חייבתו תורה
ואצל רבו לא פיחת. היכי
ושמא מבעי ליה לשום דרשה:
של קטן לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו
לתת דמי בשתו (סנהדרין
דמי, דפסקיה לריש אוניה
אבל
למישם שיימינן בהו. ולא
פו.).
או ריש נחיריה, הכל
של עבד מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון קא סלקא
לעצמו. פיחת נמי אצל
דמי לנתכוון להרוג את
דעתך קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים אי רבי מאיר האמר כולהו
רבו, כגון הקוטע את ידו,
הבהמה והרג את האדם לכותי והרג
היינו פלוגתייהו דאביי
בהדי הדדי נינהו ואי רבי יהודה האמר ז) אין לעבדים בושת ואי ר"ש האמר
את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן
ורבא. הלכה כרבא. ריש
נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מאי טעמא כקטלא מה קטלא עד
אוניה. פיר' ראש אזנו.
בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת
ריש נחיריה, מלשון
דמתכוון ליה דכתיב 1 וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו ח) בושת נמי
פרט למתכוין להרוג את הבהמה
מנחיריו יצא עשן, והו
עד דמיכוין ליה דכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיתכוון
כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן
בלשון ישמעאל דאם
2
אנפה. ירושלמי. אמר ר'
לו לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למיתבא להו
מהתם דהא מבעי לן קרא הכא
יוחנן הקוטע יד עבדו
לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את
אבל
למישם שיימינן בהו ואי בעית אימא אפילו תימא רבי מאיר מי סברת
שלחבירו רבו נוטל חמשה
זה ובייש את זה אף על גב דאיכא
דברים וכול'. פיר' עבד
גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים
לא גדול גדול
ממש וקטן קטן ממש
כנעני. אי ר' שמעון האמר
קרא בדיני
נפשות:
וקטן
בר בושת הוא אין כדאמר
רב
פפא דמיכלמו
ליה
ומיכלם הכא נמי
נתכוון לבייש את זה ובייש
ערום
את זה פטור, מאי טעמא
דמיכלמו
בקטלא וכו'. וקיימא לן דאינו חייב בבושת עד שיתכוון לו.