פז:
החובל פרק שמיני
בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
א"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. לסימנא
דאין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועבר על לא
נב א מיי' פ"ד מהל' חובל
א) כתובות מג. נח: גטין יב.
יוסיף פן יוסיף (דברים כה): מן השבת בזמן שהעבד שלו. ולא
בעלמא נקט האי לישנא כדפי' ואפי' פצעה בפניה דאפחתה
[ב"מ צג.], ב) כתובות מג.,
ומזיק הלכה יד וע"ש
ג) ב"ב נב., ד) [צ"ל בפ"ק
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
מכספה קסבר רב דלית ליה לאב מידי וכן ר"ל לקמן ור"י פליג
בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו. קתני מיהת דעבד עברי שלו
יב.], ה) [ד"ה שפצעה],
סימן תכד סעיף ו:
וס"ל דאם פצעה בפניה חבלתה של
אב וא"ת והיכי פליגי רב
פטור הואיל ומעשה ידיו
שלו וה"נ כיון דבתו מעשה ידיה שלו
נג ב ג מיי' שם הלכה יט
ו) [בכתובות מג: תוספות
ור"ל אר' יוחנן והא בריש נערה
לשקול שבת דידה וקשה לרב דאמר
טוש"ע שם סעיף ז:
ד"ה שפצעה איתא שעד ימי
נד ד מיי' פ"ט מהל'
נערות והוא נכון], ז) [ועי'
לא זיכתה תורה לאב אלא שבח
[שנתפתתה] (כתובות ד' מג: ושם ה))
אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח
עבדים הלכה ז ועיין
בתוספות כתובות מג. ד"ה
נעורים בלבד דודאי אפי' חבלות
משמע בברייתא דחבלה דפצעה
נעורים בלבד איתיביה החובל בעבד עברי
שם סמג עשין פב טוש"ע
ל"ג קדושין טו. ד"ה כי
❖
י"ד סימן רסז סעיף כ כא:
טוב],
זיכתה לו: מודה רב בשבת. דיהבינן
בפניה הויא לאב וי"ל דהתם מיירי
חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו
נה ה מיי' שם פ"א הלכה
ליה לאב: בבנו. לא זכי ליה רחמנא
בפחיתת כסף שעד ימי ו) בגרות
ט סמג שם:
אמר אביי מודה רב בשבת דמעשה ידיה
א
שתצא מרשות אב שהיתה נפחתה דבר
מידי אבל בבתו קטנה זכי ליה:
נו ו מיי' פ"ד מהלכות
תורה אור השלם
עד שעת בגרות דאבוה הוי איתיביה
חובל ומזיק הלכה יט
אפי' למ"ד יכול הרב כו'. פלוגתא
מועט אם היה רוצה למוכרה אותו
1. וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ
ועיין בהשגות ובמ"מ סמג
ב החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן
במסכת גיטין ד) בפרק שני: סחר.
דבר מועט כ"ע מודו דלאב הויא
עשין ע טוש"ע ח"מ סימן
לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי
יעשה לו סגולה החובל בבתו קטנה פטור
דהיינו שבח נעורים גמורים והכא
סבב ואכול חזור על הפתחים. ל"א
תכד סעיף ז:
אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב
❖
נז ז מיי' שם הלכה יד
לוֹ עִמָּךְ: דברים טו טז
סחר סבב לפתחי העיר: להעדפה.
ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן
נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת
טוש"ע שם סעיף ו:
כל ימיה בפציעה זו אף לאחר שכלו
המותר על מזונותיה: דרבא בריה דרב
לאביה ה"נ בשבת: ובבנו גדול יתן לו
ימי הנעורים דס"ל לרב ולר"ל דדידה
עולא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מג.):
מיד ורמינהו החובל בבניו ובבנותיו של
מוסף רש"י
לאבוה בעי למיתבא ליה. דמאי שנא
הוי ור' יוחנן סבר דהואיל ואירע
אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה
יכול הרב לומר לעבד.
פחיתה זו בנערותה תהא כולה לאב
כי חבל בהו איהו דמפטר משבת
כנעני, עשה עמי.
להם סגולה בבניו ובבנותיו שלו פטור
א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקדושין
משום דסמוכין על שולחנו כי חבלי
מלאכה, ואיני זנך. אלא
אמרי לא קשיא כאן כשסמוכים על שלחנו
חזור על הפתחים (גיטין
ג
בהו אחריני נמי ליתבו ליה: במידי
דס"ל לרב ולר"ל דלא זכי ליה אלא
יב.). רב חסדא אמר
כאן כשאין סמוכין על שלחנו במאי אוקימתא
דחסר ביה. ממונא כגון היכא דחבל
קדושין ממש והתם בהפסד מעשה
ספר תורה. ללמוד בו,
לקמייתא בשאין סמוכין על שלחנו אי הכי
ידיה דלא תמצא לה קונים:
בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים:
הרי פירות והקרן קיים
כאן בסמוכין על שלחנו כו'.
(רשב"ם ב"ב נב.). דיקלא
והרי מציאה. דתנן בשנים אוחזין
אימא סיפא החובל בבתו הקטנה פטור ולא
דאכיל מיניה. הקטן,
(ב"מ דף יב.) מציאת בנו ובתו
אור"י למ"ד בפרק קמא דב"מ
תמרי. והקרן קיים, אבל
עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן
בעיסקא לא, שמא יארע
(ד' יב: ושם) גבי מציאת בנו ובתו
הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם
לאביה לדידה בעי למיתב לה דבעיא מזוני
בה דבר תקלה ותאבד
הקטנים שהוא לאב לא גדול גדול
[שם:] גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן:
❖
(שם).
ואפי' למ"ד א) ד יכול הרב לומר לעבד עשה
ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול
דאפחתיה
עמי ואיני זנך הני מילי בעבד כנעני דאמר
וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וקטן
ליה עביד עבידתא כולי יומא ולאורתא זיל סחר ואכול אבל עבד עברי
רבינו חננאל
שאין סמוך על שלחן אביו זהו גדול
דכתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה לא כל שכן בתו
אין חילוק בין חבלה שהאב חובל
ה
1
אמ' ליה לא זיכתה תורה
לאב אלא שבח נעורים
כדאמר רבא בריה דרב עולא לא נצרכה אלא להעדפה ה"נ לא נצרכה אלא
בו למציאה אבל חבלה שאחרים חובלין
ב)
בלבד, פיר' אבל חבלה
בהן הוי דידהו ואפילו בסמוכים
להעדפה במאי אוקימתא לבתרייתא בסמוכין על שלחנו גדולים יתן להם
דידה הוי. לא נצרכה אלא
כדמפרש לקמן דכיון דאית להו צערא
להעדפה. פי' כל מה
מיד קטנים יעשה להם סגולה אמאי לאביהם בעי למיתבי אמרי כי קא
שישאר מדמי החבלה
דגופייהו ולא חסר לא קפיד אבל
קפיד במידי דקא חסר במידי דאתא מעלמא לא קפיד והא מציאה דמעלמא
אחרי סיפוק מזונותיה הוא
לשמואל דאמר התם קטן קטן ממש
שנוטל האב.
קאתי להו וקא קפיד אמרי רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא
הוי מציאת קטן לאביו אפי' אין סמוך
דגופייהו בגווה קפיד אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי
על שולחנו כדמפרש טעמא התם
להו לא קפיד והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה וקא
שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו
קפיד דקתני ולא עוד אלא (אפילו) אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה
וגדול אפי' סמוך על שלחנו מציאתו
לעצמו דכיון דלא חסר לא קפיד
אמרי התם דגברא קפדנא הוא דהא אין סמוכין על שלחנו אפילו במידי דאתי
וגם אין מריצה אצלו אבל הכא שהאב
להו מעלמא קפיד הכא דלאו גברא קפדנא הוא דהא סמוכין על שלחנו כי קא
חובל אם הוא סמוך אפי' גדול הוי
קפיד במידי דקא חסר ליה במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד ג) מאי סגולה רב
לאב דכיון דחסר קפיד ואם אין סמוך
חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר ודיקלא דאכיל מיניה תמרי וכן
אפי' קטן הוי לעצמו דכיון דאית ליה
אמר ריש לקיש לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר
צערא דגופא אין מריצה לאביו ובחבלו
ז אפילו פציעה פציעה ס"ד אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה
בהן אחרים אפי' סמוכים וקטנים הוי
דאפחתה
דידהו כיון דלא חסר וגם אין מריצין:
דכתיב כי טוב לו עמך. הרר"א בהר"י היה גורס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כה) דמהאי קרא דריש ליה בספרי וכן נראה
דההוא קרא בצווי כתיב אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא כדכתיב והיה כי יאמר העבד לא אצא מעמך כי
אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ור"י אומר דאפילו גרסי כי טוב לו עמך ניחא דמדקאמר כי טוב לו עמך ש"מ שכך צריך לעשות ז):
והא מציאה דמעלמא קאתי וקפיד. האי פירכא לא הוי אלא למ"ד לא גדול גדול ממש אבל לשמואל איכא טעמי טובא גבי מציאה
דמריצה אצל אביו דגבי חבלה לא שייך האי טעמא א"נ אפי' לשמואל בעי אמאי לא אמר בחבלה שמריצה אצל אביו ומשני כיון
דאית ליה צערא דגופא לא קפיד אב וקטן נמי לא יריצנה אצלו: וקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה.
וא"ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת ובתרייתא דקתני בבנותיו של אחרים קטנים יעשה להם סגולה דילמא מיירי בשאר דברים
כגון נזק וצער וי"ל דמסתמא הוי דומיא דזכרים דיעשה להם סגולה דידהו מיירי אפי' בשבת שאין מעשה ידיהם לאב ועוד נוכל לפרש
דהא דקתני בבניו ובבנותיו פטור היינו דוקא בשבת וסברא הוא דלית לן למפטריה משום דסמוכים על שולחנו אלא משבת ולא משאר
דברים דבכל מקום מעשה ידיה לאב תחת מזונות דגבי אשה ועבד עברי וכנעני ובתו שמזכיר בכל מקום עשה עמי ואיני זנך ולפ"ז
א"ש דלא מצי לאוקמא בתרייתא בשאר דברים חוץ משבת דבשאר דברים אפי' בניו ובנותיו שלו חייב וכן משמע דמטעם סמוכים על
שולחנו אין לפוטרו אלא משבת דפריך לעיל אי בסמוכים גדולים יתן להם מיד וכו' לאביהן בעי למיתב משמע דמשום דאוקמא בסמוך
פריך דלאבוהון בעי למיתב ומנין לו זה אי משום דמדמה ליה למציאה הא לשמואל אין מציאת גדול לאב אבל אי מיירי בשבת ניחא דסברא
הוא כיון שהוא זן אותן דשבת שלהם יהיה לאב כדפרישית וסבר המקשה דאפי' לא יהיו מעשה גדולים לאב אע"פ שהוא זן אותן מ"מ
היכא דאתי מעלמא כשבת סברא הוא שיהיה לאב והא דפריך והא מציאה דמשמע דאי הו"א דשבת לאב הוה ניחא ולא הוה קשה ליה
ממציאה אנזק וצער וריפוי ובשת דלא הוי לאב משום דמציאה דמיא טפי למעשה ידיה כדאמר בריש מציאת האשה (כתובות דף סו. ושם) מציאתה
כהעדפה שע"י הדחק דמי אך מצי למימר דהא דקאמר אי בסמוכים היינו אליבא דמ"ד לאו גדול גדול ממש ומדמי למציאה:
הכא דלאו איניש דקפיד כו'. וא"ת וכיון דמן הדין שבת לאב כדקאמר דבאיניש קפדנא חייבין ליתן שבת לאב אפילו כשאינם
סמוכים לפחות להעדפה ומן התורה היא של אב כדדרשינן בריש קדושין (ד' ג:) ובסוף אלו נערות (כתובות ד' מ:) ובנערה
שנתפתתה (שם ד' מו:) כי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה א"כ מה ראו חכמים
דבגברא דלא קפדן אמר בבת קטנה של אחרים יעשה לה סגולה אפילו בשבת ושמא אמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל
להם משום צערא דגופייהו במידי
דלא חסר
ביה ואתו להו מעלמא: