החובל פרק שמיני בבא קמא
צ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. אם עשה שורו
הקדש. עשה שורו אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה זה והקדישו קדושת
עו א מיי' פ"ז מהלכות
א) יבמות מו. סו: כתובות
הגוף למזבח הפקיע שיעבודיה דמלוה ומותר למזבח ואין בו משום
אפותיקי והקדישו למזבח ולאו דוקא הקדש דה"ה כל
נט: גטין מ: נדרים פו:,
ערכין הל' יד ופי"ח
ב) בבא בתרא נ., ג) [שבת
מהלכות מלוה ולוה הל' ו ז
איסורין שהן ראויים לפקוע כגון איצטלא דמילתא דפרסוה
גזל (א) ששבח הקדש מפקיעו הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד
קלה: וש"נ], ד) [שבת קכט.
ופי"ב מהלכות נדרים
לגבות הימנו. ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלימי
אמיתנא דיבמות (ד' סו: ושם ט)) וכגון קונמות דפרק אע"פ (כתובות
וש"נ], ה) [ב"ב נ.], ו) לעיל
הלכה י סמג עשין צד קלב
לאפקועי שיעבוד מלוה דתנן מוסיף
ד' נט: ושם ) דכיון שיש לאיסור כח
לו: קדושין יא: בכורות נ:,
טוש"ע ח"מ סי' קיז סעיף
י)
ז) כתובות סו., ח) [דף
ז:
מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים
לחול שעה אחת דרבא לטעמיה דאמר
הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי
א) א
ב
עז ב מיי' פ"ח מהלכות
לא:], ט) [ד"ה עבדי],
בפרק כל שעה (פסחים ד' לא.) ב"ח
האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה
י) [ד"ה קונמות],
שיעבוד לימא דרבא תנאי היא לא דכולי
עבדים הלכה טז סמג
כ) [כתובות דף נט:],
עשין פז טוש"ע שם סעיף
כו' במסכת ערכין (דף כג:). ותכריכי
מכאן ולהבא הוא גובה ושפיר מקדיש
עלמא אית
להו דרבא והכא אלמוה רבנן
ל) [גיטין דף מ:],
ו וטוש"ע י"ד סי' רסז
המת כקדושת הגוף דמי ומפקעי
[הלוה] ותו לא פקע בטריפת ב"ח
מ) [פסחים דף ל:],
סעיף סח:
לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי
ונאסרין בהנאה: חמץ. נכרי שהלוה
אבל קדושת דמים כי היכי דפקעה
עח ג מיי' פ"ב מהל'
נ) [וע"ע תוס' גיטין מ:
עלמא לית
להו להני תנאי תקנת אושא
ד"ה הקדש], ס) [ד"ה
רוצח הלכה טו:
על ידי פדיון פקע נמי בטריפת ב"ח
את ישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו
עט ד מיי' פכ"ב מהל'
קונמות], ע) ולא גרס והכא
והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי
כדאשכחן בשדה [מקנה] כשהקדישה
דמחוסר גוביינא שהיה עומד החמץ
בקנין פירות כו'. העתק
אישות הלכה טז
ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו
לוקח חוזרת לבעלים ביובל שאין כח
בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו
מח"ג, פ) אליבא דר"א והיה
ב)
ופוסק מכרן קיים וע"ש
יכול לומר דינו אף אם אית
סמג עשין מח טוש"ע
לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים
להקדש בקדושת דמים יותר מן
אלא שיעבוד כשבא עת ביעורו
ליה תקנת אושא. העתק
אה"ע סי' צ סעיף יג:
המקדיש וכי פקע כח מקדיש פקע כח
מפקיע איסור החמץ את שיעבוד
יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים
פ ה ו מיי' פ"ה מהל'
מחלופי גרסאות, צ) [ד"ה
❖
הקדש והיינו טעמא דחמץ והיינו
הנכרי וחייב ישראל לבערו. והא דתנן
התם],
עבדים הלכה טו סמג
מפני שהוא תחתיו קסבר קנין פירות כקנין
עשין פז טוש"ע י"ד סי'
טעמא דשחרור וריב"א מביא ראיה
בפסחים (דף ל:) נכרי שהלוה לישראל
הגוף דמי רבי יהודה אומר שני ישנו בדין
רסז סעיף לז:
מירושלמי דקאמר לא מצינו עבד
על חמצו מותר בהנאה לאחר הפסח
פא ז ח מיי' פ"ג מהל'
יום או יומים מפני שהוא כספו קסבר קנין
תורה אור השלם
ג)
משתחרר וחוזר ומשתעבד ובשעת
מוקי לה רבא התםח) בשהרהינו אצלו
חובל ומזיק הלכה ט
פירות לאו כקנין הגוף דמי רבי יוסי אומר
1. אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
איסור חמץ ושחרור היה החמץ והעבד
שנתנו במשכון ביד נכרי דלא מחוסר
❖
סי' תכ סעיף מא:
יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ
שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני
ברשות בעלים ותו לא פקע ובכלל
גוביינא ולאו שיעבוד אלא קנייה
❖
שמות כא כא
הוּא:
שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו מספקא
ממש: שחרור. עשה עבדו אפותיקי
הקדש הוי קונמות ודבר המקצה למת
וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו
ושחררו הלוה משוחרר וגובה זה חובו
מוסף רש"י
ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו
הגהות הב"ח
ממקום אחר: לית להו תקנתא
בכלל הקדש הוא והא דלא חשיב רבא
הקדש חמץ ושחרור
כקנין הגוף דמי ד) וספק נפשות להקל רבי
(א) רש"י ד"ה הקדש וכו'
מפקיעין מידי שעבוד.
דאושא. ושיעבודיה דבעל כשאר
מכר שמפקיע מידי שיעבוד בעשה
אליעזר אומר שניהם אינן בדין יום או
ג
משום גזל שכח הקדש
הקדש, כגון ששעבד שורו
שורו אפותיקי ומכרו כדאמר לעיל
קנין פירות דעלמא הוא ובקנין
מפקיע: (ב) תוס' ד"ה
לבעל חוב וחזר והקדישו,
יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו
פירות דעלמא פליגי: המוכר עבדו.
בפ"ק (דף יא:) משום דלא הוי
הקדש וכו' ולא איסור ע"ז
מפקיע שעבוד המלוה
כספו אמר רבא מ"ט דרבי אליעזר אמר
❖
ולא איסור אחר הס"ד:
וגובה חובו ממקום אחר
עבד כנעני לאחר: ופסק. המוכר עם
כטעמא דאחריני דמן הדין לא מפקע
וזה כשר לקרבן ואינו גזול,
קרא 1 כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן
הלוקח ע"מ שישמשנו עוד שלשים
אלא תקנתא דרבנן הוא משום פסידא
דלא הוה קני ליה אלא
אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה
יום: ראשון ישנו בדין יום או יומים.
דלקוחות דלית ליה קלא דהא עשה
לגוביינא בעלמא, ודוקא
ה)
ד
רבינו חננאל
קדושת הגוף אבל קדושת
שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום
אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא
עבדו אפותיקי דאית לית קלא אם
דמים דבדק הבית לא
הקדש חמץ הקדש חמץ
מת תחת ידו אלא עמד יום או
מכרו ב"ח גובה ממנו אי נמי לא
כמאן כרבי אליעזר מאן תנא להא דת"ר
מפקיע שעבוד, כדתנן
ושיחרור וכו'. חמץ, כגון
יומים חי אינו נהרג דכתיב (שמות
חשיב רבא אלא הני תלת דשנויים
בערכין (כג:) מוסיף עוד
ישר' ששיעבד חמצו לגוי
ה מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד
דינר ופודה את הנכסים
והגיע שעת הביעור. לא
כא) אך אם יום או יומים וגו' אבל
במתני' או בברייתא דהקדש איתמר
של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים
הללו כו' (כתובות נט:
אמרי' כיון דאשתעבד ליה
שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו
אברייתא דקונמות באף על פי
כ)
לגוי דגוי הוא, אלא פקע
וכעי"ז יבמות מו. ונדרים
שאינן חוזרין אמר ליה רב מרדכי לרב
שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או
ושיחרור אמתניתין דהשולח דשורת
פו: וגיטין מ:). חמץ, אם
ל)
שיעבודיה דגוי וחל עליה
אשי הכי אמרי משמיה דרבא ר' אליעזר היא
עשה חמצו אפותיקי לעובד
איסור חמץ באכילה
יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי
הדין אין העבד חייב כלום לרבו
כוכבים והרי הוא מונח
ובהנאה. הקדש קדושת
מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו הכא
זה לסוף שלש שנים דקנין פירות
וחמץ אמתני' דכל שעה מ) דנכרי שהלוה
בידו של ישראל ובאו שש
הגוף הוא דקא מפקע
נמי עבדו המיוחד לו: מתני' התוקע
שעות של ערב הפסח,
שהוא קנין לראשון כקנין הגוף דמי
את ישראל על חמצו אחר הפסח
שיעבודא, כגון ששיעבדו
ו) ז
ו
פקע שעבוד העכו"ם
ואח"כ הקדישו קדושת
ולאו דשני הוא: איש ואשה. אפי'
מותר בהנאה דמהאי טעמא מוקמינן
לחבירו נותן לו סלע רבי יהודה אומר
הואיל ולא הוי ממש
הגוף וכיוצא בו, כההיא
מכרו שניהם כאחד: לא עשו ולא
לה בשהרהינו אצלו הלכך לא חש
דידיה וחייב לבערו (יבמות
משום ר' יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו
דגרסינן במסכת יבמות
ח
כלום. שאינו לא לזה ולא לזה ואם
באיצטלא דמילתא. ואע"ג
למנות לא איסור מת ולא איסור ע"ז
מו. וכעי"ז כתובות ונדרים
מאתים זוז לאחר ידו נותן לו ארבע מאות
וגיטין שם). ושחרור, עשה
דשמענא ליה לרבא בסוף
מת אחד מהם זה הנשאר מוציא מידי
ולא איסור (ב) קונמות ומכר נ):
עבדו אפותיקי ושחררו
זוז צרם באזנו תלש בשערו ז) רקק והגיע
נגמר הדין דהזמנה לאו
אלמוה
רבנן לשיעבודיה דבעל.
הלקוחות. ולא דמו לשותפין דעלמא
הלוה משוחרר, וזה גובה
מילתא היא, מודה דאי
בו רוקו העביר טליתו ממנו פרע ראש
חובו ממקום אחר (כתובות
נגעי במת כתכריכין הן
דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי
הכא הוי פלוגתא בהכי ובפרק אע"פ
נט:) ופקע ממונו של
ואסורין בהנאה כקדושת
האשה בשוק נותן
לו ארבע מאות זוז
וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה
(כתובות דף נט: ושם ס)) אמר דאין
. על
מלוה (יבמות מו.)
הגוף. הלא תראה שאמרנו
זה
לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא
קונמות מפקיעין מידי שיעבוד דבעל
מנת שישמשנו. למוכר
במסכת כתובות אלא אמר
(רשב"ם ב"ב נ.). ראשון.
רב אשי קונמות קאמרת,
מיוחד לא לזה ולא לזה: ראשי אברים. כ"ד הן שהעבד יוצא
דאלמוה וכן בריש המדיר (שם דף ע.) אלמוה רבנן לשיעבודה
אם הכהו ומת לסוף שני
שני קונמות דקדושת
בהן לחירות בפ"ק דקדושין (דף כה.): מתני' התוקע לחבירו.
דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר
ימים מחמת הכאה זו,
[הגוף] נינהו, כדרבא
הכהו על אזנו לשון מורי. ל"א תוקע ממש: נותן לו סלע. משום
לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' וביבמות פרק אלמנה
ישנו בדין יום או
דאמר רבא הקדש חמץ
יומים. יעמוד לא יוקם
ושיחרור מפקיעין מידי
בושת: סטרו. על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל בסנהדרין
(דף סו:) גבי איצטלא דמילתא לא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה אלא
ופטור, דאילו מכה לישראל
שיעבוד. אבל הקדש
(דף נח:): צרם. משך. ובבכורות (דף לד.) שמעתי לשון פוגם:
אמרינן דנאסר כי פרסוה אמיתנא וצ"ל דיש מקומות שצריך לאלם
חבירו אם מחמת מכה
שקדושת דמים לא מפקע
כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר: רבי מאיר אומר ראשון
זה מת אפילו לסוף שנה
זה
שיעבודא כדתנן במסכת
נהרג, כדנפקא לן מונקה
ערכין המקדיש נכסיו
ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח
המכה, מלמד שחובשים
והיתה עליו כתובת אשה
לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או
אותו כו', מפני שהוא
וכו' בלא פדיון. שחרור
תחתיו. עדיין כל ל' יום
יומים מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי והר"ר יצחק בר' ברוך מפרש דלר"מ נמי יוצא בשן ועין לאיש ולעיל גרסי' ואיבעית אימא
דתנן בפרק השולח גט
וכתיב ומת תחת ידו, ותחת
לאשתו עבד שעשאו רבו
דכ"ע לית להו תקנתא דאושא ובפלוגתא דהני תנאי כו' ע) וההיא דקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה
קרינא ביה, אבל השני,
אפותיקי לאחרים ושיחררו
כר"א דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים דדריש כספו המיוחד לו וה"נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות
הלוקח אינו בדין יום או
כול', עד כופין את רבו
יומים, אם הכהו ומת, אלא
ועושהו בן חורין וכול'.
ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפילו שניהם יחד אינם יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומשום ה"ק פ) דלית להו תקנה
הורגין אותו, דעבד כנעני
וגרסינן בתלמוד ארץ
דאושא דאפי' מכרו שניהם יחד אין מכירה כלל ואם מכרה האשה ונתגרשה אע"פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הוי
כבר ישראל לכל דבריו,
ישראל בתחלת פרק
כאדם המוכר דבר שאין שלו הלכך לא שייך אליבא דר"א כלל תקנה דאושא דלר"א לא צריכא לתקנה דאושא דלא שייך תקנת אושא
דגמר לה לה מאשה (שם).
אלמנה לכהן גדול בעניין
קסבר. ר' מאיר, קנין
עבדי מלוג יוצאין בשן
אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוה ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין (ב"ב דף קלט: ושם צ)):
פירות. דהיינו תשמיש
כמאן אזלא הא דאמר אמימר כו'. נראה דמכירה יליף משחרור דשחרור הוא כעין מכירה דאי מדין יום או יומים יליף אמאי
ועין לאשה ולא לאיש.
דעבד כל שלשים יום,
ואמר ר' יוחנן קל הוא
אצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג.
פירש בקונטרס דלא דמי לשותפות
כקנין הגוף דמי. כלומר
בשחרור כהדה דתני
כאילו קנה גופו, ואותו
העושה עבדו אפותיקי
דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות
וליכא מיוחד לא
שאין לו פירות אין קנין
מכרו אינו מכור, שחררו
לו ולא לה ובענין זה י"ל עבד של שני שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות וכן
חציו עבד וחציו בן חורין נמי כגון
הגוף שיש לו בעבד כלום,
משוחרר. ואקשינן נימא
שנתן לו כל דמיו ואין מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין:
דאין גופו עומד לפירותיו,
דרבא תנאי היא, כי זה
והלכך ראשון קרוי אדון
התנא שאומ' לא לאשה
(שם). ר' יהודה אומר.
ולא לאיש חולק עליו.
דייק סיפיה דקרא, לא יוקם כי כספו הוא, למי שהוא קנוי לגופו הוי עבד (שם). שניהם ישנן
כו'.
ופרקינן, לא כולי עלמא אית להו דרבא ושני שיעבודא דבעל דרבנן אלמוה דלא לאפוקיה השיחרור. ודרב אשי בקונמות
ופטורין, דספק נפשות דבעלים שהכוהו ומי נהרג מהם, להקל, דנפקא לן מושפטו העדה והצילו העדה
(שם).
כדאמרינן לעילא. ובפלוגתא דהיני תנאי דתניא המוכר את עבדו ופסק שישמשנו שלשים יום וכול'. ודברי זו הבריתא פשוטין
שניהם אינן וגו'. כלומר שניהם שהכוהו נהרגין, זה. אחרון, לפי שאינו תחתיו, וזה. הראשון, לפי שאינו
הן מיהו אנו מפרשין כמי מהם הלכה. האי תנא דתני לא לאיש ולא לאשה כר' אלעזר והא דתני לאשה אבל לא לאיש כר'
עכשיו כספו, שהרי מכרו (שם). כי כספו הוא. מיותר הוא, דמה נתינת טעם היה צריך ליתן בדבר
יהודה. וקימא לן כר' יהודה דסבר קניין פירות לאו כקנין הגוף דאמי, ולית הילכתא כר' אלעזר. והא דאמ' אמימר איש
ולומר לא יוקם לפי שכספו הוא, אי נמי מדמצי למיכתב כי כסף הוא (שם). התוקע לחברו. המכהו
כנגד
ואשה שמכרו בניכסי מלוג לא עשו ולא כלום, כמאן כר' אלעזר. והתניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני
אזנו (לעיל לו:) באזנו, לשון רבינו הלוי ורבינו הזקן למדנו שהכהו אצל האוזן (קדושין יא:) המכה את חברו
שותפין כול', כר' אלעזר. ונראה לנו להעמיד דברי אלו התנאין כולן קודם תקנת אושא כי היכי דלא תיקשי לן הילכתא
באזנו, לשון מורי בב"ק, וכאן
שמעתי תוקע ממש, שתקע בפיו באזנו, וראיה ללשון מורי בב"ק וכאן שמעתי
אהילכתא. מתני'. המכה אביו ואמו וכול'. התוקע לחבירו נותן לו סלע, ר' יהודה אומ' משום ר' יוסי הגלילי מנה. הרי מפורש
אל תהי בתוקעי כף
(משלי
כב)
שמכים בכפם על כף חבריהם להיות ערבים בשביל אחרים (בכורות נ:).
במשנתינו כי מנה צורי הוא שקל הקדש, דתנן חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד. וסלע מדינה אלו הכספים
נותן לו סלע. דמי
בושתו,
לבד
צער ונזק ורפוי אם ישנם שם (לעיל לו:) כך
שיערו דמי בושתו
לאדם
שאמרנו שמשקל כל אחד מהן כשש שעורות. והלכה כתנא קמא שנותן לו סלע, והסלע ד' כספים מאלו הנקראין תומנאי,
בינוני (קדושין יא:).
והוא חצי כסף.