20/179

צא:

החובל פרק

שמיני בבא קמא

עין

משפט

מסורת הש"ס

נר

מצוה

החובל בעצמו אע"פ שאין רשאי פטור. תימה מאי חיוב שייך

לא מבעיא בושת. דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו כי בייש

צז א מיי' פ"ה מהלכות

א) שבועות כז., ב) שבועות

בעצמו וביישו ביה אחרים לא מפטרי בהכי: אלא אפי' החובל

ואי פטור ממלקות קאמר ע"כ הקוצץ נטיעותיו אע"פ

שם, ג) [הגי' בתוס' עובר

שבועות הלכה יז סמג

והוא הנכון], ד) [שבת קיג:

לאוין רלח:

בעצמו. חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל

שאין רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ

צח ב מיי' שם ופ"ה

סנהדרין צד.], ה) [תענית

אחריני עלוי' אפ"ה חייבין: מה הטבה

אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא

תכרות כדאיתא בפ' בתרא

הוא דאין מקפיד לא נחייבו

כג:], ו) נזיר יט. כב. נדרים

מהל' חובל ומזיק הל'

רשות. בשבועות (דף כז.) מפרש ליה

דמכות (דף כב.) וצריך לדחוק ולומר

י. תענית יא. שבועות ח.

א סמג שם וסי' ע:

צט ג מיי' פ"ח מהלכות

סוטה טו. [כריתות כו.],

(ב) פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין

לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות:

וקתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי

ז) חולין פז., ח) שביעית

אבל הלכה א סמג

דכוותיה גבי הרעת אחרים. דקתני

חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין

פ"ד מ"י, ט) ב"ב כו.,

פטור הכי קאמר ליה לא מבעיא בושת

עשין ב טוש"ע י"ד סי'

י) [שם איתא תריסר מני ור'

שמ:

ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך

התם יכול נשבע להרע לאחרים ולא

דאדם רשאי לבייש את עצמו אלא אפי'

ק ד ה ו ז מיי' פ"ז

יוחנן קרע עליה דר' חנינא

לאוקמה כר"מ דאמר (כתובות דף לב:)

עשה יהא חייב ת"ל להרע או להטיב

תליסר איצטלי], כ) ברכות

מהלכות חובל ומזיק

חבלה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו אחרים

מה הטבה רשות בשבועות (שם) כו':

לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות

❖

לא:, ל) [ד"ה עביד],

הל' יג והל' יד סמג עשין

שחבלו בו חייבין ואין אדם רשאי לחבל

ע טוש"ע ח"מ סי' שפב

דמהדק להו. סוגרן בחדר ואין

אי נמי בדלא אתרו ביה:

סעיף א:

אלא

בעצמו והתניא א) יכול נשבע להרע בעצמו

תנאי היא. כלומר ר' עקיבא

להם מה לאכול: לנפשותיכם אדרוש.

קא ח מיי' פ"ו מהלכות

הגהות הב"ח

ולא הרע יהא פטור ת"ל 1להרע או להטיב

מיד עצמכם אדרוש: וכפר עליו.

דמתני' ורבי עקיבא דברייתא

מלכים הל' ט סמג

(א) גמ' וכי מאחר

לאוין רכט:

בנזיר כתיב: על הנפש. משמע

מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא

פליגי ושנויי דלעיל ליתנהו והשתא

קב ט מיי' שם הל' ח:

שסופנו לרבות כל דבר:

שחטא בנפש אדם: מכל דבר. המסגף

ניחא דמשום דאמר תרי תנאי ואליבא

נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל

❖

קג י מיי' שם הל' ט:

(ב) תוס' ד"ה החובל וכו'

עצמו בתענית: עומד להריגה. שור

דרבי עקיבא קבעי מאן תנא דמתני'

לדחוק ולומר דפטור

באשב בתענית דכוותה גבי הרעת אחרים

ה"ק אע"פ שאין בו צד:

שהמית: עומד לקציצה. אשירה או

דאמר אליבא דר' עקיבא אין אדם

להשיבם בתענית אחרים מי מותיב להו

(ג) ד"ה אלא שציער וכו'

תורה אור השלם

רשאי לחבול בעצמו:

כל עץ הנוטה לרה"ר ומתיירא שמא

גזר דינו של ע' שנה

בתעניתא אין דמהדק להו באנדרונא והתניא

אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין

❖

יפול על אדם וימות: אנא בעינא

1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע

ונפרעין ממנו:

איזהו הרעת אחרים אכה פלוני ואפצע

ב)

לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע

כו'. וא"ת ומאי ס"ד השתא

למיעבד הא מצוה. וכי טעין ליה

אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר

את מוחו אלא תנאי היא דאיכא למ"ד

וכי על זה צריך להביא ראיה דמקרע

היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא

יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה

גליון הש"ס

אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ"ד

בגדים עובר משום בל תשחית ואור"י

קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא

וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע

גמ' אמר שמואל באשב

וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:

דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול

קפיד כולי האי ואינשי הוא דאינשי:

אדם רשאי לחבל בעצמו מאן תנא דשמעת

בתענית. עיין סוטה דף טו

ויקרא ה ד

❖

רובע. הקב: ואם היה מעולה בדמים.

אפי' לצורך כגון אשה שטפחה

2. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם

ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו

ע"א תוס' ד"ה ס"ל:

על ראשה וכן ההיא דאך את

דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו:

לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד

אילימא האי תנא הוא דתניא ואך את

כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד

רק עץ אשר תדע. קרא יתירא הוא

דמכם שהרג את עצמו בשביל

הגהות מהר"ב

דמכם לנפשותיכם אדרש ר' אלעזר אומר

הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו

שום דבר שירא וכן מקרע על המת

דהוה לי' למכתב רק אשר לא הוא מאכל:

אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:

רנשבורג

מיד נפשותיכם אדרש את דמכם ודלמא

בראשית ט ה

זה עץ מאכל. וה"ק רק עץ אשר תדע

זהו לצורך:

א] גמ' אמר רב דיקלא

3. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד

עובר

קטלא שאני אלא האי תנא הוא דתניא

משום בל תשחית. והא

אם אינך יודע קרוב למצור אלא

דטעין קבא אסור. תימה לי

לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה

מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי

דאמר במו"ק (דף כד.)

הוא קחנו ואפילו הוא של מאכל:

שלא נזכר דין זה בטור

וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא

ושו"ע ושוב ראיתי להט"ז

אמר רבי אלעזר שמעתי שהמקרע על

שמואל קרע עליה דרב י) תליסר

עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת

יכול

בי"ד סי' קטז ס"ק ז נרגש

רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

אצטלי דמילתא יש לומר דצורבא

המת יותר מדאי ג) לוקה משום בל תשחית

וכ"ש גופו ודלמא בגדים שאני

❖

מזה ויעוש"ה:

במדבר ו יא

מדרבנן שאני ולא היה יותר מדאי:

4. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי

דפסידא דלא הדר הוא כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא ורב

ד)

אלא שציער עצמו מן היין. לכאורה

יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר

חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה אמר זה מעלה

ה)

בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד

מוסף רש"י

משמע דבנזיר טהור נמי

חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל

ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה אלא האי תנא הוא דתניא ו) אמר ר"א

קאמר דנקרא חוטא בפרק מי שאמר

וכי באיזה נפש חטא

וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ

הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש

זה. מי הרג שנקרא

ויקרא יז יג

בֶּעָפָר:

הריני נזיר מגלח (נזיר דף יט.) קסבר

5. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע

חוטא (תענית יא.). אלא

חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער

רבי אליעזר הקפר נזיר טהור חוטא

שציער עצמו מן היין.

כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל

עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה

שאין מצוה לצער עצמו,

והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא

הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ

כדאמרינן (הוריות י:)

וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר

מפני ששנה בחטא וכן בפ"ק דנדרים

וכמה: הקוצץ נטיעותיו [וכו']: תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי

צדיקי אי אכלי האי עלמא

אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ

(דף י.) ותימה דבפ"ק דנזיר (דף ג.)

הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו

מי סני להו (תענית יא.).

מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

❖

איסמייה. אסיר ברייתא

דברים כ כ

פריך נזירות מילתא דעבירה ואמרינן

פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה א"ל איסמייה א"ל לא

זו מגרסתי (ב"מ כז.).

ליה נאה ומשני אפי' לרבי אליעזר

וחייבו ר"ג ליתן לו

תתרגם מתניתך ה בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה אי הכי

הקפר דאמר נזיר חוטא הוא ה"מ

עשרה זהובים. מפני

רבינו חננאל

מאי קא טעין ליה דא"ל ו אנא בעינא למיעבד הא מצוה ז) דתניא 4 ושפך

שהפסידו שכר, ולקמן

טמא דאיידי דבעי מיסתר דלמא

בעי שכר מצות מעשה

לא מיבעיא בשת דאדם

וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה ז וחייבו

אתי למעבר על נזירותיה אבל נזיר

או שכר הברכה (חולין

רשאי לבייש את עצמו,

ר"ג ליתן לו עשרה זהובים: אמר רב דיקלא דטען קבא אסור למקצציה

טהור לאו חוטא קרי ליה ואור"ת

פז.). שיבחת ברי. כך

א]

אלא אפילו חבלא דאין

שמו (ב"ב כו. ושם:

אדם רשאי לחבל בעצמו

מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע שאני זיתים דחשיבי א"ר

דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו

ח) ח

❖

שכחת).

אם חיבל בעצמו פטור.

שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה

חנינא לא ט) שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה אמר

ואקשינן, ואין אדם רשאי

לידור כדאמר (ריש סוטה) הרואה

לחבל בעצמו, והתניא

רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר

תניא נמי הכי רק עץ אשר

יכול נשבע להרע לעצמו

סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין

רבינו חננאל (המשך)

תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר

לא הירע יהא פטור

ומכל מקום קצת יש חטא מידי דהוי

וכול', אביא נשבע להרע

שכחת ברי אלא משום

(א) שסופו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא

עץ מאכל להקדים סרק למאכל

כ)אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין

לעצמו ולא הרע שהרשות

דקצץ תאנה בלא זמנה,

יכול

בידו. ופירק שמואל,

אף על פי כן אם קצץ

גזר דינו (ג) ונפרעין ממנו תענית של

נטיעותיו שלו פטור. ואם

בשנשבע לישב בתענית

שבת מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתא שהמצוה גדולה מן העבירה וה"ק בנזיר אפי' ר' אליעזר דאמר נזיר חוטא ה"מ נזיר

שאינה חבלה אלא הרעה.

היה שורו עומד להריגה

טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ"כ חוטא: כל כמיניה כו'. והא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.)

ונדחית, דבענן הרעה

ונטיעותיו ליקצץ, כגון

לעצמו כהרעת אחרין.

שהיו נוטים לדרך הרבים

האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה התם

ותניא בהדיא איזו היא

ומזיקין לעוברי דרכים,

בלקיטת פירות איירי מדנקט גזירה ונקט נמי מגלא ותובילא שהם כלי אומנות של לוקטי תמרים ודרך אדם למכור פירות אבל

הרעת אחרים, אכה את

ובא אחד וקצצם וטוען

פלוני ואפצע את מוחו.

בעליהן אני כבר נתחייבתי

אין דרך למכור הדקל לקוץ ואם בקציצת הדקל היה מדבר הוה ליה למינקט נרגא וה"ל למימר ואקטליה כדאמר התם בפרק כל

אלא תנאי נינהו, ואוקימנה

בהן ועלי לסלק ההזק אני

הנשבעין (שבועות דף מו: ושם ל)) דאמר רב נחמן האי מאן דנקט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשכח דקטיל ושדי לא

לר' אלעזר דאמ' מיד

הייתי רוצה להרג האחר

אמרינן ההוא קטליה דעביד איניש דגזים ולא עביד: וחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים.

בפרק כסוי הדם (חולין דף פז. ושם)

נפשותיכם אדרוש את

ולקצץ הנטיעות ולקיים

דמכם, הוא סבר אין

מצוה לשמוע דברי חכמים

מוכח שזהו שכר ברכה ואם תאמר שכר דמצוה עצמה היכא אזיל וי"ל דמצוה וברכה הכל אחד ואע"ג דשור העומד להריגה ואילן

אדם רשאי לחבל בעצמו.

לקיים התור' כדתניא

העומד לקציצה יש שכר מצוה אע"פ שאין ברכה מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים ושכר ברכת

ודחינן חבלא דקטלא

ושפך וכסה מי ששפך הוא

המזון ארבע ברכות מ' זהובים ומעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו

שני, אלא ר' אלעזר

יכסה וכול'. והאי דחייביה

בן עזריה הוא דאמ'

עשרה זהובים קנסא הוא

תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות ואין נראה לר"י טעם זה דאם כן למה חייבו ר"ג עשרה זהובים ועוד פטרו ר"ת משום

המקרע על המת יתר מדאי

ולא גמרינן מינה למצותא

שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ועוד אמר ר"ת דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס כדאמר לעיל (דף פד:):

לוקה משום בל תשחית.

אחרינא. ואמ' לו האחר

למחר

ודחינן, דלמא בגדים שאני

אתה אמרת לי לקצצן,

פטור. ואמ' רבינא ואם

הפסידא דלא הדרא הוא,

היה מעולה בדמים מותר. פיר', אם היה אילן מאכל ראוי לעשות ממנו תורן וכיוצא בו שיש לו אחר שקיצץ

כדר' יוחנן דקרי למאניה מכבדותי, ורב חסדא מדלי למאניה כי אזיל בי היזמי והיגי אמ' זה מעלה ארוכה וזה

לא. ואסיקנה לר' אלעזר הקפר שאמ' הנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא מאשר חטא על הנפש,

אותו יתר הנאה בדמים מן הפירות שטוען, מותר לקצצו. כדתניא רק עץ אשר תדע, זה אילן מאכל. כי לא

על אחת כמה וכמה. וכן הקוצץ נטיעותיו של עצמו אף על פי שאינו רשאי,

המצער עצמו מכל דבר

כדרב

עץ מאכל הוא, זה אילן סרק. וכי מאחר שסופנו לרבות אילן מאכל שמותר לך לכרותו, מפני מה אמרה

תורה כי לא עץ מאכל

אם אילן

מאכל מותר לכרותו אילן

סרק לא כל שכן, אלא

להקדים אילן סרק לכרותו.

דאמ' דקלא דטעין קבא

אסיר

למיקצייה. ותנן,

כמה יהא בזתין ולא יקצצו, רובע. ואמר ר' חנינה לא

שכיב